נתקלה לפתע באבנים משתלבות אשר בלטו ו\או התרוממו מעל פני המדרכה, היא אבדה את שווי משקלה, נפלה על המדרכה ונפגעה בידה הימנית (להלן "התאונה"). 3. הנתבעת מס' 1 (להלן "העירייה") הינה הראשות המקומית שבתחומה ארעה התאונה ואילו הנתבעת מס' 2 בטחה את העירייה בביטוח כנגד סיכוני צד שלישי בכל זמן רלבנטי לארוע התאונה. 4. א. פרופ' שלום שטהל, המומחה הרפואי מטעם התובעת בתחום האורטופדיה, קבע בתעודה רפואית מיום 11.11.2010 כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%, עקב הגבלות בתנועות המרפק הימני ופגיעה בתפקוד הזרת. ב. ד"ר מיכה רינות, המומחה הרפואי מטעם הנתבעת בתחום האורטופדיה, קבע בחוות דעתו מיום 20.11.2011, כי לא נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה כלשהי כתוצאה מהתאונה. ג. ד"ר דיויד יפה, המומחה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעתו מיום 26.3.2012, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5%. 5. התובעת טענה בתביעתה כי התאונה ארעה בשל רשלנותה של העירייה, אשר למרות אחריותה לתחזק את המדרכות שבתחומה, לא דאגה לתקן את המדרכה, לא גדרה את המקום וחשפה את באי המקום לסיכון ממשי. 6. הנתבעות כפרו בכתב הגנתן בנסיבות התאונה ולחילופין, טענו כי התאונה ארעה עקב רשלנותה הבלעדית של התובעת עצמה. בנוסף, כפרו הנתבעות בטענותיה של התובעת באשר לנזקיה. 7. במהלך ניהול התיק ניתנה הצעת בית המשפט לסילוק התביעה בפשרה. משלא הגיעו הצדדים לידי הסכמות, הורתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. התובעת הגיש תצהיר שלה ושל בעלה ואילו הנתבעת הגישה את תצהירו של מר משה שחר, מנהל המוקד העירוני של העירייה. במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. דיון והכרעה נסיבות התאונה ושאלת האחריות 8. כאמור, בכתב התביעה טענה התובעת כי בעת שהלכה ברחוב יגאל אלון בחיפה, בדרכה לעבודתה, היא נתקלה לפתע באבנים משתלבות אשר בלטו ו\או התרוממו מעל פני המדרכה, היא אבדה את שווי משקלה, נפלה על המדרכה ונפגעה בידה הימנית. 9. בתצהיר עדותה הראשית חזרה התובעת על גרסה זו והבהירה כי היא הולכת על המדרכה ברחוב יגאל אלון כמעט כל יום. בד"כ, היא מגיעה עד לתחנת האוטובוס הראשונה, הסמוכה לביתה ובמדה והיא יוצאת בשעה מוקדמת יותר מביתה, הרי שהיא ממשיכה ללכת עד לתחנת האוטובוס השלישית. ביום התאונה, יצאה מביתה בשעה מוקדמת ועשתה דרכה לתחנה השלישית. תוך כדי הליכה ארעה התאונה. התובעת צרפה לתצהירה תמונה שצולמה על ידי בעלה מיד לאחר ארוע התאונה, ממנה עולה, כי האבנים המשתלבות במקום התרוממו (נספח א' לתצהירה). 10. בניגוד לטענתה של הנתבעת בסיכומיה, נראה כי לא קיימת מחלוקת אמיתית בנוגע לנסיבות התאונה עצמה. למקרא פרוטוקול דיון ההוכחות נמצא, כי התובעת לא נשאלה ולו שאלה אחת בנוגע לארוע התאונה עצמו וכי חקירתה התרכזה אך בשאלה האם הכירה את המקום. גרסתה של התובעת באשר לנסיבות התאונה לא נסתרה והיא נתמכת בעדותו של בעלה, אשר הגיע למקום מיד לאחר הארוע, לאחר שהתובעת הזעיקה אותו. הנ"ל צלם את מקום התאונה בטלפון הסלולארי שלו. בנוסף, נתמכת גרסתה בתעודה הרפואית הראשונה שניתנה לה ביום התאונה (נספח ה' לתצהירה), ממנה עולה כי נפלה בדרך לעבודתה ונחבלה. 