כתב תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חוב בלתי מסולקת בחשבון המורכבת מחוב בחשבון העו"ש וכן משתי הלוואות שנטל הנתבע מהבנק. לטענת הבנק, ביום 12.2.98 הנתבע פתח חשבון ולצורך כך חתם על מסמך "תנאים כלליים לניהול חשבון". בהתאם לתנאי ניהול החשבון, התחייב הנתבע, בין היתר, לסלק כל יתרת חובה שתיווצר בחשבון, בצירוף ריבית הנהוגה בבנק לגבי משיכות יתר. בסוף שנת 2005 נקלע הנתבע למצב כספי דחוק עקב הלנת שכר, שכן לטענתו לא קיבל את שכרו ממעבידו במשך חודשיים, ואף הוגשה תביעה לביה"ד לעבודה בשל כך. הנתבע ידע כי יש לו יתרת חוב בחשבון, והתכתב מספר פעמים עם הבנק וביקש הקטנות של ההחזרים החודשיים בגין ההלוואות שנטל. הנתבע לא עמד בפירעון חובו ועל כן הוגשה תביעה זו. הליך קודם: הבנק הגיש כנגד הנתבע תביעה קודמת בת.א 3608/06 (להלן: "התביעה הראשונה") כשסכום התביעה הועמד על סך של 31,394.84 ₪. בסעיף 6 ובסעיף 9 לכתב תביעה זה, נטען כי יתרת החובה בחשבון העו"ש וחשבון ההלוואה של הנתבע הנה 14,699.14 ₪. הבנק טען כי מדובר בטעות סופר שכן לסעיף 6 הנ"ל צורף דף חשבון הבנק על פיו יתרת החוב נכון ליום 21.1.06 הנה 31,394 ₪. לטענת הבנק, בסעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית בתיק דנן, מנסה הנתבע להתעלם מכותרת כתב התביעה, מדף החשבון הנ"ל ומפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה ביום 19.6.06 (להלן: "פסק הדין") וטוען כי יתרת חובו נכון ליום 25.1.06 הנה בסך 14,699.14 ₪ בלבד. לטענת הבנק, טענה זו של הנתבע נגועה בחוסר תום לב במיוחד כאשר הנתבע שילם בפועל, בשלב מאוחר יותר סך של 30,400 ₪ - ויש בתשלום זה משום הודאת בעל דין ולכן טענתו בדבר יתרת חובו בסך 14,699.14 ₪ אינה אמת. לאחר שניתן פסק דין על סך של 31,394 ₪ - קרן + שכ"ט עו"ד ומע"מ על סך שך 3,611.50 + הוצאות משפט בסך של 685.50 ₪ - נפתח תיק הוצאה לפועל, הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק דין. ביום 27.11.06 הורה כב' הרשם (כתוארו אז) אבישי קאופמן על עיכוב ביצוע פסק הדין לגבי הסכום שמעל לסכום הקרן 14,699 ₪, ובין הצדדים התנהל משא ומתן לכריתת הסדר פשרה. ביום 11.4.2007 התקיים דיון בפני כב' הרשם קאופמן, שם חזר הנתבע על הצעתו להמשיך ולשלם את ההלוואה וכן לשלם לאלתר את יתרת החובה בעו"ש בצירוף חלקו היחסי של שכר הטרחה אשר נפסק בבית המשפט. כב' הרשם קאופמן כתב בהחלטתו כי הצעת הנתבע הנה הוגנת וכי יש לקוות כי ב"כ התובע יקבל את אישור מרשו להצעה אך הבנק לא הודיע לבית המשפט עמדתו וביום 4.7.2007 התביעה נמחקה. אין חולק כי התשלומים ששולמו על ידי הנתבע הם: 21 תשלומים על סך 1,000 ₪ כל אחד, ותשלום אחד על סך 10,400 ₪ ובסה"כ: 31,400 ₪. טענות הצדדים: טענות הבנק בתמצית: הנתבע הפר את תנאי ניהול החשבון כאשר משך מהחשבון משיכות יתר ויתרת החובה בחשבון העו"ש נכון ליום 24.6.10 הנה בסך של 22,862.48 ₪ לא כולל ריבית פיגורים רבעונית החל מיום 31.3.10. שיעור הריבית הנומינלית המרבית הנהוגה בבנק הינו 22.75% לשנה, כשהריבית מתווספת לקרן אחת לרבעון, כך שעל הנתבע לשלם אף ריבית והצמדה מיום 1.4.10 על סך של 1,211.67 ₪. הנתבע מנסה לערפל את חבותו כלפי הבנק ונמנע לשלם את יתרת חובו אשר הייתה בידיעתו לכל אורך התקופה. ממכתביו של הנתבע לבנק ואף בחקירתו הנגדית מיום 2.9.12 (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 1 ואילך) מודה הנתבע כי הסתבך עם מעבידו אשר לא שילם לו שתי משכורות וכן היו לו חובות נוספים בבנקים נוספים ולכן לא היה בידו לכבד את יתרת החוב בחשבונו. הנתבע הוא אשר נמנע מלחתום על הסכם הפשרה עם הבנק אשר נעשה עקב החלטת בית המשפט מיום 11.4.07, לאור חובותיו לבנק "הלאומי" ולבנק "הבינלאומי". הנתבע אישר בחקירתו הנגדית (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 26 ואילך) כי ידע שחובו לבנק עמד על סך של 31,394 ₪ שכן הוא עיין בדף החשבון אשר צורף לכתב התביעה ואשר על פיו עמדה יתרת החוב ביום 25.1.06 על סך 31,394 ₪, אך הנתבע ניסה להישען על טעות הסופר שנפלה בסעיף 6 לכתב התביעה הקודמת וליצור מצג כאילו נפתח תיק הוצל"פ כנגדו על סך: 40,855 ₪ ולא 14,699.14 ₪ - ומצג זה ראוי שייזקף לחובתו של הנתבע. עדותו של הנתבע באשר לאי קבלת מכתבי ההתראה מהבנק אינה אמינה שכן היא אינה מתיישבת עם כל אותם מכתבים ששיגר הנתבע להנהלת הבנק. מכתבים אלו שימשו תשובות לפניות הבנק ובכללם לפנייתה של עוה"ד ביטר רונית מיום 15.6.05 מטעם הבנק וכן מכתב התראה מיום 17.11.09 אשר לו צורף אישור דואר ישראל חתום בחותמת הקופה בדבר מסירת מכתב זה. טענות הנתבע בתמצית: ביום 20.1.2006 שלח הבנק לנתבע מכתב התראה לכתובת שגויה והמכתב לא הגיע ליעדו וכעבור חודש, היינו, ביום 19.2.2006 הבנק כבר הגיש תביעה על סך 14,699 ₪. בתביעה הקודמת ניסה הנתבע להגיע להסדר עם הבנק והציע לשלם סך של 1,000 ₪ לחודש. הבנק הבטיח להקפיא את ההליכים המשפטיים כדי לבחון את ההצעה ועד שיגובש הסכם. אך בעוד הנתבע ממתין לתשובה, פנה הבנק לבית המשפט וקיבל פסק דין בהעדר הגנה וביהמ"ש נעתר לבקשתו. למבקש נודע אודות פסק הדין רק לאחר שקיבל אזהרה במסגרת תיק הוצל"פ מס' מס' 02-24464-06-7 אשר נפתח ביום 29.6.2006 על סף של 40,855 ₪ והחייב פנה לבית המשפט על מנת לתקן את שווי התביעה. בדיון שהתקיים אצל כבר הרשם קאופמן העלה הנתבע שוב את הצעתו לשלם סך של 1,000 ₪ בגין ההלוואות שנטל וכן לשלם לאלתר את יתרת החובה בעו"ש, הרשם בהחלטתו קבע כי המדובר בהצעה הוגנת ומשהבנק לא הודיע עמדתו להצעה התביעה נמחקה, אך גם לאחר שהתביעה נמחקה, הבנק לא סגר את תיק ההוצאה לפועל שנתפח ולא ביטל את העיקולים ואת שאר הפעולות שנקט בהם, מחדל זה הקשה מאוד על הנתבע וגרם לו לטורח רב. חשבון הנתבע הוסב מסיבות שאינן ידועות לו לחשבון מס' 2231486 בסניף 677. על טפסי ההפקדה מופיע הנתון "חשבון קודם: 0-00-231487", הוא החשבון המופיע בכתב התביעה, לפיכך כל החישובים שהמשיב ערך להגדלת הקרן אינם נכונים. העובדה שהבנק הסתיר את הידיעה בדבר הפקדה של 31,400 ₪ היא שימוש לרעה בהליכי משפט ובפרט כאשר המדובר בתביעה בגלגול שני. מסמך חשבון הבנק הקרוי ת/א/1 הוא מסמך שגוי אשר הוכן במיוחד ליום החקירות