תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין רקע כללי התובע יליד 1988. ביום 13/10/1999, כאשר התובע נכח יחד עם חבריו במשחק כדורסל של הפועל ירושלים שהתקיים באולם הספורט מלחה, הם התמקמו ביציע מאחורי הסלים בצמוד לגדר שנמצאת על המגרש ואשר הייתה צמודה לשלטי פרסומת מסתובבים; התובע, יחד עם חבריו, הניחו את ידיהם על גג השלט שהיה צמוד לגדר ותופפו עליו; תוך כדי כך נכנסה אצבע ידו של התובע לפתח שנמצא בגג השלט, אל תוך המנגנון שמסובב את שלט הפרסומת; האצבע נתפסה במנגנון שמסובב את הפרסומת וכשהמנגנון זז, נפגעה האצבע השלישית בידו הימנית של התובע ובוצעה קטיעה של הגליל. הנתבעת 1 הינה הבעלים של אולם הספורט מלחה, אשר משכירה אותו לגורמים שונים, בעיקר לנתבעת 2, לצורך קיום משחקי כדורסל של קבוצת הפועל ירושלים ואימוני הקבוצה. הצדדים חלוקים בשאלת קיומה של אחריות וחלוקתה בין הנתבעות, וכן בשאלת שיעור הנזק. שאלת האחריות מחומר הראיות וטענות הצדדים עולה כי לא קיימת מחלוקת באשר לנסיבות אירוע התאונה, שתוארו בסעיפים 3-8 לתצהירו של התובע. אין מחלוקת שהנתבעת 1 היא הבעלים והמחזיקה באולם מלחה, וכי נתבעת 2 שוכרת את אולם מלחה מנתבעת 1 לצורך קיום משחקיה ואימוניה; וכי נתבעת 2 הינה בעלת השלטים שמונחים במגרש בעת המשחקים, ואין מחלוקת כי האירוע אירע בעת קיום משחק של הנתבעת 2. בנסיבות אלה, דומה כי אין חולק כי הנתבעות נושאות בחובת זהירות מושגית כלפי התובע; הנתבעת 1 בתור בעלים ומחזיק באולם מלחה, והנתבעת 2 בתור שוכרת האולם ובעלים ומפעילה של שלטי הפרסומת בזמן האירוע. מכאן לשאלה: האם, בנסיבות המקרה, חלה על הנתבעות חובת זהירות קונקרטית, והאם חובה זו הופרה על ידי הנתבעות? על פי הפסיקה, "חובת זהירות קונקרטית קיימת אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל" (השוו: ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נגד תנעמי, פ"ד נח(1),1 (2003), (פיסקאה 14) (להלן:" פס"ד תנעמי"). נקבע כי בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש להבחין בין סכנה רגילה לבין סכנה בלתי רגילה, או בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. נקבע כי התשובה לשאלות אלו איננה תמיד פשוטה. סכנה עשויה להיות סבירה בנסיבותיו של מקרה אחד אך בלתי סבירה בנסיבותיו של מקרה אחר. (ראו: ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל אביב-יפו, פד"י לד (1) 157, 161 - 160; ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, שם, בעמ' 127, 126). בתמונות שבסרטון נ/1 נראים הילדים נשענים על השלטים, מתופפים וצועקים ואף יושבים על השלטים. כשנשאל מר עוזי קלדרון, העד מטעם נתבעת 1, לגבי תמונה זו במהלך חקירתו, הוא השיב: "לפי דעתי הילדים לא צריכים להיות פה בכלל. למה הם פה? אני אומר לך: רואים בתמונה מעקים של היציע המתקפל הזה. הילדים האלה היו אמורים להיות מאחורי המעקות." (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון, ש' 13-14). יוצא, אפוא, שמדובר בהודאת בעל דין שלפיה שלטי הפרסומת לא הוצבו במקום המתאים, במרחק מסוים מהמעקות, דבר שיצר סיכון בלתי סביר שהילדים יישענו עליהם ויתופפו עליהם, מה שגרם בסופו של דבר לפגיעתו של התובע. עוד עלה מעדותו של התובע כי, כשחזר כעבור זמן למגרש הבחין כי השלטים אכן הורחקו מהמעקות ואף הותקנו כיסויים לשלטים אשר כיסו את החור שדרכו נכנסה אצבעו למנגנון המסובב ונפגעה. (ראו: עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 26-29). דבר זה מחזק את המסקנה שהמצב שהיה קיים בעת האירוע יצר סכנה בלתי סבירה, שניתן היה לסלק אותה מבעוד מועד באמצעות פעולות קלות ופשוטות. אשם תורם על פי הפסיקה, על האדם מוטלת חובת זהירות כלפי עצמו, הגם שרמתה של זו פחותה מרמת חובתו כלפי הזולת; הפרתה של חובה זו גוררת הפחתת הפיצוי. לצורך בחינת האשם התורם יש להציב את מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. המבחנים המקובלים לקביעת שיעור האשם התורם הם מבחן האשמה המוסרית ומבחן האחריות היחסית של הצדדים (ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד"י נח (1) 1, 20; ע"א 417/81 מלון רמאדה שלום נ' אמסלם, פד"י לח (1) 72, 81; ת"א (י-ם) 6043/01 יואב נגד המועצה האזורית גזר (19.12.2005) והאסמכתאות המובאות שם). אמנם התובע היה קטין בעת אירוע התאונה, אולם על פי הפסיקה, אין הדבר יוצר מחסום מפני הטלת אשם תורם על התובע. בנסיבות העניין, בשים לב לנסיבות המקרה, לרמת האשמה של הנתבעות לעומת האשמה של הילדים וגילם בעת האירוע, סבורני כי סביר להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 15%. חלוקת האחריות על פי הפסיקה: "חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם ... לפיכך בבוא ערכאת הערעור לבחון את חלוקת האחריות כפי שנקבעה בערכאה הדיונית, היא לא תיטה להתערב בה, וכבר נאמר כי: "...הדבר תלוי במידה כה רבה בשיקול דעת ובהתרשמות השופט, שכמעט ולעולם לא תמצא שני פוסקים שיגיעו בדיוק לאותה מסקנה. בדרך כלל ישתמש איפוא בית-המשפט לערעורים בסמכותו לשנות את חלוקת הנזק רק כשהוא רואה לנכון לשנותה שינוי עקרוני, אך לא כדי להגדיל קימעה את אחוז אחריותו של זה ולהקטין את אחוז אחריותו של זה..'" (פס"ד תנעמי, פיסקה 20). כאמור, מחומר הראיות עולה כי נתבעת 1 היא הבעלים והמחזיקה באולם, והיא מחזיקה מטעמה אנשי תחזוקה באולם. נתבעת 2 שוכרת את האולם מנתבעת 1, היא זו שקיימה את המשחקים, והיא הבעלים והמפעילה של השלטים שהיו במקום. בנסיבות העניין, סבורני כי סביר לחלק את האחריות בין הנתבעות בחלקים שווים, באופן שכל נתבעת תישא במחצית מהאחריות. שיעור הפיצויים הנכות הרפואית בחוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, הן של ד"ר יצחקי, המומחה מטעם התובע, והן זו של ד"ר וייס, המומחה מטעם הנתבעות, נקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור 5% בגין קטיעת החלק העליון של הפרק השלישי של אצבע מס' 3. הפסד השתכרות ואובדן כושר השתכרות: מעדותו של התובע עולה כי, למרבה המזל, עד כה לא היתה לפגיעתו השפעה מורגשת על מהלך חייו והישגיו. כך עולה כי, התובע התגייס לצה"ל כלוחם קרבי בפרופיל 97, משרת בשירות מילואים פעיל בחטיבת חי"ר; לאחר השירות הצבאי הוא עבד במלצרות ובבניין, קיבל רישיון נהיגה ואף מתאמן בלחימת הקונג-פו, טס להודו ולסין במשך 4 חודשים ועשה טרקים, וכיום הוא לומד באוניברסיטה העברית בפקולטה למדעי החברה (ראו: עמודים 7 ו-8 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות העניין, בשים לב לנכותו המזערית של התובע, ולכך שעד כה לא הייתה לנכות זו כל השפעה תפקודית על התובע, סבורני כי סביר לפסוק לתובע פיצוי בגין החשש לפגיעה בכושר ההשתכרות שלו בעתיד, בסכום גלובלי של 30,000 ₪. סכום זה משקלל כרבע מחישוב אקטוארי מלא לפי נכות רפואית בשיעור 5%, שכר ממוצע במשק בסך כ-9,000 ₪, ומקדם היוון מתאים עד לגיל 67. נזק לא ממוני בנסיבות העניין, בשים לב מחד, לאופן פגיעתו המכאיבה של התובע ומאידך, לנכות המזערית הלא-פונקציונלית שנותרה לתובע עקב פגיעתו, סבורני כי סביר לפסוק לו בגין כאב וסבל סך של 30,000 ₪. עזרת זולת והוצאות בנסיבות העניין, ובשים לב לקבלות שהתובע הציג, לאופי פגיעתו ונכותו המזערית, סבורני כי סביר לפסוק לו סך של 5,000 ₪ בגין הוצאות ועזרת זולת. סוף דבר לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת. הנתבעות, יחד ולחוד, תשלמנה לתובע פיצויים כדלקמן: א. אובדן כושר השתכרות 30,000 ₪ ב. נזק לא ממוני 30,000 ₪ ג. הוצאות ועזרת הזולת 5,000 ₪ 65,000 ₪ - בניכוי אשם תורם-15% (9,750) ₪ סה"כ: 55,250 ₪ לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% ומע"מ והוצאות משפט. הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כאמור, הנתבעות תשאנה בנטל התשלום ביניהם בחלקים שווים. נזקי גוףפיצוייםנזיקין