11. התביעה נשוא תיק זה נשענת על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 - 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968. בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות שלוש שאלות. האחת - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה - האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית - האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הספציפי, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). בענייננו, כבעלת השליטה במקום והאחראית לתחזוקת המדרכות שבשטחה ותקינותן, חייבת היתה העיירה לצפות כי המבקרים בשטחה, העושים דרכם במדרכות עלולים במהלכם הרגיל של הדברים להיפגע ממעשה או מחדל שלה ולכן, היא חייבת כלפיהם בחובת זהירות מושגית (ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לד(1) 157, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ''ד נח(1) 1, ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני (14.12.2006, ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה (19.2.2007) וע"א 145/80, לעיל). 12. העירייה חבה גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, חובה אשר הופרה על ידה. אמנם, כפי שציין ב"כ הנתבעות בסיכומיו, רחובות ומדרכות אינם בבחינת משטח סטרילי ומטבע הדברים, קיימים בהם שיפועים ובליטות. אין גם לחייב רשות מקומית לוודא באופן מוחלט כי בשטחיה אין מפגעים ולהבטיח באופן מוחלט מניעת סכנות. עם זאת, התמונה שצולמה על ידי בעלה של התובעת במקום הארוע, כמו גם תיאורה של התובעת, מלמדים על קיומו של מפגע ממשי ולא איזוטרי במדרכה, שעה שהאבנים המשתלבות במקום התרוממו בחלקן ויצרו מכשול לרגלי העוברים ושבים במקום, וביניהם התובעת. מדובר במדרכה הנמצאת ברחוב ראשי, המשמש הולכי רגל רבים, מצויות לאורכו תחנות אוטובוס והיה על העירייה לצפות, כי מי מהולכי הרגל במקום, וביניהם התובעת, עלול למעוד בעקבות הפרשי הגבהים שיצר המפגע ולהינזק. העובדה שהעירייה אכן תקנה את המפגע לאחר ארוע התאונה, מחזקת את המסקנה כי אכן, במועד ארוע התאונה, היה במקום מפגע ממשי, שהצריך פעולה מעירייה. זאת ועוד, התמונות העדכניות שצולמו על ידי התובעת לאחר התיקון (נפסח ד' לתצהירה), מצביעות על כך שהמפגע חזר ומדובר במקום מועד, שעל העירייה לנקוט בגינו משנה זהירות. 13. מנגד, אין בידי לקבל את טענת התובעת בתצהירה לפיה, המקום בו ארעה התאונה אינו מוכר לה שכן היא אינה נוהגת להגיע לשם כל יום (סעיף 10 לתצהיר התובעת). טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם יתר טענותיה של התובעת בתצהירה באשר לשגרת יומה בדרך לעבודה. הן מעדות התובעת עצמה והן מעדות בעלה, עולה כי התובעת נוהגת לעבור באזור התאונה מספר פעמים בשבוע בדרכה לעבודה, גם אם לא על בסיס יום יומי. התובעת אשרה בחקירתה הנגדית, כי היא עוברת במקום בין פעם לשלוש פעמים בשבוע וכי המקום מוכר לה (עמ' 21, שורות 9 - 21 לפרוטוקול). עוד אשרה התובעת, כי ידעה שקיים מפגע במקום, הנובע מצמיחת שורשי עצים וצינור מים העובר שם (עמ' 22, שורות 1 - 15 לפרוטוקול). 