והחישוב שבו מניח כי הנתבע מעולם לא היה ביתרת 0 ושיתרות החובה המשיכו לצבור ריבית. היה על התובע להוכיח את השיטה לפי חשבון שהיה, לפי נספח "ב" לכתב התביעה ביתרת 0 במשך 20 חודשים, צבר ברגע אחד יתרת חוב של 21,294 ₪. הבנק לא יכול לטעון שסכום זה הנו הריבית פיגורים שכן לפי סעיף 5 לכתב התביעה ריבית פיגורים היא ריבית שמתעדכנת מדי רבעון וככל שהסכום הזה מייצג סכום אחר, הוא אינו כלול בכתב התביעה ואי אפשר לתובעו. דיון והכרעה: לאחר עיון מעמיק במסמכים המצויים בתיק בית המשפט לרבות אלה הנמצאים בת.א. 3608/06 הנ"ל, ולאחר שהאזנתי לעדויות והתרשמתי מהם, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. עיון בת.א. 3608/06 ובעיקר בבקשת הנתבע לתיקון טעות סופר (בש"א 17699/06) שהוגשה בו מעלה כי כב' הרשם קאופמן הורה לנתבע לפרט טענות הגנתו בתצהיר ואף הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין על סכום שהוא מעל לסכום קרן של 14,699 ₪. תצהיר הנתבע הוגש והחלטת כב' הרשם קאופמן נתנה ביום 31.12.06, שם נקבע, בין היתר, כי מן הראוי כי הצדדים יגיעו להסדר בכפוף לקבלת הכספים המגיעים לנתבע ממעבידו. בהודעה מיום 7.2.07 פירט הנתבע את הצעתו לסילוק חובו כפי שהועברה לבנק: "1.1 המבקש ישלם את חוב התביעה לאלתר, על פי מה שמופיע בגוף התביעה (יתרת חובה בעו"ש), בצירוף חלקו היחסי של שכר הטירחה שנפסק בבית המשפט 1.2 המבקש, כפי שעשה עד היום, ימשיך בהחזרים החודשיים של הלוואות שנטל עוד צוין בהודעה זו כי הנתבע פנה לקבל הסכמתו העקרונית של הבנק, שכן מקור כספי המימון הינו הבנק הנוכחי שלו אשר אישר הלוואה באופן עקרוני אך התנה אותה בהסרת העיקולים שהוטלו על חשבונו של הנתבע אצל הבנק. בדיון שהתקיים אצל כב' הרשם קאופמן ביום 11.4.07, חזר הנתבע על הצעה זו אך ב"כ הבנק ביקש שהות לצורך קבלת אישור הבנק לכך. בהחלטתו קבע כב' הרשם קאופמן כך: "בנסיבות דומה כי הצעת המבקש הינה הוגנת ויש לקוות כי ב"כ המשיב יקבל את אישור מרשו. הסדר פשרה או בקשה לקביעת דיון נוסף יש להגיש עד יום 30.4.07". ביום 16.5.07 ניתנה החלטתו הנוספת של כב' הש' קאופמן לפיה בתיק זה אין כל הודעה או בקשה ומשכך, בהעדר פעולה עד יום 3.6.07 "אסיק כי המחלוקת בין בעלי הדין יושבה ואורה על מחיקת התביעה". ביום 3.6.07 הגיש הבנק בקשה להארכת מועד למתן תשובה להצעת הנתבע ב - 7 ימים, בקשתו נתקבלה ועוד קבע הש' קאופמן כי "הודעה מתאימה תינתן בהתאם שאחרת תמחק התביעה". ביום 4.7.07, בהעדר הודעה או בקשה מצדו של הבנק לעניין הצעת הנתבע לסילוק החוב, על אף בקשתו של הבנק להארכת מועד להגשת תשובתו, נמחקה התביעה. ביום 25.7.07 הוגשה בקשת הבנק לביטול החלטה מיום 4.7.07, שם מפרט הבנק כי תגובתו התעכבה נוכח משא ומתן ענייני שהתנהל בין הצדדים לסיום התיק בפשרה, וכי הסכם הפשרה מועבר בימים אלה לחתימתו של הנתבע. בהחלטה מיום 29.7.07 נקבע כי ביטול מחיקת התביעה יישקל במידה ויוגש הסכם הפשרה לא יאוחר מיום 30.8.07 וביום 30.8.07 נתבקש בהסכמה ארכה נוספת להגשת הסכם הפשרה. ביום 4.9.07 נתנה לצדדים ארכה נוספת עד ליום 15.10.07. הבנק שיגר לב"כ הנתבע הסכם פשרה וביום 24.8.07 העלה ב"כ הנתבע מספר הערות לעניין ההסכם, ב"כ הנתבע טען במכתב כי התביעה נמחקה ובכל זאת הבנק השאיר את העיקולים בתיק ההוצאה לפועל שנפתח למימוש פסק הדין שבוטל, ובעיקר הבנק נתבקש במכתב זה להמציא לנתבע פירוט עדכני מפנקסי הבנק על קיומו של החוב. ב"כ הנתבע הסביר בפנייתו לבנק כי בלעדי פירוט זה לא יוכל הנתבע לאשר את סעיף 5 להסכם הפשרה לפיו "החייב מאשר בזה כי יתרת החוב לרבות ההוצאות המשפטיות ושכ"ט עו"ד הינן כמפורט בהסכם זה וכי יתרות אלו נבדקו על ידו ונמצאו נכונות, וכי אין לו ולא תהיינה לו טענות כלשהן ביחס ליתרות הנ"ל" . מכל המפורט לעיל עולה תמונה ברורה לפיה, עדות מנהל הבנק בסניף חדרה, מר אביתר צורף, בסעיף 4.3 לתצהיר עדותו הראשית, לפיה הנתבע נמנע מלחתום על הסכם הפשרה "ובנסיבות אלה נמחקה התביעה מחוסר מעש" אינה מדויקת וזו בלשון המעטה. הבנק לא השיב לבקשתו הלגיטימית של ב"כ הנתבע לקבל פירוט עדכני מפנקסי הבנק באשר לגובה חוב, הבנק אף לא פנה לבית המשפט ולא דאג לעדכן את בית המשפט באשר לגורל הסכם הפשרה, בניגוד להחלטות הש' קאופמן מיום 4.7.07 ומיום 4.9.07, כך שהתביעה שהוגשה על ידי הבנק נמחקה עקב חוסר מעש מצדו של הבנק. הבנק לא הכחיש קיומו של מכתבו של ב"כ הנתבע אל הבנק מיום 24.8.07 ולא הועלתה כל טענה מצדו של הבנק כי מכתב זה לא הומצא לו. הנתבע אף צירף אישור פקסימיליה המאשר שיגורו לבנק באמצעות הפקס. זאת ועוד, ניכר כי אף בתביעה דנן, נמנע הבנק מלהמציא פירוט עדכני מפנקסיו כך שהנתבע ובית המשפט יוכלו להבין מהו מקור החוב שנותר בחשבון הנתבע וממה הוא נוצר. מערכת היחסים בין לקוח לבנק הינה מערכת יחסים מיוחדת, ומבוססת בין השאר על האמון שרוחש הציבור למוסד זה. הבנק על פקידיו, נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך כי ברשותו מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב. כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים אשר אינם נחלת הפרט. כל אלה עשויים למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. (א.פורת, אחריותם של בנקים בגין רשלנות : התפתחויות אחרונות, צוטט מתוך ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל נ' נתן צבאח ואח', פד"י מח(2) 573). מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות ופנייתו של הנתבע אל הבנק לקבל פירוט עדכני מפנקסי הבנק אודות חובו, הנה לגיטימית, ומוטלת על הבנק החובה להעביר לבקשת הנתבע את כלל המסמכים המלמדים אודות מהות החוב. אין כל חולק, ועל כך אף מודה הבנק בסעיף 1.3 ל "הודעה/בקשה" שהוגשה מטעמו בתיק בית המשפט ביום 22.7.2012, כי בסופו של יום הנתבע החליט על דעת עצמו ואף שילם בפועל לבנק, בשלב מאוחר יותר, סך של 30,400 ₪. מנהל הבנק, מר אביתר צורף (להלן: "מנהל הבנק") אישר אף הוא בעדותו בפני כי הנתבע שילם לבנק סך של 31,400 ₪ אך לטענתו סכום זה נלקח בחשבון בעת הגשת התביעה (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 3-7): "ת. הסך של 10,400 ₪ הופקדו לפי הבנתי באמצע ניהולו של המשא ומתן. בזה שאמרנו שהם הופקדו לא התכחשנו לעובדה שהופקד הסכום עוד לפני כן ב - 21 תשלומים של 1,000 ש"חכל אחד ולראיה סכום התביעה כולל 31,400 ₪ שהופקדו על ידי הלקוח שמורכבים מ - 21 תשלומים של 1,000 ₪ כל תשלום בנוסף לסך של 10,400 שאלה שהופקדו תוך כדי ניהול המשא ומתן והחתימה על ההסכם". הנתבע מכחיש את החוב. מהתדפיס הבודד שצורף לכתב התביעה לא ניתן ללמוד מדוע הבנק זקף לחובתו של הנתבע ריבית פיגורים בסך של 21,294.20 ₪ לאחר שהנתבע דאג לשלם לבנק סך של 30,400 ₪, מנהל הבנק אף לא נתן הסבר מניח הדעת לכך בעדותו. קיימים ספקות בתביעה זו לא רק באשר לגובה החוב, על פי הרשום בתדפיס חשבון הבנק המצורף כנספח "ב" לכתב התביעה, אלא אף על דרך היווצרות החוב שנותר, כאשר לא ניתן להבין את פשר התדפיס שצורף לכתב התביעה, שכן על פי נתוני הבנק עצמו, ביוני 2008 הנתבע היה ביתרה של "00" ואילו בפברואר 2010 נזקפה לפתע ריבית חובה בסך של 21,673 ₪. עוד אני סבורה כי לא ניתן להסיק מדפי החשבון שצורפו בשעת הדיון על ידי מנהל הבנק ואשר סומנו ת/1/א, את גובה החוב, מאחר שאלו עומדים בסתירה לדף חשבון העו"ש שצורף לכתב התביעה ממנו עולה כי ביוני 2008 הנתבע היה ביתרת 0. ברור הוא כי המדובר בתדפיס אשר נערך על-ידי הבנק במהלך המשפט וקיים ספק רב שמא התדפיס משקף את מצב חשבונו של הנתבע לאמיתו של דבר שכן דפי חשבון אלו אינם מהווים ניהול רישום מדויק ואמין אודות כל פעולה ופעולה שנעשתה בחשבונו של הנתבע בזמן אמת ואף לא הוכחו התנאים ההופכים מסמך זה לרשומה מוסדית כמפורט בסעיף 36 לפקודת הראיות. בנסיבות המתוארות, לא הוכח, במידת הראיה הנדרשת, כי יתרות החובה המפורטות במסמך הבנק בחשבון העו"ש הינן מבוססות. ניכר כי דפי התפתחות יתרת חוב העו"ש וההלוואות לא נשלחו באופן שוטף לנתבע, למצער לא נטען כך וגם לא הוצגו דפי החשבון בנושא. תביעת הבנק מציגה רק את "השורה האחרונה" לפיה התובע נותר חייב לבנק סך של 24,074 ש"ח ללא רקע והסבר כיצד נוצר החוב ומבלי שמוכח כי ת/א/1 עליו נשען הבנק בתביעתו, מהווה רשומה מוסדית. הבנק כתובע הוא בבחינת, "המוציא מחברו עליו הראיה", ולא עמד בנטל המוטל על שכמו, להוכיח כי לנתבע נותר עדיין חוב בסך של 24,074 ₪ לאחר שהנתבע שילם זה מכבר, סך של 30,400 ₪. לסיכום: הנתבע בעל כורחו, נקלע למצב כלכלי קשה, שכן ככל הנראה, מעבידו לא שילם לו את שכרו והנתבע לא יכול היה לשלם בשל כך את חיוביו לבנק. הבנק לא גילה התחשבות למצבו של הנתבע ותחת זאת הגיש מיד תביעה לבית המשפט. ניכר כי הנתבע לא ביקש להתנער מחובותיו וניסה בכל מאודו, הן בפניותיו האישיות לבנק והן באמצעות ב"כ להגיע להסכם פשרה עם הבנק, אך הבנק נמנע מלהגיע להסדר חתום עם הנתבע מסיבותיו שלו ואף זנח את תביעתו הראשונה אשר נמחקה. מנגד, הנתבע המשיך לשלם את חובותיו לבנק ואילו הבנק מצדו ניזכר, בשיהוי ניכר (לאחר 3 שנים) להגיש תביעה חדשה כנגד הנתבע בשנית, מבלי להוכיח מהותו של החוב. על סמך כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. התביעה נדחית .הבנק יישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח. כתב תביעהסדר דין מקוצרמסמכיםחוב