תביעה כספית על סך של 18,143 ש"ח לתשלום יתרת חוב בגין אספקת שירותים שונים בתחום העץ נתוני וגדר המחלוקת: על-פי הנטען בכתב התביעה, התובעת סיפקה לנתבעת שירותים שונים בתחום העץ ויתרת חובה נכון למועד הגשת התביעה עומדת על סכום של 18,143 ש"ח, כעולה מכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת שעליה מבססת התובעת את תביעתה. הנתבעת בתורה מכחישה את טענות התובעת, הן לעניין קיומו של חוב והן לטענה בדבר אספקת שירותים כלשהם לנתבעת. לטענתה, הנתבעת היא זו אשר סיפקה סחורה לתובעת ולא להיפך. בתצהיר שהוגש מטעם מנהל הנתבעת הסבירה הנתבעת מדוע החשבון של התובעת בכרטסת הנהלת החשבונות שלה נמצא ביתרת זכות. עפ"י האמור בתצהיר, התובעת הינה חברה אחות של חברה אחרת בשם 'נגריית עלי וסלמאן בע"מ' (להלן: "הנגרייה"), כאשר שתי החברות נמצאות בבעלות אותם בעלים, ושתיהן עוסקות באותו תחום. עוד הוסיפה הנתבעת, כי הנגרייה הייתה לקוחה שלה עד לשנת 2008, ומאחר שנקלעה לקשיים כלכליים ולא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הנתבעת, סוכם בין הנתבעת לבין התובעת, כממשיכת דרכה של הנגרייה, כי הנתבעת תמשיך לספק סחורה לנגרייה ואילו התובעת תשלם בשיקים שלה או של לקוחותיה עבור החובות של הנגרייה. בהתאם למוסכם החלה הנתבעת לספק סחורה לתובעת, וכנגד כך קבלה מהאחרונה שיקים שנועדו לתשלום התמורה בעד הסחורה שסופקה לה, אך גם לכיסוי חובותיה של הנגרייה. בעקבות השיקים ששולמו כאמור, נוצר מצב לפיו, מצד אחד, חשבונה של התובעת אצל הנתבעת מופיע ביתרת זכות בסכום של 18,143 ש"ח, שכן התובעת מסרה שיקים בסכום העולה על סכום החשבוניות אשר הוצאו בגין הסחורה אשר סופקה לה, אך מצד שני, החוב של הנגרייה נותר ביתרת חוב בסך של 144,528 ש"ח. לפיכך טוענת הנתבעת, כי אין היא חייבת לתובעת סכום כלשהו, שכן בהתאם למוסכם ביניהן, המשך אספקת הסחורה על ידי הנתבעת הותנה בהתחייבותה של התובעת לשלם את החוב של הנגרייה, שעמד על סך של 150,000 ש"ח וטרם סולק. הנתבעת בקשה להדגיש בהקשר זה, כי ההסכם בין הצדדים כלל למעשה המחאת החוב של הנגרייה לתובעת, ובמצב דברים זה ברור כי החוב של הנגרייה הפך להיות חוב של התובעת. דיון והכרעה: מטעם התובעת הוגש תצהירו של אחד מבעליה, מר סלמאן ח'יר. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר מוטי תל אור, מנהל הנתבעת, ותצהירו של מר דוד תורג'מן, איש המכירות של הנתבעת. מר ח'יר ומר תורג'מן נחקרו בפניי בחקירה נגדית. אדון להלן בשתי השאלות המרכזיות שעומדות לדיון בתיק דנן. האם התובעת הוכיחה קיומו של חוב מטעם הנתבעת? עסקינן בגרסה אל מול גרסה. מחד גיסא, ניצבת גרסתה של התובעת כי היא סיפקה לנתבעת שירותים מגוונים בתחום העץ מבלי לקבל תשלום תמורתם, ולכן חשבונה אצל האחרונה נמצא ביתרת זכות. מאידך גיסא, עומדת גרסת הנתבעת כי היא זו שסיפקה סחורה לתובעת, וכי יתרת הזכות המופיעה בכרטסת היא תולדה של ההסכם אשר הושג ביניהן בדבר תשלום החוב של הנגרייה כתנאי לאספקת סחורה לתובעת. מבין שתי הגרסאות הנ"ל, אני מעדיפה בבירור את גרסת הנתבעת, ולו משום כך שהמצהיר מטעם התובעת אישר בחקירתו הנגדית, כי לא זו בלבד שהתובעת מעולם לא סיפקה שירותים לנתבעת, אלא שהנתבעת היא זו שסיפקה סחורה לתובעת, וכי סכום יתרת הזכות נשוא התביעה נובע משיקים ששולמו בסכום העולה על סכום הרכישות אשר בוצעו על ידי התובעת. לא זו אף זאת, פרט לכרטסת שצורפה לכתב התביעה התובעת לא צירפה כל אסמכתא או כל ראיה המעידה על כך כי התובעת סיפקה אי אילו שירותים לנתבעת ובאיזה שירותים מדובר. האם הנתבעת צריכה לשלם לתובעת את יתרת הזכות שנוצרה בחשבון? בפרק הקודם קבעתי, כי יתרת הזכות שנוצרה בחשבונה של התובעת אצל הנתבעת נוצרה בשל תשלום יתר, היינו, מעבר למחיר הסחורה אשר סופקה לה בפועל, כפי שטענה הנתבעת, ולא בשל שירותים כאלה או אחרים אשר סופקו לה על ידי התובעת, כפי שטענה האחרונה. והשאלה שנשאלת כעת היא, האם הנתבעת חבה בהשבת תשלומי היתר הנ"ל? התשובה לכך היא שלילית. כפי שציינתי מקודם, הנתבעת טענה כי בהתאם להסכמה אשר הושגה עם התובעת באמצעות בעליה שהם גם בעליה של הנגרייה, כפי שאישר זאת המצהיר מטעם התובעת, על מנת שהנתבעת תמשיך לספק סחורה לתובעת חרף קיומו של חוב גדול של הנגרייה, סוכם כי התובעת תשלם לא רק עבור הסחורה אשר תסופק לה אלא גם עבור חובותיה של הנגרייה וזאת באמצעות שיקים של התובעת או של לקוחותיה. בהתאם לכך, ומאחר שסכום השיקים ששולמו בסופו של דבר עלה על מחיר הסחורה אשר סופקה לה, נוצרה כביכול יתרת זכות. ואולם לפי המוסכם, יתרה זו אמור להיזקף כתשלום עבור חובותיה של הנגרייה שאין מחלוקת בין הצדדים כי הם עומדים על סך של כ-150,000 ש"ח. הגרסה הנ"ל של הנתבעת לא נסתרה. יתרה מזאת, התובעת לא העלתה כל הסבר המניח את הדעת לכך כי שילמה עבור הסחורה אשר רכשה סכומים גבוהים בהרבה מהמחיר שלה, ואני מוצאת בכך חיזוק לגרסת הנתבעת בנדון. ויודגש שוב, גרסת התובעת בכתב התביעה לגבי הסיבה שבעטייה נוצרה יתרת זכות בכרטסת של הנתבעת, שהיא כזכור בגין אספקת שירותים לנתבעת בתחום העץ, הופרכה לחלוטין עת אישר המצהיר מטעמה כי התובעת לא סיפקה שירותים כלשהם לנתבעת וכי מדובר בתשלום יתר עבור סחורה שרכש מאת הנתבעת, כל זאת מבלי שמסר כל הסבר הגיוני מדוע שילם סכומים ניכרים ביתר ומדוע הסכימה הנתבעת לספק לו סחורה שעה שחברה קודמת שלו, קרי הנגרייה, נותרה חייבת לנתבעת סכום משמעותי בגין סחורות אשר סיפקה לה. בנסיבות אלה אין בידי לקבל את גרסת התובעת בשל חוסר אמון בדברי המצהיר מטעמה. לעומת זאת, גרסת הנתבעת נותרה איתנה והיא מסרה הסבר ברור והגיוני להיווצרות יתרת הזכות בכרטסת שנוהלה על שם התובעת. אשר על כן, דין התביעה להידחות. אחרית דבר: אני מורה על דחיית התביעה. בבואי לשקול את נושא ההוצאות אבקש להעיר, כי קשה להשתחרר מהרושם כי התביעה דנן הוגשה מלכתחילה בחוסר תום לב, ובניסיון 'להציל' סכום ששולם על ידי התובעת לנתבעת על חשבון החוב של הנגרייה שהפכה לחדלת פירעון. בנסיבות אלה, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות הליך זה בגין שכר טרחת עורך דין בסך של 7,000 ש"ח בצירוף מע"מ. אספקהחוב