14. הגם שהתובעת עברה במקום התאונה בשגרה וידעה באופן כללי על דבר המפגע טרם התאונה, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הפרת חובות הזהירות מצידה של העירייה לבין ארוע התאונה ופגיעתה של התובעת. התובעת הבהירה, ויש טעם בטענתה זו, כי "... גם אדם נורמלי שהולך יום-יום באותו מקום ויש מפגע, אתה מסתכל ואתה רואה את המקום, אבל אתה לא יכול כל הזמן להוריד את הראש למטה, זה עניין של שנייה. אם אתה לא מביט למטה, אתה יכול ליפול" (עמ' 21, שורות 28 - 30 לפרוטוקול) . אמנם, משעה שהתובעת היתה מודעת למפגע, היה עליה לנקוט משנה זהירות בהליכתה ועניין זה אמור להבחן במישור האשם התורם. עם זאת, לא ניתן לצפות מאדם העסוק בשגרת יומו, תוך שהוא הולך לכוון תחנת אוטובוס בדרכו לעבודה, לזכור בכל רגע כי במקום מסויים מצוי מפגע ולהתהלך כאשר ראשו מורכן כלפי מטה, תוך חיפוש מפגעים. אני קובע, אפוא, כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובות הזהירות המוטלות על העירייה לבין ארוע התאונה והנזקים שנגרמו לתובעת. מנגד, לא ניתן להתעלם מהתנהגותה של התובעת וכפי שיפורט להלן, יש להשית עליה אשם עצמי תורם לארוע התאונה. 15. סעיף 68 לפקודת הנזיקין קובע, כי פיצויים לנפגע "יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". שיעור הרשלנות התורמת - כמו גם אופן חלוקת האחריות בין מספר מזיקים - אינו נקבע בדיוק מתמטי, והוא עניין להערכה המסורה, לבית המשפט, שהתרשם מן העדויות שהובאו בפניו (ע"א 1952/11 חאלד נגד אבו אלהווא נגד עיריית ירושלים (6.11.2012)). על מנת לבחון קיומו של אשם תורם מצידה של התובעת, יש לבדוק האם נהגה כאדם אחראי תוך זהירות סבירה או שמא, היה בהתנהגותה משום העדר סבירות בהגנה על עצמה. בחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק, יש להציב את מעשי ההתרשלות או המחדלים של הנתבע והתובעת זה למול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינה מוסרית, את מידת משקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 73/86 לוי שטרנברג נגד עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343). בענייננו, למול התרשלותה של העירייה בתחזוקת המדרכה ובתיקון המפגע, שעה שהיה עליה לצפות באופן ממשי תאונה מסוג זו שארעה לתובעת, עומדת התנהגותה של התובעת, אשר על פי עדותה היתה מודעת אליו אולם, לא נזהרה בהליכתה. בחינת האשם היחסי של הנתבע למול זה של התובעת, מוביל למסקנה כי יש להטיל על התובעת אשם תורם עצמי בשיעור של 20%. מצבה הרפואי של התובעת ונכותה הרפואית והתפקודית 16. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בידה הימנית הדומיננטית. התובעת פנתה למוקד בקופת החולים ואובחנה כסובלת מחבלות בפנים ומשבר בבסיס עצם המסרק החמישית, אשר קובע באמצעות גבס. כעבור שלושה ימים, ביום 15.1.11 ובשל החמרה בכאביה, פנתה התובעת שנית למוקד הרפואי, אז אובחן כי התובעת סובלת גם משבר עם תזוזה בראש הרדיוס במרפק ימין. התובעת הופנתה לחדר המיון בבית החולים "כרמל", שם עברה בירור הדמייתי משלים, כולל טומוגרפיה ממוחשבת. לאור ממצאי הבדיקה היא אושפזה ונותחה למחרת היום בהרדמה כללית. במהלך הניתוח קובע השבר בראש הרדיוס באמצעות שני ברגים יעודיים. למחרת הניתוח שוחררה התובעת והמשיכה במעקב רפואי. בחלוף שלושה שבועות מאז התאונה הוחלף הגבס בידה של התובעת לסד, למשך שלושה שבועות נוספים. לאחר הסרת הסד עברה התובעת טיפולי פיזיותרפיה. 