לטענת התובע החליט התובע לסגור את החשבון העסקי עקב הרעה במצבו הבריאותי, ועל פי עצה שקיבל מפקיד בבנק, העביר ביום 7/1/09 סך של 65,443 ₪ מהחשבון העסקי לחשבון הפרטי. בסעיף 7 לכתב התביעה נטען כי: "בשיחה בין התובע לבין פקיד הבנק הנתבע, נאמר לתובע כי אין שום קשר בין התביעה של הבנק נגד הגב' X לבין חשבונו של התובע, וכי התובע יכול להמשיך ולפעול בחשבונו כרגיל". בסעיף 9 לכתב התביעה נטען כי הבנק "לא היה רשאי לקזז את כספו של התובע לכיסוי חובות נטענים של הגב' X בחשבונות אחרים - ואשר לגביהם טרם מוצו ההליכים המשפטיים". כן עולה מכתב התביעה כי התובע המשיך לנהל את החשבון הפרטי כרגיל במשך מספר חודשים, עד שביום 17/6/2009 סירב הבנק לכבד שיק על סך 45,000 ₪, וזאת בהמשך להחלטת הבנק לעכב את יתרת הזכות בחשבון הפרטי. לאחר מכן החליט הבנק לקזז את כל יתרת הזכות בחשבון הפרטי בסך 69,250 ₪ לשם הקטנת חובה של הגב' X. לטענת התובע, יתרת הזכות הנ"ל הייתה בבעלותו הבלעדית של התובע, והבנק שידע מה מקור הסכום הנ"ל לא היה רשאי לעכב או לקזז כספים על חשבון חובות של הגב' X. עוד נטען בכתב התביעה כי היה על הבנק להטיל עיקול על הכספים הנ"ל תחילה, ואף להתריע מבעוד מועד על הכוונה לבצע את הקיזוז, אולם הבנק פעל בחוסר תום לב ובניגוד לחובות האמון והנאמנות המוטלות עליו, תוך הטעיית התובע במתכוון. התביעה הוגשה בגין הסך של 69,250 ש"ח הנ"ל שקוזז מהחשבון הפרטי של התובע, וכן נתבע סך נוסף של 60,000 ₪ בגין עוגמת נפש, הוצאת לשון הרע בעקבות אי כיבוד השיק הנ"ל ופגיעה בשמו הטוב של התובע. בכתב ההגנה, נטען, בין היתר, כי בטרם חתימתו של התובע על גבי הבקשה לצרף את הגב' X לחשבון הפרטי, ניתן לו הסבר לגבי משמעות הצירוף, והובהר לו שהגב' X תהיה שותפה לחובות ולזכויות שבחשבון. כן נטען כי מטרת צירופה של הגב' X כפי שהתובע הבין אותה אינה רלוונטית. בהקשר זה הפנה הבנק לאמור בבקשתו של התובע לצירוף הגב' X לחשבון, שם הצהיר ואישר התובע בחתימתו ביום 16/12/02 כי "כולכם וכל אחד לחוד נהיה בעלים ושותפים מלאים הן לזכויות והן לחובות שבחשבון המשותף, הן אלה שקיימים כיום והן אלה שיווצרו בעתיד" (בקשה שצורפה כנספח א' לכתב ההגנה). כן הפנה הבנק לסעיף 11.2 לתנאים הכלליים לניהול חשבון שעליהם חתם התובע, אשר על פיהם "הבנק זכאי לקזז כל נכס המגיע ו/או שיגיע ללקוח מאת הבנק בצורה כלשהי וממקור כלשהו ובחשבון כלשהו בין אם החשבון רשום ע"ש הלקוח לבדו או ע"ש הלקוח ביחד עם אחרים..." (נספח ג' לכתב ההגנה). לעניין חובותיה של הגב' X נטען כי היא חבה לבנק סכום העולה על 19 מיליון ₪, וביום 18/9/08 הועברו חשבונותיה לטיפול משפטי. הבנק הכחיש בכתב ההגנה כי ייעץ לתובע להעביר את כספו לחשבון זה או אחר, וטען