טענת תאונת "פגע וברח" - תביעה נגד קרנית

1. התובע טוען כי נפגע בתאונת "פגע וברח". מכאן תביעתו נגד הנתבעת, קרנית, לפיצוי על נזקיו שנגרמו בעקבות התאונה, וזאת מכוח סעיף 12(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). 2. קרנית הכחישה את חבותה ולפיכך פוצל הדיון ונדונה שאלת החבות תחילה, והיא העומדת כעת להכרעה. גרסת התובע 3. "ביום 25.10.09 בשעה 22:30 או בסמוך לכך, רכב התובע על אופניו באום אל פחם כאשר לפתע הועף התובע באוויר ונזרק ארצה כתוצאה מפגיעת רכב צד ג' לא ידוע אשר ברח מהמקום". זו גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה כפי שפורטה בסעיף 3 לכתב התביעה. במסגרת הראיות הרחיב התובע והוסיף פרטים אודות נסיבות התאונה. לגרסתו, הוא רכב על אופניו והרכיב עליהם, מאחור, את חברו אדהם מחאג'נה. הם רכבו באום אל פחם כשרכב חולף פגע בהם וברח מהמקום. 4. הנתבעת הכחישה את גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה. בין היתר נסמכה על טופסי הדיווח של מד"א אודות הטיפול בתובע ובחברו ופינויים ממקום התאונה, בהם צוין (לגבי כל אחד מהנפגעים): "מעורב בת.ד. עם אופנוע" (דו"חות מד"א הוגשו כמוצגים נ/1 ו-נ/1(2)). לטענת הנתבעת, נראה כי התובע נפגע בתאונה שארעה בעת שרכב על אופנוע ממונע, אך בהעדר רישיון נהיגה וכיסוי ביטוחי לנהיגתו (אין חולק כי במועד התאונה לא היה בידי התובע רישיון נהיגה בר-תוקף, ר' עדותו בעמ' 47 לפרוטוקול), המציא גרסה אחרת לפיה נפגע בתאונת פגע וברח מרכב חולף בעת שרכב על אופניים, וזאת על מנת לזכות, שלא כדין, בפיצוי מהנתבעת. 5. במסגרת הראיות העידו מטעם התובע, התובע עצמו, חבריו מר אדהם מחאג'נה (להלן: אדהם או אדם), מר תייסיר גסאן מחאג'נה (להלן: תייסיר) ומר סעיד מחמוד מחאג'נה (להלן: סעיד), ואבי התובע מר מחמאיד עותמאן (להלן: אבי התובע). מטעם הנתבעת העידו מר סוהייב מחאג'נה חובש ונהג אמבולנס מגן דוד אדום, מר מוחמד אמארה (להלן: אמארה) וחוקר מטעם הנתבעת מר מוחמד והדאני. דיון והכרעה 6. על התובע הטוען כי החובה לפצותו מוטלת על קרנית מוטל הנטל להוכיח שמתקיימים התנאים שבסעיף 12(א) לחוק הפיצויים, היינו, להוכיח את העובדות הדרושות לקיומה של העילה [ע"א 2176/95 זיאד רפיק חלבי נ' וג'יה אבו חמד ( 11.8.97)]. 7. במקרה דנן, לאחר שבחנתי ושקלתי את הראיות, לא שוכנעתי בגרסת התובע לפיה הוא נפגע מרכב חולף בעת שרכב על אופניים. הגרסה המסתברת מן הראיות, במידת הסתברות גבוהה, היא כי התובע נפגע בעת שרכב על אופנוע. 8. ראשית אציין כי התובע ועדיו הותירו רושם כללי בלתי מהימן. עדויותיהם היו מגמתיות, מתחמקות, חסרות הגיון, וחלקים מהותיים בהן נסתרו בראיות אחרות ואף בעדויות בינן לבין עצמן. בהמשך ארחיב באשר לעדויות עדי התביעה, אך אפתח דווקא בעדות שהובאה מטעם הנתבעת, עדותו של החובש ונהג האמבולנס, סוהייב מחאג'נה (להלן: סוהייב), אשר פינה את התובע ואת חברו ממקום התאונה וערך את דו"חות הפינוי נ/1 ו-נ/1(2). דו"חות מד"א ועדות סוהייב מחאג'נה 9. כאמור, התובע וחברו פונו ממקום התאונה באמצעות אמבולנס של מד"א. נערכו שני דו"חות פינוי, הדו"ח נ/1 לגבי פינויו של אדהם, ונ/1(2) לגבי פינויו של התובע. בשני הדו"חות מולאו פרטיהם האישיים של הנפגעים, ממצאים אודות מצבם, וצוין בהם כי התובע וחברו נפצעו בתאונת דרכים "עם אופנוע". 10. התובע הכחיש את הרישום בדו"חות מד"א אותם ביקשה הנתבעת להגיש כראיה ולפיכך זימנה הנתבעת לעדות את סוהייב, נהג האמבולנס ועורך הדו"חות. מעדותו של סוהייב הסתבר כי הוא עצמו היה עד לתאונה. לדבריו, הוא נהג באמבולנס באום-אל-פחם כשהבחין בתאונה, דיווח עליה למוקד מד"א ועצר במקום כדי לטפל בפצועים. את הפרטים שציין בדו"ח אודות נסיבות התאונה (שארעה עם אופנוע) למד ממה שראו עיניו. כך תיאר בעדותו את השתלשלות האירועים: "התאונה הזאת אני דיווחתי עליה בתור איש צוות, כי אני ראיתי אותה. זה אופנוע שעקף את האמבולנס ולאחר חצי דקה - דקה עשו תאונה. אני ראיתי את התאונה עצמה. זה דווח בקשר של האמבולנס. אני חולף מהתאונה, אני צריך לדווח למוקד, אני אעצור ואטפל. אני זוכר את התאונה. ראיתי את האופנוע שעקף את האמבולנס ואח"כ נתקלתי בתאונה שזה אותם בחורים עם האופנוע שלהם שהעלימו אותו" (עמ' 61). מעדות סוהייב עולה גם כי לאחר התאונה פנו אליו מי מבני משפחתם של הנפגעים וביקשו ממנו, ואף לחצו עליו, לשנות את הרישום בדו"ח מאופנוע לאופניים, אך הוא סירב (עמ' 61 ו-67 לפרוטוקול). 11. בחקירתו חזר סוהייב והבהיר: "אני ראיתי ואני בטוח במה שראיתי. לכן דיווחתי כפי שדיווחתי. אני עברתי את הצומת, האופנוע ממולי עשה את התאונה ואז דיווחתי בקשר. אני ראיתי את התאונה בעיניים שלי" (עמ' 62). 12. אומר כבר עתה, על אף חקירתה הנגדית היסודית של ב"כ התובע בה ניסתה לקעקע את עדותו, היתה עדותו של סוהייב עקבית, הגיונית ומהימנה, ואני מקבלת אותה במלואה ומעדיפה אותה על עדויות התובע ואדהם הנפגע הנוסף. בסיכומיה טענה ב"כ התובע כי אין ליתן אמון בעדותו של סוהייב בין היתר בשל הסכסוך שפרץ בינו לבין התובע במהלך פינויו ואשר נמשך ככל הנראה גם לאחר מכן כשנוצר, לפי העדויות, קשר בין בני משפחת התובע לעֵד. איני מקבלת טענה זו. סוהייב הוא עד ניטראלי ונעדר אינטרס בהליך. כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, עדות התובע בדבר סכסוך שפרץ ביניהם במהלך פינויו לא נועדה אלא לבסס, יש מאין, טענה כאילו לסוהייב אינטרס כלשהו להכשיל את תביעת התובע. כפי שיפורט בהמשך, מצאתי את גרסת התובע בעניין זה מופרכת וחסרת כל בסיס. 13. ב"כ התובע טוענת כי יש ליתן משקל רב לעובדה שפרטי מספר הרישוי של האופנוע לא נרשמו בדו"חות נ/1 ו-נ/1(2) ולראות בכך חיזוק לטענה שלא היה מעורב אופנוע בתאונה. סוהייב אישר כי על פי נהלי העבודה הם נדרשים לציין בדו"ח את מספרי הרכב המעורבים, אך הסביר כי במקרה זה האופנוע לא נראה במקום, ככל הנראה נלקח ממנו, ולפיכך לא צוין מספרו בדו"ח (עמ' 61-62 לפרוטוקול). בהמשך העיד: "לא ראיתי אופניים כמו שהם טוענים ואופניים לא מסתירים. אין שם מספר רשיון. בד"כ כשאנחנו מגיעים לתאונה, אם זה טרקטורון, אופנוע או רכב, אני לוקח מספר רכב. שם לא היה מספר" (עמ' 61). לשאלת ב"כ התובע הסביר: "דבר ראשון זה הפצועים. כשאני מגיע לתאונה, קודם כל אני סורק את הפצועים, ממיין את מצבם, קל או קשה ורושם מספרי רכב. אם אין לי - אני לא לוקח ואני לא הולך לחפש במקומות אחרים. אני יורד וסורק את הזירה ברדיוס נורמלי" (ר' עמ' 63). עדותו הגיונית וסבירה. לאחר שטיפל בשני הפצועים במקום לא מצא בזירה את האופנוע [וגם לא אופניים (ר' עדותו לעיל)], ואין לצפות שיפעל לאיתור כלי הרכב המעורב או פרטיו מעבר למה שעשה. 14. איני מקבלת גם את הטענה כי סוהייב טעה כשסבר שמדובר באופנוע ממונע אף שהלכה למעשה ראה אופניים, מחמת החשכה או בשל תוספות שהוספו לאופניים (טענה שלא הוכחה כשלעצמה). העד הבהיר באופן חד משמעי כי מדובר באופנוע ממונע ולא באופניים: "אני יודע להבדיל אם זה אופניים או אופנוע" (עמ' 65), ועדותו שכנעתני. 15. האמנתי גם לעדותו של סוהייב כי לאחר התאונה נעשה ניסיון מצד מי מבני משפחת התובע וחברו להשפיע עליו לשנות את הרישום בדו"ח מד"א באופן שבו יצוין כי התאונה ארעה במהלך שימוש באופניים. חיזוק לעדותו בעניין זה מצאתי דווקא בעדויותיהם המתחמקות של התובע, אביו וחברו כשנחקרו בעניין זה, ומהרושם שעלה מעדותיהם. בנקודה זו יצוין כי הניסיון של התובע ועדיו להכחיש כי נעשו מצדם ניסיונות להשפיע על העד לשנות את הדו"ח, מחזק את המסקנה כי לא מדובר בבקשה תמימה לתקן טעות אמיתית בדו"ח אלא בניסיון לשנותו בפרטים שאינם אמת. 16. התובע מפנה בסיכומיו לרישום במסמכי בית החולים (מתוך ת/2) שם צוין כי התאונה ארעה עם אופניים, ולעדות סוהייב כי בדרך-כלל הוא זה שמוסר את פרטי התאונה לצוות הרפואי בבית החולים עם הבאת הפצוע. מכאן מבקש התובע להסיק שהפרטים שנרשמו במסמכי בית החולים נסמכו על המידע שמסר סוהייב עצמו, בניגוד למה שציין בדו"חות מד"א. אלא שלא הוכח כי הרישום במסמכים הרפואיים אכן נערך לפי מידע שמסר סוהייב, ויתרה מכך, התובע לא הגיש את המסמך הראשון שנערך בבית החולים עם קבלתו לטיפול (תעודת חדר המיון), אלא את מכתב השחרור שנערך עם שחרורו מבית החולים לאחר חמישה ימי אשפוז (ומסמכים מאוחרים יותר). ממילא, אין ברישום במסמך זה כדי לתמוך בגרסתו אודות נסיבות התאונה. עדויות התובע והעד אדהם מחג'נה - המעורבים בתאונה 17. התובע וחברו אדהם עמדו על גרסתם כי רכבו על אופניו של התובע ונפגעו כתוצאה מפגיעת רכב שברח מהמקום, אך עדותם לא היתה אמינה בעיני. 18. בידיעה כי הנתבעת נסמכת על הרישום בדו"חות מד"א ניסו התובע ואדהם להרחיק את עצמם מהדו"חות והאמור בהם, וטענו, בין היתר, כי לא דיברו עם אנשי מד"א שטיפלו בהם ופינו אותם ולא מסרו להם פרטים. כך למשל אדהם טען כי היה מחוסר הכרה והתעורר רק באמבולנס, וכי גם במהלך הנסיעה לא דיבר כלל עם החובש ולא מסר לו פרטים כלשהם (עמ' 43 ו-44). אלא שבחקירתו אישר את כל פרטי הזיהוי שנרשמו אודותיו בדו"ח: שם משפחתו דעדוש (שאינו רשום בתעודת הזהות), שם אביו, מס' הטלפון של אביו, גילו. כשנשאל מי לדעתו מסר לחובש את כל הפרטים אם לא הוא עצמו השיב: "לא יודע מהאוויר או אלוהים שלח לו מכתב". דומני כי לא יכולה להיות מחלוקת שההסתברות שהפרטים נמסרו לחובש על ידי העד עצמו גבוהה בהרבה מהאפשרויות האחרות שהעלה. באופן דומה, גם התובע הכחיש כי מסר פרטים כלשהם לחובש, אך לא הצליח לספק הסבר לנתונים, הנכונים, שצוינו בדו"ח אודותיו. בהמשך, במהלך עדותם, טענו התובע ואדהם כי בין התובע לבין סוהייב, נהג האמבולנס, התפתח ויכוח במהלך הנסיעה לבית החולים, שבעקבותיו עצר הנהג את האמבולנס והוריד את התובע ממנו. כך העיד התובע: "...בזמן התאונה בא אמבולנס, לקח אותנו ומפעם לפעם אנחנו התווכחנו. ש: אז היית בהכרה אם ידעת להתווכח? ת: הם העירו אותי בתוך האמבולנס. תדבר ת'כלס. ש: אם אתה אומר שהתווכחת עם נהג האמבולנס, סימן שהיית בהכרה? ת: אני הייתי לפעמים בהכרה ולפעמים לא בהכרה" (עמ' 49 לפרוטוקול). ובהמשך: "לא סיפרתי לו כלום. היה לי כאבים ולא דיברתי איתו. הוא הוריד אותי מהאמבולנס" (עמ' 49). החבר אדהם העיד: " בדרך הוא רצה להוריד את מוחמד מהאמבולנס. למה? בגלל שמוחמד היה מטושטש אבל אח"כ התעורר, התחיל לצעוק כי היו לו כאבים. בגלל שהיתה לו חגורה על היד והבטן, הוא אמר לו שזה מפריע לו ושיפתח את זה. הנהג צעק עליו. הנהג הוא דתי ומוחמד קילל את אלוהים. הנהג התעצבן, עמד בצד ורצה להוריד אותו בגלל שהוא קילל. ש: אז אתה התערבת? ת: לא. אני לא התערבתי. הנהג ירד ופתח את הדלת. יש תחנת אוטובוס, היה ויכוח בין הנהג לביני בגלל שהוא רצה להוריד את מוחמד. באו אנשים מהתחנה. היו צעקות ולא נתנו לו לרדת. אמרו לו מה פתאום, הוא אדם פצוע. ש: אתה דיברת עם הנהג בדרך? ת: כן. דיברתי על זה. הוא רצה להוריד אותו ולא נתתי לו" (עמ' 45 לפרוטוקול). סיפור מעשה הסכסוך לא הוזכר כלל בתצהיריהם של התובע ואדהם, ועלה לראשונה בחקירתם הנגדית. הם גם סתרו האחד את השני כאשר התובע טען שהורד מן האמבולנס, ואדהם טען כי לא נתן לסוהייב להורידו וכי הוא לא הורד ממנו. כך או כך, התרשמתי כי מדובר בסיפור מופרך וחסר כל בסיס במציאות, וניכר היה כי הוא נתפר בגסות במטרה לפגוע במהימנותו של סוהייב וליצור מצג כאילו אינו נטול אינטרס בעניינו של התובע. לסיכום נקודה זו, שוכנעתי בגרסת סוהייב אודות נסיבות התאונה ונסיבות עריכתם של דו"חות מד"א ואמיתות האמור בהם, והעדפתי את עדותו על פני עדות התובע וחברו. 19. לבד מן האמור, ומהרושם הכללי מעדות התובע, להלן דוגמאות נוספות לסתירות בעדותו, בחלקים אחרים שלה. כך למשל, התובע נשאל בחקירתו: ש: מי זה אחמד רעאלב אגבריה? ת: מי זה? מה יש לו? זה חבר שלי. ש: הוא היה במקום וראה את המקרה? ת: לא יודע. ש: שאלת אותו? ת: לא שאלתי אף אחד. ש: מי זה חמדה גסן מחג'נה? ת: לא יודע" (עמ' 53). עדות זו עומדת בסתירה ברורה לתשובת התובע בתצהיר לשאלון שהפנתה אליו הנתבעת. התובע נשאל האם היו עדי ראיה נוספים לתאונה והשיב: "חמאדה גסאן מחג'נה ואחמד גאלב אגבריה" (שאלה 80ו לשאלון נ/3). התובע לא הצליח להסביר את הסתירה בתשובותיו. ובעניין אחר - בתצהירו טען התובע כי האופניים היו זרוקים מספר מטרים מהמקום בו שכב לאחר התאונה (סע' 10 לתצהירו), ואילו בעדותו טען שלא ראה את האופניים במקום (עמ' 56). גם עדותו על כך שלא ניסה לברר מה עלה בגורל האופניים (עמ' 57) אינה סבירה, במיוחד לאור טענתו כי הוא חובב אופניים מושבע, שעבר עשרות תאונות עם אופניים במהלך חייו וכי נהג, כתחביב, לשפץ אותם להוסיף להם חלקים וכיוצא באלה (ר' תצהירי התובע ואביו ועדותם). עיקרי הסתירות והפגמים בעדות התובע הובאו לעיל, אך אוסיף כי עדותו היתה רצופה תשובות מתחמקות ומתחכמות, חסרות הגיון ובלתי מהימנות, כגון תשובתו לשאלה האם אביו מכיר מישהו מחבריו: "הוא לא מכיר אף אחד. מה אכפת לך אם הוא מכיר? לשאלת בית המשפט, לאחר שחוזר ומסביר לי את השאלה, אני אומר לכי תשאלי אותו" (עמ' 54). עדי התביעה האחרים 20. בתמיכה לגרסתו העיד התובע מטעמו את סעיד ואת תייסיר אשר לפי הנטען היו עדי ראיה לתאונה ואישרו בתצהיריהם את גרסתו בדבר פגיעת רכב באופניים, וכן את אביו אשר העיד על מה שראה במקום למחרת התאונה - אופניו של התובע זרוקים הרוסים בצד הכביש (סעיף 5 לתצהיר האב). גם עדים אלה הותירו רושם בלתי מהימן, ולא ניתן לקבל את עדותם. לבד מהרושם הכללי האמור, אפרט להלן מספר סתירות מהותיות שהתגלו בעדויותיהם אשר אינן מאפשרות לקבל את גרסתם כמהימנה. עדות אבי התובע א. בתצהיר עדותו הראשית סיפר האב: "לאחר שהמצב התייצב נסעתי למחרת למקום התאונה שם ראיתי את האופניים זרוקים, הרוסים לגמרי, בצידי הכביש. לאחר מכן הם כנראה פונו על ידי העירייה ונזרקו" (סעיף 5 לתצהיר). גרסתו נסתרה מני וביה בחקירתו הנגדית בה סיפר כי לאחר שהודיעו לו על התאונה הוא נסע לבית חולים העמק לשם פונה התובע. הוא עבר דרך מקום התאונה אך לא היה שם אף אחד והוא לא ראה כלום כי היה חשוך (עמ' 9). בהמשך נשאל האם חזר אי פעם למקום התאונה לאחר המקרה השיב: "אני חושב שכן, אחרי שהתייצב המצב של הבן שלי. נדמה לי למחרת התאונה בבוקר. אני לא זוכר באיזו שעה. עברתי שם ובדקתי. אני לא זוכר מה ראיתי". ולאחר מכן: "כשחזרתי ביום למחרת האופניים כבר לא היו שם" (עמ' 10). גרסתו בתצהיר, לפיה ראה את האופניים ההרוסים זרוקים לצד הכביש, הופרכה בחקירתו הנגדית. לאחר שעומת בחקירה באשר לסתירה בין עדותו לתצהירו ניסה להסבירה בכך ששאלות ב"כ הנתבעת בלבלו אותו, וכי לא הבין את השאלה, אך לא כך התרשמתי מעדותו. העד הבין היטב את השאלות אלא שכשהשיב להן לא זכר כי מסר גרסה אחרת בתצהירו (עליו חתם חודשים קודם לכן). ב. ועוד, האב העיד כי אינו מכיר את העדים תייסיר וסעיד וכי פגש בהם לראשונה במועד מתן העדות בבית המשפט (עמ' 8-9 לפרוטוקול). עדותו נסתרה בעדויות תייסיר וסעיד עצמם. תייסיר נשאל אם מכיר את אבי התובע והשיב: "כן. שכן שלי. איך אני לא מכיר אותו?" (עמ' 31). סעיד סיפר כי נפגש עם האב גם בבית החולים כשביקר את התובע וגם במועד מאוחר יותר כשהאב הגיע לביתו יחד עם אדם נוסף לבקש ממנו להעיד בתמיכה לתביעה (עמ' 20-21). ג. אין חולק כי אבי התובע לא היה עד לתאונה. בחקירתו הבהיר כי המידע באשר לנסיבות התאונה נמסר לו על ידי התובע עצמו. לדבריו, התובע סיפר לו כי הרכיב את חברו אדהם על סבל שהורכב על האופניים מאחור. מספר פעמים חזר ונשאל והשיב כי החבר הורכב מאחור ושלל אפשרות כי ישב על כידון האופניים מקדימה. כך למשל נשאל האם "יכול להיות מקרה שאותו אדהם מחג'נה ישב בכלל על הכידון מקדימה?" והשיב: "לא ישב על הכידון. ישב מאחורה" (עמ' 14-15). עדותו זו עומדת בסתירה להודעה שמסר האב במשטרה אודות התאונה. בהודעה (נ/2) סיפר: "ביחד איתו היה חבר שישב באמצע על הקידון (כך במקור - יא.)". לאחר שעומת עם האמור בהודעתו לא נותר לו אלא להכחיש, באופן בלתי משכנע, כי אלה הדברים שסיפר במשטרה: "לא נכון. אני קדימה אמרתי? כידון? זה לא אני" (עמ' 17). העד סעיד מחמוד מחאג'נה א. בתצהירו סיפר כי הוא חבר של התובע וכי היה "נוכח ברגע התאונה כאשר רכב צד ג' לא ידוע פגע במוחמד מחאמיד ואדם מחאג'נה אשר נסעו על אופניו של מוחמד" (סע' 3 לתצהיר). עדותו היתה תמוהה ולא אמינה. ב. בתצהירו טען כאמור כי הוא חברו של התובע (סע' 2 לתצהיר). לעומת זאת, כשנשאל בחקירתו מה הקשר שלו לתובע ולאדהם חברו, השיב שאין לו קשר אליהם או אל משפחתם וכי אינו מכיר את התובע (עמ' 19). העד ניסה להסביר כי הוא חבר של התובע מאז התאונה וכי לפני התאונה לא היה חבר שלו (עמ' 21), אלא שגם תשובה זו אינו מתיישבת עם עדותו שמתייחסת לקשר שלו עם התובע בהווה: "אני לא מכיר אותו", או לעדותו כי מאז התאונה דיבר עם התובע פעם אחת בלבד, בבית החולים (עמ' 21). גם התיחסותו במהלך העדות אל אבי התובע כאל "האדם הזה שיושב באולם..." ובמקום אחר: "האיש הזה (מצביע על אבי התובע)" (עמ' 21) היתה מלאכותית, מגמתית ובלתי משכנעת. ג. סעיד נשאל אם הוא מכיר את תייסיר, העד הנוסף, והשיב שאינו מכיר אותו (עמ' 20). תייסיר בעדותו סתר את דברי סעיד כשהעיד כי הוא מכיר אותו וכי "בביה"ס היינו יושבים ביחד" (עמ' 31). ד. סעיד העיד כי אחרי התאונה הוא נסע לבית החולים אליו פונה התובע. כשנשאל מדוע נסע לבית החולים אף שאינו מכיר את התובע השיב שעזר לו בתאונה ולכן נסע (עמ' 19). תשובה תמוהה ולא משכנעת. תמוהה גם תשובתו כי נסע לבית החולים כדי לראות את שני הנפגעים שלא הכיר כלל אך ב"עיקר הלכתי למוחמד" (התובע - י.א.) (עמ' 19). בהמשך העיד עדות סותרת לפיה קודם הלך לראות את אדהם ורק לאחר מכן את התובע (עמ' 22). ה. העד נשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שלמרות שעזר לתובע ואף הגיע מיד לאחר התאונה לבית החולים, לא ציין התובע את שמו כאחד העדים לתאונה. תשובתו היתה כי כשנפגע היה התובע מחוסר הכרה וכשהגיע אליו לבית החולים הוא "לא היה בהכרה עד שהלכתי" (עמ' 22). לבד מחוסר ההיגיון שבעדותו הרי שאין בתיעוד הרפואי בסיס לטענה שהתובע היה מחוסר הכרה, אלא להיפך. כך למשל בדו"ח מד"א צוין כי התובע בהכרה מלאה (נ/1(2)). בניסיון לתקן את חוסר הסבירות שבעדותו הסביר העד כי הוא נסע אל התובע לבית החולים לביקור שני, מה שנראה עוד פחות הגיוני לאור טענתו כי אינו מכיר את התובע, אינו חבר שלו ולכל היותר הכירו היכרות שטחית "שלום שלום" כלשונו. ו. העובדה שהתובע לא הזכיר את שמו של סעיד כעד לתאונה כשמסר את פרטי העדים לתאונה בתשובה לשאלון (ר' תשובה 80(ו) לשאלון נ/3) מעלה ספק רב באשר לנוכחותו במקום התאונה בכלל, שהרי אין זה סביר שדווקא סעיד, שלפי עדותו עזר לתובע במקום התאונה היה עד ראיה לה וגם הגיע לבקר את התובע בבית החולים (פעמיים, לפי אחת הגרסאות), לא הוזכר על ידי התובע. העד תייסיר גסן מחג'נה א. בתצהירו טען תייסיר כי היה "נוכח ברגע התאונה כאשר רכב צד ג' לא ידוע פגע" בתובע. בחקירתו הנגדית סתר את האמור בתצהיר כשהעיד כי לא ראה את התאונה עצמה, אלא הגיע אחרי שהתרחשה (עמ' 35). ב. בתצהירו סיפר כי הוא חבר של התובע. בתחילת חקירתו העיד על הקשר בינו לבין התובע והסביר כי הם "שכנים... שלום שלום" (עמ' 29) ואישר כי הוא מודע היטב להבדל בין חבר לשכן שמידת ההיכרות עמו היא של "שלום שלום". כשעומת עם האמור בתצהירו הכחיש תחילה ש"כתב את הנייר הזה", ולאחר שנזכר במעמד החתימה ואישר את חתימתו על התצהיר מצא את הדרך ליישב כל סתירה כשהעיד שאינו יודע מה כתוב בו וגם אם הוקרא לו התצהיר בעבר הוא שוכח... (עמ' 30). ג. עדותו של תייסיר היתה תמוהה וחסרת הגיון, כך למשל כשנשאל אם ניגש לדבר עם חבריו, התובע ואדהם, שנפצעו, השיב: "אני באתי, אבל הם לא דיברו" וכשהתבקש להסביר מדוע השיב: "מהכאבים" (עמ' 36). סוף דבר 21. לא שוכנעתי בגרסת התובע לפיה רכב על אופניים ונפגע מרכב חולף שברח מן המקום. ממכלול הראיות מסתברת יותר המסקנה כי נפגע בעת שרכב על אופנוע. המסקנה העולה מן האמור היא כי התובע לא הוכיח את העובדות הדרושות לקיומה של עילת התביעה נגד הנתבעת ואת התנאים הקבועים בסעיף 12(א) לחוק הפיצויים להקמת חבות הנתבעת כלפיו. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪. משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרהקרנית