לאחר 31 שנות עבודה, לקתה גננת במקצועה בצרידות אשר מנעה ממנה המשך עבודתה כגננת 3. בשלב מסויים הפסיק המבטח לשלם לנתבעת תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה והנתבעת פנתה לתובע, פרקליט על פי משלח ידו על מנת שייצג אותה בתביעה נגד המבטח. 4. בין בעלי הדין נחתם ביום 10.10.02 הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם השכר") בגדרו נקבע בין היתר כי התובע יהיה זכאי לשכר טרחה: "באחוזים מתוך הסכום הכולל שיקבל הלקוח ו/או הסכום שייפסק ללקוח על ידי בית המשפט". 5. במסגרת הסכם השכר נקבעו שיעורים מדורגים של זכאות לשכר בהתאם להתקדמות הטיפול על ציר הזמן. בפיסקה (ד) של סעיף 1 נקבע כי התובע יהיה זכאי לשכר טרחה בשיעור: "20% מכלל סכום ברוטו שייפסק לטובת הלקוח בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט בערכאה ראשונה ללא כל קשר לתוצאות הערעור". 6. התובע הגיש בשם הנתבעת תביעה נגד המבטח לבית משפט השלום בפתח תקוה (ת.א. 8064/02 להלן: "התביעה הראשונה") ועתר בגדרה לסעדים כספיים והצהרתיים כמפורט בכתב התביעה. 7. התביעה הראשונה הסתיימה בפסק דין מיום 8.6.06 בגדרה נפסקו לזכות הנתבעת תגמולי ביטוח והחזרי פרמיה בסכום של כ-21,000 ₪ בעבור התקופה אשר בגינו נתבע הסעד הכספי אך בית המשפט נמנע מליתן סעד הצהרתי. 8. הנתבעת אשר התאכזבה מתוצאות פסק הדין בתביעה הראשונה, ואף הביעה חוסר שביעות רצון וחוסר אמון כלפי התובע, פנתה לעו"ד איתן אדלשטיין (להלן: "עו"ד אדלשטיין") ובין הצדדים נחתם ביום 21.8.06 הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם השכר השני") אשר גם בגדרו התחייבה הנתבעת לשלם לעו"ד אדלשטיין שכר טרחה בשיעור של 20% מכל סכום שייגבה. 9. עו"ד אדלשטיין הגיש בשם הנתבעת ביום 15.11.06 תביעה כספית נגד המבטח המגלמת פיצוי בגין שכר עבודה של הנתבעת החל מיום 1.1.03 ועד הגיעה לגיל 65 ב-ת.א. 5686/06 (להלן: "התביעה השנייה"). 10. התביעה השנייה הסתיימה בהסכם פשרה מיום 20.5.07 בגדרו חוייב המבטח לשלם לנתבעת סכום בסך 515,703 ₪, הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין. ב. מסגרת ההליך הנוכחי 1. התובע מייחס לנתבעת התנהגות צינית ומחושבת לפיה זו החליטה להפסיק את טיפולו בהמשך ההליכים לגביית תגמולי ביטוח וזאת במטרה אחת ויחידה, להימנע מתשלום שכר טרחה למרות שהטיפול טרם הסתיים (סעיפים 12-13 לכתב התביעה ב-ת.א. 45993/07). 2. תביעתו של התובע לחייב את הנתבעת בתשלום 20% מפירות התביעה השנייה נדחתה בפסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת נ. רביב ב-ת.א 45993/07 (להלן: "פסק הדין הקודם"). 3. התובע לא השלים עם פסק הדין וערער עליו (ע.א. 39182-09-10 מחוזי ת"א). 4. בפסק דינו בערעור קבע בית המשפט שלערעור כי עילת עשיית עושר ולא במשפט שהעלה התובע בפני בית המשפט, לא נדונה במסגרת פסק הדין הקודם והורה על החזרת הדיון בעילה זו לבית משפט השלום (פיסקה 16 לפסק הדין בערעור). 5. בהחלטתי מיום 17.6.12 במסגרת קדם משפט בתובענה שהגיש התובע נגד הנתבעת וכן עו"ד אדלשטיין וקדוש הוריתי על הגשת סיכומים משלימים קצרים בעילת עשיית עושר ולא במשפט לגבי היריבות שבין התובע והנתבעת (עמ' 9 להחלטה הנ"ל). ג. עיקרי עמדת התובע 1. התובע טוען כי במסגרת התביעה הראשונה נקבע השתק פלוגתא לפיו הנתבעת זכאית לקבלת פיצויים נוספים עד לתוחלת (סיום) תקופת עבודתה וכי זכייתה בתביעה השנייה התבססה על השתק הפלוגתא האמור. 2. משכך, טוען התובע כי הימנעותה של הנתבעת לשלם לו שיעור של 20% גם מן הסכומים בהם זכתה במסגרת התביעה השנייה, עולה כדי התעשרות שלא על פי זכות שבדין, ומזכה את התובע בתשלום מכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") ומזכה את התובע בהשבת הסכום לו היה זכאי בסך של 119,000 ₪. ד. עיקר טענות הנתבעת 1. הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין בפסק הדין שניתן במסגרת התביעה הראשונה משום השתק פלוגתא שמנע מן המבטח את הזכות לחזור ולבדוק את הנתבעת בכל הנוגע לכושר עבודתה ולטעון כי זו אינה זכאית לפיצוי מעבר לסכום שנפסק לה בתביעה הראשונה שכן מצבה הרפואי השתנה לטובה, ו/או כי החלופות התעסוקתיות הורחבו. 2. בנוסף, טענה הנתבעת כי משעה ששילמה לעו"ד אדלשטיין בגין התביעה השנייה שכר טרחה בשיעור של 20% בגין הסכם הפשרה הרי שעסקינן באותו סכום אשר היתה משלמת לתובע לו היה זה מנהל את התביעה השנייה וזוכה בה. משכך, לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה נגדה. ה. דיון וממצאים 1. בסעיף 1 לחוק עשיית עושר נאמר: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן: המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה מפעולת המזכה או בדרך אחרת" 2. רכיבי סעיף 1 לחוק עשיית עשור, עלו על מדוכת הדיון בין היתר ב-ע"א 4338/01 עו"ד גד שילר כנאמן על נכסי שחם נ. מנס (- להלן: "פרשת מנס") שם נקבע בזיקה לסעיף 1 לחוק הנ"ל: "חובת ההשבה קמה אם כן בהתקיים שלושה יסודות מצטברים, קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (יסוד ההתעשרות) שבאה לזוכה מהמזכה ושנתקבלה על ידי הזוכה שלא על פי זכות שבדין". 3. לשיטתי, לא ניתן לחלוק על המסקנה כי זכייתה של הנתבעת בסכומים נוספים (וניכרים) במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה השנייה מקיימים את יסוד ההתעשרות. 4. להלן אבחן, האם ניתן לומר כי זכייתה של הנתבעת באה על חשבון התובע וזאת לאור המבחן שגובש בפרשת מנס לאמור: "דרוש קיום קשר של זיכוי בין הזוכה למזכה התובע את ההשבה; אמנם אין הכרח כי יהא זה קשר ישיר, ובלבד שלמזכה אינטרס בזכייה במובן זה שהיא באה על חשבונו" (שם, בפיסקה 5 לפסק הדין). 5. העובדה שכספי זכייתה של הנתבעת מכוח פסק הדין בתביעה השנייה שולמו על ידי המבטח ולא על ידי התובע מפקיעים בכל מקרה קשר ישיר של זכיית הנתבעת על חשבון התובע, עם זאת טוען התובע בסעיף 15 לסיכומיו כי הודות לטיפולו המקצועי בתביעה הראשונה נקבע השתק פלוגתא בין הנתבעת ובין המבטח בעניין אי כושרה המלא באופן המזכה אותה בפיצוי וכי השתק פלוגתא זה הביא לזכייתה בסכומים שנפסקו בתביעה השנייה. ומשכך, טוען התובע כי יש לראות בו בבחינת מזכה עקיף שלגביו חל ס"ק (ב) של סעיף 1 לחוק עשיית עושר. 6. עיינתי בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה ומצאתי כי בקצה עמ' 49 לפסק הדין קבע בית המשפט: "המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שהתובעת אכן איבדה את כושר עבודתה באופן המזכה אותה בתגמולי ביטוח בגין הפוליסה" (להלן: המסקנה השיפוטית). 7. על יסוד קביעה זו פסק בית המשפט בתביעה הראשונה לזכות התובעת את תגמולי ביטוח לתקופה שהחל מיום 1.8.02 ועד למועד הגשת התביעה אך נמנע מליתן פסק דין הצהרתי כמבוקש בתביעה הראשונה. 8. הנתבעת טענה בסיכום טענותיה בפני כי בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה - לא גלום השתק פלוגתא ומצאה תימוכין לעמדתה זו, בהלכה שנפסקה ב-ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ. מקורות חברת מים בע"מ שם (בפיסקה 8) עמד בית המשפט על ארבעת התנאים המצטברים המקימים טענה זו לאמור: "השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית או משפטית בהתקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים: אחד-הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. שניים-התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט לעניין אותה פלוגתא. שלושה-ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא וקביעת מימצא פוזיטיבי לגביה. ארבעה-ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה". 9. הגעתי למסקנה כי הגם שיש להניח שטענת הנתבעת בעניין זה מגלה פנים נכונות בהלכה שכן, למיצער הרכיבים העובדתיים (התקופה בגינה התבקש הפיצוי) אינם זהים הרי אין לאפשר לנתבעת להסתייע בטענה זו וזאת משום "השתק שיפוטי" החל לגביה, ולהלן אבהיר כדלקמן: בפרק ג' של התביעה השנייה כותרתו; "ההליך המשפטי הקודם" התייחסה הנתבעת לתביעה הראשונה ולפסק הדין שניתן בגדרה, ובסעיף 18 לכתב התביעה השנייה, טוענת הנתבעת: "קביעותיו של כב' השופט שטרנליכט בפסק הדין (בתביעה הראשונה-מ.ב.ח) מקימות למעשה זכאות מוחלטת לתובעת (הנתבעת-כאן) לקבלת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה במלואם וכן פטור מתשלום פרמיות". יתר על כן, בסעיף 20 לאותו כתב תביעה טענה הנתבעת: "התובעת תטען כי קביעות בית המשפט בהליך הקודם במסגרת פסק הדין מהוות מעשה בית דין שכן, המדובר באותה שאלה משפטית, באותם צדדים ובאותה מסגרת עובדתית. בנסיבות אלו המדובר על השתק פלוגתא והנתבעת (המבטח) מנועה מלטעון כל טענה בעניין זה" (ההדגשות שלי-מ.ב.ח). 10. אין איפוא צורך להכביר מילים על כך כי במסגרת התביעה השנייה טענה הנתבעת במפורש לקיומו של מעשה בית דין מכוחו של השתק פלוגתא בניגוד לטענתה בפני. ב-רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ. שיכון והשקעות בע"מ הגדיר בית המשפט את יסודות ההשתק השיפוטי ואת נפקותו. הנה כי כן נקבע: "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבענייננו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון שענה הפוכה" (צוטט בהסכמה "בפרשת בן ששון" בפיסקה 8 לפסק הדין) נמצא כי מן הבחינה המעשית - תוצאתית, נגזר על הנתבעת להיות כבולה לטענתה לפיה מתקיים השתק פלוגתא. בהמשך פסק הדין עמד בית המשפט על תכלית ההשתק השיפוטי: "התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט" (שם, בפיסקה 9). 11. בית המשפט ב"פרשת בית ששון" אף קבע במפורש כי: "יש מקום לראות את סוגיית ההשתק השיפוטי גם במשקפי תום לב...לדידי באספקלריית תום הלב ובלשון פשוטה, הגינות - אין צורך בכלל בהצלחה קודמת בטענה זו". (חוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין שישב אף הוא בדין "בפרשת בית ששון"). 12. עמדה ברורה בדבר קיומו של הממשק בין יסוד ההתעשרות שלא כדין מזה ועיקרון תום הלב מזה, ניתן לזהות בהלכה שנפסקה ברע"א (..אין מספר בר"ע 5768/94 א.ש.י.ר נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ שם נפסק בין היתר: "בין התעשרות שלא על פי דין לבין דיני תום לב קיים קשר ישיר והדוק" (בעמ' 465). 13. נמצא איפוא כי בפסיקה מוסד קשר של גומלין בין השתק שיפוטי, תום לב והתעשרות שלא כדין במובן זה שהעלאת טענה בניגוד לעיקרון ההשתק השיפוטי בניסיון להתחמק מתשלום שכר, יכול בסיטואציה בה עסקינן לקיים את רכיב ההתעשרות שלא כדין, ובמילים אחרות, התנהלותה של הנתבעת אשר טענה לקיום השתק פלוגתא במסגרת התביעה השנייה - ולהעדרו במסגרת ההליך שבפני - עולה כדי חוסר תום לב ומשכך, הרווח שהפיקה מהימנעות מתשלום שכרו של התובע עולה כדי התעשרות שלא כדין, המצדיקים בעיקרון את תביעת התובע. ו. שיקולים לגבי הסכום בו תחוייב הנתבעת 1. בסעיף 2 לחוק עשיית עושר (כותרתו "פטור מהשבה") נקבע: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 כולה או מקצתה אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחיסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". 2. בסעיף 2 לסיכום טענותיו גרס התובע כי הבהיר לנתבעת שפסק הדין בתביעה הראשונה מגלם בתוכו את היסוד המוסד לכך, שיפסקו לה כספים נוספים מכוח הפוליסה עד תוחלת (סיום חיי עבודתה). בסעיף 15 לסיכומיו טען התובע כי העמל והטורח שלו, גילמו תוצר משפטי נוסף "השתק פלוגתא" אשר היה בעליל בעל ערך כלכלי כספי ומוחשי שמומש על ידי עו"ד אחרים ובכך מנעה הנתבעת ממנו שכר בסכום של 119,000 ₪. 3. הגם שלדעתי, לא זו בלבד שבבחינה משפטית צרופה לא נקבע במסגרת פסק הדין שבתביעה הראשונה "השתק פלוגתא" אלא שאין להתעלם גם הן מן העובדה שהנתבעת שילמה לעו"ד אדלשטיין שכר טרחה בשיעור זהה שהתחייבה כלפי התובע (20%) ומשכך, חיובה במלוא הסכום הנתבע על ידי התובע יביא לידי חיוב בלתי הולם בכפל תשלום. נסיבה זו כמו גם הממצאים שנקבעו בפסק הדין הקודם הן לגבי הציפייה כי התובע ייעשה יותר כדי להרחיב את הסעד הכספי גם במסגרת התביעה הראשונה (פיסקה 16 לפסק הדין הקודם) והן לגבי המניעים בדבר חוסר אמון בתובע שהנחו את הנתבעת בפנייתה לעו"ד אדלשטיין (פיסקאות 17, 11, 7 לפסק הדין הקודם) נוטלים במידה לא זניחה את העוקץ מטענות התובע, המבקש לגבות מן הנתבעת את מלוא השכר והופכים את ההשבה במלוא סכומה לבלתי צודקת. 4. אין גם להתעלם מן העובדה ששתי התובענות נדונו בשני תיקים שונים במובן זה שטיפולו של התובע בתביעה הראשונה הסתיים ובשים לב לעיקרון לפיו, התובע לא קנה זכות קניינית לטיפול בכל תביעות הפיצויים של הנתבעת וזכותה של האחרונה לבחור לעצמה ייצוג משפטי על פי שיקוליה. השוו: ע"א 136/92 ביניש עדיאל עו"ד נ. דניה סיבוס בע"מ (-בעמ' 124). וכן השוו: ע"א 8432/02 אלוניאל בע"מ נ. אריאל מקדונלד ( בעמ' 356) לגבי זכותו של אדם לחופש ביטוי כנימוק להקטנת חובת ההשבה בתביעה להפרת סימן מסחרי. ז. הכרעה על יסוד המקובץ עד כאן, אני פוסק כי הנתבעת התעשרה שלא כדין על חשבון התובע וכי בנסיבות העניין, אני רואה לחייבה לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין על סכום זה, מיום מתן פסק הדין בתביעה השנייה ועד ליום התשלום בפועל. אין צו להוצאות. הודעה זכות ערעור. צרידותגננות (גן ילדים)