כי ככל שנעשתה העברה כזו הרי שהיא נעשתה על דעתו. כמו כן נטען כי בנסיבות העניין היה על התובע לציין את זהותו של פקיד הבנק בכתב התביעה. אשר לטענת התובע כי היה על הבנק להטיל עיקול על הכספים לפני קיזוזם בפועל, נטען כי לפי ההסכם הבנק רשאי לעכב ולקזז את הכספים, ועל כן לא היה כל מקום להטיל עיקול בגין חובותיה של הגב' X בחשבונותיה הפרטיים בעת שמוחזקים כספים בחשבון הפרטי המשותף, וכלל לא ברור כיצד התובע טוען לבעלות בלעדית בכספים שבחשבון. הבנק הכחיש כי מדובר במקרה שבו חל חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 וכן הכחיש את התביעה בגין עוגמת נפש, את טענות ההטעיה ואת טענת התובע לעניין פגיעה בשמו הטוב. בכתב תשובה מטעם התובע נטען לראשונה כי אותו פקיד שהוזכר בכתב התביעה הוא מר יוסי X, וכי הבנק היה רשאי לקזז, אם בכלל, לא יותר ממחצית מהכספים בחשבון המשותף. התובע הגיש תצהיר בתמיכה לתביעה שבו חזר על טענותיו הנ"ל, וכן הצהיר בין היתר כי בכל שנות פעילותו בבנק מר יוסי X טיפל בחשבונותיו והיה איש הקשר שלו עם הבנק. כן הוצהר כי מר X והגב' צביה לישה כפיר, סגנית המנהל של הסניף, ידעו היטב כי כל הכספים שהופקדו בשני החשבונות היו הכספים של התובע בלבד. בסעיף 9 לתצהירו הצהיר התובע כי בשנת 2009 החליט לסגור את החשבון העסקי "והואיל ובאותה תקופה הטיל הבנק עיקולים על חשבונותיה של הגב' X" הוא שאל את מר X "מה ההשלכות של בעיותיה של הגב' X על החשבון הפרטי שלי, שגב' X צורפה אליו - מר X אמר לי שאין קשר בין החשבונות שלה לחשבון שלי". כן הוצהר כי על יסוד זה העביר את הסכום בסך 65,443 ש"ח הנ"ל לחשבונו. לעניין אי כיבוד השיק הנ"ל בסך 45,000 ש"ח הנ"ל הוצהר כי ריקון החשבון ואי כיבוד השיק גרם לו לחוסר יכולת לעמוד בהתחייבות כלפי צדדים שלישיים, פגע בשמו הטוב, הוציא דיבתו לרעה ומנע ממנו לסייע לאמו הקשישה ניצולת שואה. מר יוסי X הגיש תצהיר מטעם הבנק. בתצהירו חזר על טענות הבנק הנ"ל והדגיש כי הבנק פעל בהתאם לכל מערכת ההסכמים עם התובע, לרבות האמור בבקשתו לצרף את הגב' X לחשבון הפרטי שלו. לגבי הטענה כי נתן לתובע עצה להעביר כספים מהחשבון העסקי לחשבון הפרטי, הצהיר מר X בסעיף 14 לתצהירו כדלקמן: "טרם סגירת חשבונו העסקי של התובע והעברת הכספים מחשבונו העסקי לחשבון נשוא התביעה, פנה אלי התובע ושאל האם קיימת בחשבון בעיה כגון עיקול וכד'. לאחר בירור שערכתי נמצא, כי לא היתה קיימת כל מגבלה על החשבון באותה העת, ובהתאם לכך השבתי לתובע על שאלתו בשלילה". בסעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר מר X: "יודגש, כי לא נשאלתי ע"י התובע על כל קשר בין החשבונות, וכן לא נשאלתי לגבי השלכותיה של התביעה שהוגשה כנגד הגב' X על החשבון". עוד הוצהר כי אף לאחר העברת הסכום הנ"ל לחשבון הפרטי התנהל החשבון באופן סדיר וללא בעיות, עד למכתב ההתראה של הבנק לגב' X ולתובע מיום 18/6/09 על זכותו של הבנק לעיכוב וקיזוז כספים שבחשבון המשותף. בפתח דיון ההוכחות הודיע ב"כ התובע כי התובע ויתר על זימונה של הגב' צביה לישה כפיר, סגנית מנהלת הבנק, להעיד לטובתו בתיק. התובע נחקר בחקירה נגדית על תצהירו ואישר כי חתם על כל ההסכמים עם הבנק, לרבות הבקשה לצירוף הגב' X כשותפה נוספת לחשבון, אך העיד: "בכלל לא זוכר שחתמתי על המסמכים" (עמ' 9 ש' 27) וכי "לא הבנתי את המשמעות" (עמ' 9 ש' 29). התובע אישר כי לא התבקש על ידי מי מטעם הבנק לצרף את הגב' X לחשבונו, אך הוסיף כי "יוסי היה נאמן ולא הפנה את תשומת לבי שבעתיד זה יכול לגרום לנזקים" (עמ' 10 ש' 5). בהמשך העיד התובע כי אף אחד לא הסביר לו את משמעות צירופה של הגב' X כשותפה בחשבונו (עמ' 12 ש' 1). התובע נשאל במהלך החקירה הנגדית האם שאל את מר X אם החשבון המשותף מעוקל והוא השיב בשלילה, והוסיף: "שאלתי אם יש לכך השלכות ואמר לי שאין, תמשיך לעבוד. כל זמן שאני פה הכל בסדר" (עמ' 12 ש' 31-33). מר יוסי X מטעם הבנק נחקר אף הוא בחקירה נגדית על תצהירו. ב"כ התובע הפנה את מר X לסעיף 12 לתצהירו ושאל האם הוא זוכר שהתובע דיבר אתו בינואר 2009 או בדצמבר 2008, ומר X השיב: "זכורה לי שיחה עם התובע שהתקשר אלי ואמר לי האם יש לו בעיה בחשבון או עיקול בחשבון. הסתכלתי בחשבון ולא ראיתי כלום, לא ראיתי הגבלה בחשבון אבל אמרתי בנוסף למה שאני רואה, אני אתקשר למחלקה המשפטית לשאול אם יש בעיה. התקשרתי ואמרו לי שאין בעיה, חזרתי לאלי בטלפון ואני זוכר את המקרה הזה ואמרתי שאין כרגע בעיה בחשבון. את זה אני זוכר. אלי לא סתם זכר את זה. אמרתי לו שאין. זו התשובה שלי" (עמ' 19 ש' 1-5). מר X הוסיף והעיד בהמשך כי "פניתי ליועץ המשפטי והוא אמר שאין בעיה. והראיה הוא המשיך לנהל את חשבון הבנק 5-6 חודשים לאחר מכן ולא חזרו שיקים ולא היתה בעיה לפי מה שאני ראיתי" (עמ' 19 ש' 17-19). בתום דיון ההוכחות נקבע מועד נוסף לסיכומים בעל פה. בדיון זה סיכמו באי כוח הצדדים את טענותיהם וחזרו על מכלול טענותיהם הנ"ל. ב"כ התובע חזר על האמור בכתבי הטענות שהוגשו מטעם התובע. כן טען ב"כ התובע כי הבנק קיזז חוב תיאורטי שלא הוכרע ושקיים לגביו הליך תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועל כן לא ניתן היה לקזז סכום מהחשבון המשותף כנגד חוב נטען בחשבון של הגב' X. כן נטען כי מר X אישר שלא הופקדו כספים של הגב' X לחשבון הפרטי. עוד טען ב"כ התובע כי מר X העיד שבדק ואישר העברת כספים לחשבון הפרטי שהגב' X שותפה בו, אך בחלוף חמישה חודשים נתקל התובע בבעיה בעת שלא כיבדו שיק על סך 45,000 ₪. כמו כן העלה ב"כ התובע טענה נוספת שלפיה במקרה הכי גרוע ניתן לקזז רק מחצית מהכספים בחשבון המשותף משום שמדובר בבני זוג. ב"כ הנתבע חזר בסיכומיו על כל האמור בכתבי הטענות שהוגשו מטעם הנתבע. ב"כ הנתבע הוסיף וטען כי קיימת חזקה שלפיה הכספים אשר מוחזקים בחשבון משותף שייכים לשני בעלי החשבון, ועצם פתיחת חשבון משותף משמשת ראיה לכאורה לרצון בעלי החשבון לקיים שותפות בכל הנוגע לחשבון המשותף ולהיותם זכאים וחייבים בחשבון ביחד וכל אחד לחוד, וזאת גם אם רק אחד מהם פועל בפועל (תוך הפניה לע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין). בהקשר זה נטען כי התובע הוא בן זוגה של הגב' X מזה 22 שנה, ומדובר בחיי שותפות מלאים וניהול משק בית משותף. עוד נטען בסיכומי ב"כ הנתבע כי ב"כ התובע כלל לא התמודד עם המערכת ההסכמית עם הבנק, וזאת אף שהתובע חתם ואישר את חתימתו על מסמך שלפיו קיימת שותפות מלאה של בעלי החשבון בחובות ובזכויות. בהקשר זה נטען כי התובע אמנם העיד שלא הבין על מה חתם, אך הפסיקה אינה לצדו בעניין זה, ומדובר בהרחבת חזית אסורה משום שטענה זו לא מופיעה בכתב התביעה. טענה נוספת בסיכומים מטעם הנתבע היא כי ויתורו של התובע על זימונה של הגב' צביה לעדות נעשה מתוך חשש שככל הנראה לא הייתה מעידה לטובתו, ויש לזקוף זאת לחובתו התובע. לעניין עדותו של מר X נטען כי עד זה הבהיר את עמדתו היטב, נשאל לגבי עיקולים והודיע כי לאחר בדיקה לא הייתה כל בעיה לנהל את החשבון. ב"כ התובע טען בסיכומי התשובה, בין היתר, כי ב"כ הנתבע לא התייחס כלל בסיכומיו לטענות בדבר קיזוז חוב תיאורטי של יחיד ביחס לחשבון משותף, ודי בכך שהבנק אישר כי הגב' X לא הכניסה ולו שקל אחד לחשבון כדי לקבוע כי יש לקבל את תביעת התובע. לעניין כתב ההרשאה נטען כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, ושמר X עצמו לא מבין מה כתוב בסעיף 4 של מסמך זה. לעניין הטענה בדבר אי זימון סגנית מנהל הבנק לעדות, נטען כי היה על הבנק לזמנה משום שהיא עובדת של הבנק. לפני מתן פסק הדין נשלחה הודעה מטעם ב"כ התובע שלפיה ביום 8/7/13 ניתן פסק דין בת.א. 2150/08 בנק מזרחי טפחות נ' אורלי X, ונטען כי מדובר בפסק דין אשר משליך עובדתית על התיק שבפני. בית המשפט פסק בתביעה הנ"ל שהוגשה על סך 19,647,732 ₪ וצומצמה לאחר מכן לסך של 12,376,791 ₪ כי על הגב' X לשלם לבנק 50% מסה"כ החוב אשר מופיע בחשבון נכון ליום הגשת התביעה בניכוי תשלומים אשר שולמו בפועל. בעקבות זאת נתן בית משפט זה החלטה לאפשר לבנק להגיש תגובה. בתגובה התבקש בית המשפט למחוק את ההודעה משום שהוגשה לאחר הגשת כל סיכומי הצדדים כשהתיק ממתין למתן פסק דין, וכאשר מטרת ההודעה היא לרמוז ולהטות את שיקול דעתו של בית משפט זה. כן נטען כי התובע הביע התנגדות גורפת להודעה שהוגשה מטעם הנתבע מספר ימים לאחר השלמת סיכומי הצדדים, ועל כן על התובע לפעול בעצמו בהתאם. נוסף על כך נטען כי פסק הדין הנ"ל אינו רלוונטי ואינו מהווה ראיה בתיק שבפנינו שכן החשבון הפרטי נשוא הדיון שבפנינו כלל לא הוזכר שם. כמו כן נטען כי פסק הדין הוא לטובת הנתבע משום שקבע כי הגב' X אכן חבה כספים רבים לבנק, ואין כל יסוד לטענה כי מדובר בחוב תיאורטי. דיון תחילה נבחן את טענת התובע כי הבנק הטעה אותו וגרם לו להעביר כספים מהחשבון העסקי לחשבון הפרטי. מר יוסי X הצהיר והעיד כי התובע אכן פנה אליו ושאל אותו שאלות בנוגע מגבלות ועיקולים בחשבון הפרטי, והוא השיב כי ערך בירור גם במחלקה המשפטית של הבנק והודיעו לו כי נכון לאותה עת אין מגבלות או עיקולים כלשהם בחשבון. מנגד, לפי גרסת התובע מר X נשאל על ההשלכות של העברת הכספים על רקע הטלת עיקולים על כספי הגב' X. מדובר בגרסה מול גרסה ואין מקום לקבוע כי יש להעדיף את גרסתו של התובע על פני גרסתו של הנתבע. אף אם התובע ציין כי הבדיקה התבקשה אגב עיקולים שהוטלו על חשבונותיה של הגב' X, אין בכך כדי לסתור את גרסתו של מר X שלפיה בחן את מצב החשבון לאותה עת בלבד. כן עלה כי לאחר העברת הכספים לא נקט הבנק בהליך כלשהו, לרבות עיכוב וקיזוז הכספים, אלא עשה זאת רק כחצי שנה לאחר מכן. על כל פנים, אין בפני בית המשפט טענה של התובע כי ביקש אישור מפורש מהבנק לכך שאם יעביר כספים לחשבון הפרטי המשותף, הבנק לא יהיה רשאי לעכב או לקזז כספים אלו על חשבון חובותיה של הגב' X לבנק. כמו כן עלה מעדותו של התובע כי העביר את הכספים ביוזמתו ובעקבות דרישה של המוסד לביטוח לאומי. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה ולא הוכיח כי הבנק או מי מטעמו הטעה את התובע והציג בפני התובע מצג שווא שגרם לו להעביר את הכספים לחשבון המשותף. עתה יש לבחון האם הבנק היה רשאי לקזז את הכספים בחשבון המשותף בטרם מיצוי הליכים משפטיים. לאחר מכן נבחן את השאלה האם מדובר בכספים אשר לפחות מחציתם הם בבעלותו הבלעדית של התובע, טענה אשר הועלתה לראשונה בכתב התשובה. התובע לא צירף מסמכים כלשהם לתצהיר עדות הראשית. לכתב התביעה צורף נספח אחד בלבד - העתק של טופס העברת סך של 65,433.90 ₪ מיום 11/1/09 מחשבון לחשבון לפי הוראת הלקוח. הבנק צירף לכתב ההגנה העתק של בקשה לשינוי פרטי חשבון מס' 105602 מיום 16/12/02 (נספח א'), אשר בעקבותיה הוסף שמה של הגב' X לחשבון, חלקים מהתנאים הכלליים (נספחים ב' וג'), העתק של מכתב הבנק לגב' X מיום 18/6/09 שלפיו אם לא יסולק החוב תוך 10 ימים יקוזזו הכספים בחשבון המשותף ללא כל הודעה או התראה נוספת, ועד אותו מועד יעוכב כל סכום או נכס אחר אשר מוחזק על ידי הבנק; וכן מכתב ב"כ הבנק מיום 21/6/09 שלפיו בהעדר כיסוי החוב עד ליום 27/6/09 יפעל הבנק לקיזוז חובה של הגב' X מסך של 69,250 ₪ המצויים בחשבון המשותף (נספח ד'). העתק מלא של תנאים כללים לפעילות באשראי (לקוח פרטי) הוגש לתיק וסומן נ/1 והעתק מלא של תנאים כלליים לניהול חשבון הוגש לתיק וסומן נ/2 - שניהם בחתימת התובע והגב' X. פרט לכך לא הומצאו מסמכים כלשהם מטעם מי מהצדדים לתיק. בסיכומי הבנק נטען כי התובע לא התמודד כלל עם המערכת ההסכמית אשר קובעת כי הבנק רשאי, בנסיבות העניין, לעכב ולקזז כספים המצויים בחשבון המשותף כאשר לאחד מהשותפים ישנם חובות בחשבונות אחרים. מההסכמים שהוגשו מטעם הבנק עולה בבירור כי הבנק אכן רשאי לעכב כספים אשר מוחזקים בחשבון משותף כאשר לאחד מבעלי החשבון ישנן יתרות חוב חורגות בחשבונות אחרים. ראו לעניין זה סע' 11.2 לתנאים הכלליים (מוצג נ/2 הנ"ל). כן עולה כי הבנק רשאי לזקוף תשלומים וחיובים שבחשבון אחד לסילוק חוב מחשבון אחר אצל אותו בעל חשבון. ראו לעניין זה סע' 7.1.1 המאפשר לבנק "לחייב כל חשבון שהוא של הלקוח בכל סכום המגיע או שיגיע מאת הלקוח לבנק", וסע' 7.1.3 המתיר "אם יש צורך בכך להעביר כל סכום שיעמוד לזכות הלקוח בכל חשבון שלו, לכל חשבון אחר שלו" (מוצג נ/1 הנ"ל). מכאן שהבנק הוכיח כי על פי ההסכמים שעליהם חתם התובע, הבנק רשאי לקחת כספים של בעל חשבון שנמצא בזכות כדי לכסות יתרת חוב בחשבון בנק שני שלו, מבלי לנקוט בהליכים משפטיים בפועל, ועל כן יש לדחות את טענת התובע כי אסור היה לבנק לקזז חוב תיאורטי. די ביתרת חובה בחשבון אחר של הגב' X אשר לא כוסה כדי לבצע קיזוז חובות בהתאם לתנאי ההסכם אשר נחתמו בין הצדדים. אין לקבל את הטענה שהועלתה בסיכומי התשובה של ב"כ התובע לראשונה כי מדובר בתנאים מקפחים בחוזה אחיד, שכן מדובר בטענה לא מפורטת כנדרש שהיא בגדר הרחבת חזית אסורה. כמו כן יש לדחות את טענת התובע כי הגב' X לא הפקידה כספים כלשהם לחשבון המשותף, ועל כן אין לייחס לזכותה כספים בחשבון זה. הגב' X צורפה כבעלים משותף של החשבון בשנת 2012, וזאת לטענת התובע על מנת לקבל הטבה מהמוסד לביטוח הלאומי. התובע לא צירף תדפיס כלשהו של החשבון הפרטי, ולכן אין מקום לקבוע כי מדובר בחשבון שפעל בו התובע בלבד. נוסף על כך, לא הוגש תצהיר של הגב' X כדי לבסס את טענת התובע כי היא אכן איננה בעלת זכויות כלשהן בכספים שבחשבון, כאשר ממערכת ההסכמים בין הצדדים עולה כאמור כי הגב' X היא בעלת החשבון הפרטי במשותף עם התובע. אין בפני בית המשפט בקשה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו החשבון וכל הכספים שהיו בו הם בבעלותו הבלעדית של התובע - בקשה אשר לצורך הגשתה ומתן פסק דין הצהרתי בהתאם היה על התובע לצרף את הגב' X כצד לתובענה. בית המשפט אף איננו יודע מפיה של הגב' X מה עמדתה לגבי החשבון הפרטי המשותף אשר רשום גם על שמה ואין בפני בית המשפט הסכם או ראיות אחרות שמצביעות על האופן שבו יש לחלק את רכושם המשותף של בני הזוג, התובע והגב' X. לפיכך, אין מקום לקבוע כי התובע היה הבעלים הבלעדי בכספים שהיו בחשבון המשותף, וזאת גם אם מדובר בכספים שהגיעו מהחשבון העסקי של התובע בלבד. משהועברו הכספים מהחשבון העסקי והוחזקו בחשבון המשותף, חזקה כי מדובר בכספים של שני בעלי החשבון. אם רצה התובע לבודד את החבויות של הגב' X מחשבונותיו שלו, היה עליו להסיר את הגב' X בהסכמתה מבעלות משותפת בחשבון. התובע לא הציג, אם כן, ראיות מספיקות על מנת להוכיח כי מאותו רגע שהכספים הגיעו לחשבון המשותף, מדובר בכספים שלו בלבד ובבעלותו הבלעדית. ראו לעניין זה באנלוגיה סעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967. התובע גם לא הוכיח את מקורם של הכספים אשר הועברו מהחשבון העיסקי לחשבון הפרטי המשותף. מכאן שיש לראות את הכספים אשר מצויים בחשבון המשותף גם ככספיה של הגב' X לכל דבר ועניין. בכתב התשובה מטעם התובע נטען לראשונה כי אם בית המשפט יקבע שהבנק היה רשאי לקזז את הכספים שבחשבון המשותף לכיסוי יתרת חוב בחשבונות אחרים של הגב' X באותו בנק, אזי מכוח חזקת השיתוף הבנק רשאי לקחת רק מחצית מהסכום בחשבון המשותף בלבד. הבנק הציג ראיות שלפיהן הגב' X חתמה על הבקשה להצטרף כבעלים ושותף נוסף לחשבון ואישרה בכתב כי מדובר ב- "שותפים מלאים הן לזכויות והן לחובות בחשבון". בהתאם למערכת ההסכמית עם הבנק, ובהעדר תשתית ראייתית כלשהי לגבי חלוקת המשאבים והכספים בין בני הזוג, אין אלא לקבוע כי בנסיבות העניין הבנק היה רשאי לכסות חובות של הגב' X מתוך הכספים המשותפים, ולא הוכח שמחצית מהכספים אכן היו שייכים לתובע בלבד. ראו לעניין זה פסק דין של בית משפט זה בה"פ 200237/05 חגית נ' פרס שבו נקבע בין היתר כי אין הכרח לקבוע תמיד בעלות בשיעור של 50% לכל בן זוג במיטלטלין מסוימים, אין לשלול חובה להשתתף גם בחובות של בן הזוג ויש לבחון כל מקרה לגופו של עניין ובהתאם לנסיבותיו. מכאן שהוצגו בפני בית המשפט ראיות המוכיחות כי הבנק היה רשאי לעכב כספים בחשבון הפרטי המשותף, לסרב לכבד את השיק בסך 45,000 ₪ הנ"ל ולקזז את חובה של הגב' X מהכספים שבחשבון המשותף והתובע לא הציג ראיות מספקיות על מנת לסתור זאת. לפיכך, אין מקום לקבל את טענת התובע בדבר לשון הרע ואת הטענה כי נגרמה לו עוגמת נפש בעקבות החזרת השיק שלא כובד, עיכוב הכספים וקיזוז החוב. על כן התביעה נדחית. התובע ישלם לבנק בגין שכר טרחת עו"ד סך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בנקרפואהסגירת חשבון בנקחשבון בנק