17. ד"ר דיויד יפה, המומחה מטעם בית המשפט, בדק את התובעת ביום 31.1.12, כשנתיים לאחר התאונה. בפרק המסקנות בחוות דעתו, הבהיר המומחה כי "לא הודגמה הגבלה בטווחי התנועה של המרפקים ואצבעות הידיים, כח גס שמור, ללא חולשה בכיפוף וישור המרפקים, ללא חולשה בתנועות פרונציה וסופינציה, ללא חולשה בכח האחיזה ובכח הצביטה. מנגד, "נמצאה רגישות קלה ע"ג הצלקת במרפק, צלקת עדינה באורך 4 ס"מ וכן נמצאה סטיה אולינרית קלה של אצבע 5 בידה הימנית בהשוואה לשמאלית". ד"ר יפה קבע בחוות דעתו, על סמל בדיקתו, עיון במסמכים הרפואיים, בדיקות ההדמיה, דו"חות הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי וחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, כי נכותה הצמיתה של התובעת הינה בשיעור של 5%. נכות רפואית זו הוקנתה לתובעת בשל מצב לאחר שבר תוך פרקי בראש רדיוס ימין, אשר קובע בעמדה אנטומית לא עדות לפגיעה במשטח הפרקי, ללא הגבלה בטווחי התנועה ומנגד, רגישות מקומית קלה עם פגיעה קלה בכושר התפקוד. 18. ד"ר יפה הינו מומחה מטעם בית המשפט. בתי המשפט פסקו לא אחת כי כמדיניות, יש לקבל חוות דעת המומחים של בית משפט, למעט מקרים חריגים. בדרך כלל, מומחים אלה הינם אובייקטיבים, ענייניים ונותנים תמונה הוגנת וסבירה. לפיכך, גם אם יש פה ושם טעויות או אי דיוקים, יש לקבל את חוות הדעת ולאמצה (ראה בעניין זה ע"א 2934/94, 2980/94 סולל בונה נגד ארז איתן ואח', ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נגד מונטי רבי ואח' ות"א 1760/96 אוטמזגין דוד ואח' נגד כדורי פיתוח עירוני בע"מ). מנגד, הלכה היא כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון ואינו כבול בכל מקרה לממצאיו ומסקנותיו של המומחה שמונה על ידיו (ראה ע"א 558/96, 1240 חב' שיכון עובדים נגד רוזנטל חנן ואח', פ"ד נב(4) 563, 569, ע"א 136/92 ביניש - עדיאל נגד דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 128, ד"נ 20/85 בחרי נגד פדלון, פ"ד לט(4) 463). ישנם מקרים חריגים, בהם לא יקבל בית המשפט את מסקנות המומחה הרפואי שמונה על ידו. כך למשל, כאשר אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ראה ע"א 3212/03 יצחק נהרי נגד דולב חברה לביטוח בע"מ (24.11.2005), ע"א 2160/90 רז נגד לאץ, פ"ד מז(5) 170). בענייננו, לא מצאתי מקום לסטות מחוות דעתו הרפואית של ד"ר יפה. אמנם, הוא לא מצא הגבלות בתנועות המרפק של התובעת ובכף ידה אולם, סעיפים 35(1)(א) ו - (ב) לתקנות הביטוח הלאומי, לפיהן נקבעה נכותה של התובעת, שהינם סעיפי סל, אינם דורשים הגבלה בתנועה דווקא, אלא, השפעה על כושר הפעולה. נוכח השבר במרפק ידה הימנית הדומיננטית של התובעת, אשר קובע בברגים, כמו גם הרגישות בצלקת הניתוח וכן, השבר באצבע כף ידה הימנית, אשר הותיר סטיה קלה של האצבע החמישית, ונוכח תלונותיה של התובעת, אני מקבל את הקביעה כי אכן נותרה השפעה קלה בלבד, ויש לומר מזערית, על כושר פעולתה של התובעת. לפיכך, אין מקום לסטות מקביעתו של המומחה לפיה, נותרה לתובעת נכות רפואית בשיעור של 5% כתוצאה מהתאונה. 19. כפי שהבהרתי לעיל, יש בנכותה הרפואית של התובעת משום השפעה מזערית על תפקודה. התובעת אינה מוגבלת באופן ממשי בעבודות הבית והיא מסוגלת להן כבעבר. מבחינה תעסוקתית, עבודתה הינה עבודה משרדית, הכרוכה בתיוק, כתיבה ומענה פרונטלי ללקוחות ולאור ממצאי המומחה, והעובדה שחזרה לעבוד באותו מקום עבודה, באותה משרה ותנאי שכר, הרי שאין לנכותה הרפואית השפעה ממשית על תפקודה בעבודה. נזקיה של התובעת כתוצאה מהתאונה הפסד השתכרות בעבר 20. עובר לתאונה עבדה התובעת במכון "הדים", במשרה בת 6 שעות יומיות. על פי תלושי השכר שצרפה, כמו גם נתוני המל"ל בדבר שכרה הרבע שנתי עובר לתאונה, היא השתכרה סך של 5,434 ₪ ברוטו לחודש. סכום זה עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה, על סך של 5,869 ₪. 21. אין חולק, כי התובעת נעדרה מעבודתה למשך כחדשיים וחצי (78 ימים ברציפות), החל מיום התאונה ועד ליום 31.3.2010. הפסד השתכרותה בתקופה זו, בצירוף ריבית מאמצע תקופה, עומד כיום על סך של 15,400 ₪. 22. התובעת טענה, כי לאחר חזרתה לעבודה, לאור המגבלות והכאבים מהם סבלה, לא היה בידה כדי לעבוד במשך חדש שלם והיא נאלצה לפדות ימי חופשה שצברה. טענה זו לא הוכחה. בהעדר תיעוד רפואי בדבר אי כושר לעבודה לאחר מועד חזרתה של התובעת לעבודה בסוף חודש מרץ 2010 כתוצאה מפגיעתה בתאונה, ולאור הרישום בתלושי השכר שלה, לא הוכח קשר בין ימי החופשה שנטלה התובעת במהלך שנת 2010 לפגיעתה בתאונה. 23. בנוסף, התובעת לא הוכיחה כי נמנעו ממנה תוספות שכר או כי הוצע לה תפקיד המקנה לה העלאה בשכרה, אשר נדחה על ידה, עקב מגבלותיה. טענה זו של התובעת לא נתמכה בראיה חיצונית כלשהי והיא נמנעה מלהביא לעדות גורם כלשהו ממקום עבודתה שיוכל לאשר את הדברים, וזאת מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת. ההלכה היא כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה הראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (ע'א 2275/90, לעיל וע"א 641/87 קלוגר נגד החברה הישראלית לטרקטורים ואח', פ"ד מד(1) 239). משנמנעה התובעת מלזמן לעדות עדים רלבנטיים מהחברה בה היא מועסקת, הרי שהדבר פועל לרעתה ומכל מקום, לא מצאתי לקבוע לטובתה ממצא עובדתי כלשהו בעניין זה, על סמך עדותה היחידה. אני דוחה, אפוא, את טענותיה של התובעת בעניין זה. 24. מאז התאונה ועד היום חלפו כשלוש וחצי שנים. התובעת עובדת כיום באותה עבודה, באותו היקף משרה בו עבדה טרם התאונה (6 שעות יומיות, 5 ימים בשבוע) ולא חלה ירידה בשכרה (ראה עדותה של התובעת בעמ' 22, שורות 22 - 25 ועמ' 25 שורות 5 - 9 לפרוטוקול). לכן, היא אינה זכאית לפיצוי נוסף בגין הפסד השתכרות לעבר. הפסד השתכרות לעתיד 25. נכותה הרפואית של התובעת, שהינה בשיעור נמוך של 5%, בעלת השפעה מינורית בלבד על תפקודה. כפי שפורט לעיל, התובעת חזרה לעבודתה כעבור שלושה חדשים לאחר התאונה והיא עובדת באותו היקף משרה. התובעת בת 58 שנים ועל פי האמור בסיכומיה של ב"כ, הרי שהיא צפויה לפרוש מעבודתה בגיל 62. בנסיבות העניין, ברור כי אין הצדקה לחישוב אקטוארי ואני פוסק לתובעת סך של גלובאלי של 12,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעתיד. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 26. התובעת עתרה לפצותה בסך של 27,000 ₪ בגין עזרת צד ג' בעבר. בנוסף, דרשה לפצותה בסך של 102,562 ₪, על בסיס סך של 500 ₪ לחודש, בגין עזרת צד ג' לעתיד. התובעת טענה בתצהירה, כי במשך שלושה חדשים לאחר התאונה היא נזקקה לעזרה רבה בפעולות יומיומיות בסיסיות, לרבות עזרה ברחצה, הלבשה, בעיקר מידי בעלה וכן, עזרה בעבודות משק הבית, שניתנה לה על ידי עוזרת. עוד נטען, כי מאז ועד היום ממשיך בעלה לעזור לה בעבודות משק הבית, אותן היא מתקשה לבצע (סעיפים 33 - 34 לתצהיר). בנוסף, טענה התובעת בסעיף 23 לתצהירה, כי גם כיום היא נאלצת לקבל עזרה בתשלום מעוזרת בית. 27. בניגוד לטענת התובעת, העיד בעלה בחקירתו הנגדית, כי התובעת לא קבלה עזרה בשכר לצורך ביצוע עבודות הבית וכי הם אינם אוהבים להכניס זרים לביתם (עמ' 14, שורות 16 - 17 ועמ' שורות 17 - 18 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית, אשרה תחילה התובעת כי לא לקחה עזרה בשכר (עמ' 22, שורות 27 - 28 לפרוטוקול). משעומתה עם האמור בסעיף 23 לתצהירה, חזרה בה וטענה כי מדי פעם העסיקה עוזרת בית בתשלום. משעומתה עם עדותו של בעלה בעניין זה, שינתה גרסתה והעלתה לראשונה טענה לפיה, אחותה היא שעזרה לה וכי בעלה אינו יודע מזה והוסיפה כי גם אמה עזרה לה (עמ' 22, שורות 29 - 32 ועמ' 23, שורות 1 - 11 לפרוטוקול). בעדותה של התובעת בנוגע לעזרה בשכר קיימות סתירות פנימיות, כמו גם סתירות לעומת גרסתו של בעלה, שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת. בנוסף, הטענה כאילו העזרה בשכר ניתנה לה על ידי אחותה, ללא ידיעתו של בעלה, הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית והיא אינה סבירה בעיני. יתירה מזאת, התובעת לא הגישה תצהיר של אחותה, היא גם לא זומנה לעדות והתובעת לא הביאה ראיה כלשהי אחרת, שתוכיח כי אכן הוציאה הוצאות בעין בגין עזרה בבית כתוצאה מהתאונה. 28. גם באשר להיקף העזרה לה נזקקה התובעת מבעלה, נמצאו אי דיוקים וסתירות בין האמור בתצהיריהם של התובעת ובעלה לבין עדותם בבית המשפט. בעוד שבתצהירו, טען בעלה של התובעת כי נאלץ ליטול ימי חופשה על מנת לשהות עם התובעת, הרי שבחקירתו הנגדית טען כי 10 מתוך 30 ימי החופשה בהם שהה בשנת 2010 היו לטובת עזרה לתובעת. משעומת עם הרישום בתלושי השכר, אשר כי במקום לצאת לחופש, היה לוקח מספר שעות וחוזר לביתו על מנת לעזור לתובעת (עמ' 14, שורות 20 - 26 לפרוטוקול). עוד אשר הנ"ל, כי לא ניתנה לתובעת עזרה צמודה, כפי שנטען בתצהיריהם (עמ' 15, שורות 7 - 12 לפרוטוקול). באשר לאופי העזרה עצמה, בעוד שנטען כי עקב התאונה נאלץ בעלה של התובעת לשטוף רצפה ולקרצף סירים, הן בסמוך לאחר התאונה והן לאחר מכן, הרי שמחקירותיהם הנגדיות של התובעת ובעלה התברר כי גם עובר לתאונה נהג הבעל לעזור בעבודות הבית, אם כי לא באותו ההיקף (עמ' 15 ש' 26-32 עמ' 16 ש' 1 לפרוטוקול). יתירה מזאת, במהלך חקירתו הנגדית, אשר בעלה של התובעת, כי כשנה לפני כן נפגעה התובעת בתאונה נוספת, שכתוצאה ממנה שברה את עצם הירך ונעדרה למשך מספר חדשים מעבודתה (עמ' 16, שורות 8 - 16 לפרוטוקול). התובעת אשרה כי התאונה הנוספת ארעה בשנת 2011 וכי בעקבותיה נאלצה לעבור ניתוח בעצם הירך (עמ' 24, שורות 8 - 16 לפרוטוקול). סביר להניח, כי חלק בלתי מבוטל מהעזרה שניתנת לתובעת על ידי בעלה מאז, נובע מהתאונה הנוספת ולאו דווקא מהתאונה נשוא התביעה. 29. מנגד, נוכח אופי הפגיעה בידה הדומיננטית של התובעת, בחדשים הראשונים שלאחר התאונה היא נזקקה לעזרה מוגברת מצד בני משפחתה, ובפרט בעלה, בפעולות יום יומיות, לרבות רחצה, הלבשה והסעה לטיפולים רפואיים וביקורות. בנוסף, הגם שבעלה של התובעת עזר לה בעבודות הבית טרם התאונה, אני מקבל את טענתו בחקירתו הנגדית לפיה, לפחות בחודשים הראשונים שלאחר התאונה, תמיכתו בעניין זה היתה גדולה ואינטנסיבית יותר. בפסיקה נקבע כי משהוכח הנפגע נזקק לעזרה מבני משפחתו בשל מצבו הרפואי וזו היתה מוצדקת וחרגה מעזרה רגילה, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הנפגע על העזרה שקבל ממשפחתו (ראה בעניין זה ע"א 836/76 אליהו סעדה נגד משה חמדי, פ"ד לג(1), 589, 609 - 610, ע"א 2115/93 בורוקוב נגד אלעזר (12.1.1995) וע"א 5774/95 שכטר נגד כץ (19.11.1997). 30. נוכח אופי פגיעתה של התובעת במרפק ידה, סביר להניח כי היא מתקשה ותתקשה בעתיד, גם אם באופן מינורי, בביצוע חלק מעבודות הבית. בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הנתונים שהוצגו בפני, לרבות מצבה הרפואי של התובעת, אני פוסק לתובעת סך של 15,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד. הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר 31. התובעת טענה בתצהירה כי כתוצאה מהתאונה נדרשה להוצאות רפואיות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, טיפוליי פיזיותרפיה, ביקור אצל רופאים ורכישת משככי כאבים שלא הוחזרו לה ע"י המוסד לביטוח לאומי, והוצאות אלה הגיעו לטענתה לסך של 1,500 ₪. 32. הוצאות לעבר מהוות נזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות. התובעת צרפה לתצהירה קבלות בסכומים זניחים בלבד ומכל מקום, מדובר בתאונת עבודה ולכן, חלק מההוצאות אמורות להיות מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. 33. מאידך, מטבע הדברים, סביר להניח כי התובעת לא שמרה כל אחת מהקבלות בגין הוצאותיה עקב פגיעתה בתאונה ובפרט, קבלות בגין נסיעות. גם אם ניקח בחשבון כי חלק מההוצאות היו מוחזרות לידי התובעת לו היתה פונה למוסד לביטוח לאומי, נוכח אופי פגיעתה, הצורך בטיפולים רפואיים לאחר התאונה ונסיעות אליהם, אני פוסק לתובעת סכום גלובאלי בסך של 1,000 ₪, בגין הוצאות לעבר, מעבר לשכרו של המומחה מטעמה. כאב וסבל 34. התובעת ילידת 1955 ועקב התאונה נגרמו לה שבר במרפק ושבר באצבע כף ידה. בנוסף, היא אושפזה בבית החולים למשך 3 ימים, נותחה במרפקה, היא נזקקה לטיפולים רפואיים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה ונותרה לה נכות רפואית בשיעור של 5%. בנסיבות העניין, לאור אופי פגיעתה והנכות שנותרה לה, אני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין כאב וסבל. ניכויים 35. התובעת קבלה מהמוסד לביטוח לאומי תשלומים בגין דמי פגיעה, גמלאות בגין נכויות זמניות ומענק נכות, בסך כולל של 33,277 ₪. 36. סכום זה עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום כל תשלום, על סך של 36,979 ₪ ויש נכותו מסכום הפיצוי המגיע לתובעת. 37. נזקיה של התובעת כתוצאה מהתאונה הינם, אפוא, כדלקמן: א. הפסד השתכרות לעבר - 15,400 ש"ח ב. הפסד השתכרות לעתיד - 12,000 ש"ח ג. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 15,000 ש"ח ד. הוצאות רפואיות ונסיעות - 1,000 ש"ח ה. כאב וסבל - 40,000 ש"ח סה"כ - 83,400 ש"ח אשם תורם (20%) - 16,680 ש"ח (-) סה"כ - 66,720 ש"ח מסכום זה יש לנכות סך של 36,979 ש"ח בגין תגמולי המוסד לביטוח לאומי. נזקיה של התובעת מסתכמים, אפוא, לסך של 29,741 ש"ח. סיכום 38. א. לאור האמור לעיל, אני מקבל את תביעתה של התובעת ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לה פיצוי בסך של 29,741 ש"ח. בנוסף, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את אגרת התביעה, שכרו של המומחה מטעמה בסך של 1,000 ש"ח (על פי הקבלה שהציגה) וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪. ב. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה