תביעת פינוי התביעה מתייחסת לדירה בקומה שנייה בת 2 חדרים, מטבח ושירותים (להלן: הדירה) וכן יחידה נוספת המהווה דירה בת חדר גדול עם נוחיות בחוץ (להלן: הכריכייה) המצויות בבית ברחוב אדוניהו הכהן 2 בירושלים. הקדש אליהו חיים יוחננוף לטובת ישיבת פורת יוסף הוא הבעלים של הדירות. התובעים 1 ו- 2 הם נאמני ההקדש. הנתבעים 1 ו- 2, יחד עם אביו המנוח של הנתבע 1 שהוא בעלה לשעבר של הנתבעת 2, רכשו זכויות של דיירות מוגנת בדירה. הנתבע 1, יחד עם אביו המנוח רכשו זכויות של דיירות מוגנת ביחידה הנוספת צורך ניהול כריכייה. הנתבע 3 עושה שימוש בדירה באישור הנתבע 1. לטענת התובעים, הנתבעים 1 ו- 2 נטשו את הדירה ואת הכריכייה, הנתבע 1 הרשה לנתבע 3 לעשות שימוש בדירה למרות שלא הייתה לו זכות לעשות כן והנתבע 3 מתגורר בדירה ללא זכות. בכתב התביעה עתרו התובעים לסעד של פינוי כנגד הנתבעים. כמו כן ביקשו לחייב את הנתבעים 1 ו- 3 בדמי שימוש ראויים. לטענת הנתבע 1 הוא צורף כצד לחוזים למרות שהיה ידוע לתובעת כי הוא אינו מתגורר בדירה, ובוודאי לא מגורים בלעדיים, אלא הוא עתיד להתחתן ולהתגורר בדירה משלו, וכך במשך שלושים שנה לא השתנה מאומה לגבי זיקתו לנכסים, וההקדש לא ניהל נגדו הליך פינוי, מה שמביא למסקנה שההקדש הכיר בו כדייר מוגן באותה זיקה שהייתה לו לנכס במשך כל השנים. לטענתו, העובדה שיש לו דירה נוספת אינה מהווה עילת פינוי. עוד לטענתו יש לדחות את התביעה בשל שיהוי שכן עד לתביעה זו מעולם לא הוגשה נגדו תביעת פינוי, ולא נטען כי נטש את הדירה. הנתבעים הודו כי הנתבעת 2 לא עושה שימוש בדירה. לטענתם הנתבע 3 נמצא בדירה כאורח של הנתבע 1. מטעם התובעים נתנו תצהירים אורי עמרם - מזכיר בישיבת פורת יוסף ושמואל יצחקי - שכן המתגורר בבית. מטעם הנתבעים נתנו תצהירים הנתבע 1, הנתבע 3, ושבעה מצהירים אשר הצהירו על זיקתו של הנתבע 1 לנכס. בפתח הדיון אשר התקיים ביום 1.12.13 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה: יינתן פסק דין פינוי כנגד הנתבעים 3-2. התובעים יוותרו על התביעה לדמי שימוש ראויים. הצדדים יסכמו בעל פה בעניין תביעת הפינוי כנגד הנתבע 1 על סמך התצהירים והחומר שהוגש ויינתן פסק דין בעניינו. הדירה אין מחלוקת כי הנתבע 1 חתום על הסכמי השכירות כשוכר יחד עם הוריו; הוריו התגרשו בשנת 1981 והנתבעת 2 עברה לגור בדירה אחרת; הנתבע 1 התחתן בשנת 1985 ומאז גר עם אשתו בדירות אחרות; לנתבע 1 דירה בבעלותו משנת 1990 ואביו של הנתבע, אשר התגורר בדירה, נפטר בשנת 2005. הנתבע הצהיר כי: "באותה תקופה שחתמתי על חוזי השכירות, הייתי חייל בשירות סדיר. מעולם לא הייתי אמור לגור באופן קבוע בדירה והתובעת ידעה ויודעת עובדה זאת לאשורה. התובעת ידעה שאינני מתגורר עם הורי" (הנתבע 1, סעיף 4 לתצהיר). עוד לפי תצהירו: "כשהוריי חתמו על חוזי השכירות, הם היו נשואים ובשנת 1981, התגרשו. מאז הייתי מגיע לדירה בחופשות מהצבא מידי פעם, הייתי בא לעבוד עם אבי יחד בכריכיה, לפעמים הייתי הולך לישון אצל אבי בדירה ולפעמים הייתי לן אצל אימי בדירה ברח' שטרן בירושלים" (הנתבע 1, סעיף 5 לתצהיר). הנתבע 1 הצהיר עוד כי: "כך שמאז שנחתם חוזה השכירות, לפני 32 שנה, מעולם לא השתנה שום דבר מצידי ובוודאי שלא נטשתי את הדירה, כפי שמנסה התובעת לטעון. התובעת ידעה שזו המתכונת ובהתאם לכך נחתם חוזה השכירות איתי. שנים הייתי חתום על חוזה השכירות ובכל זאת התגוררתי בבית אל" (הנתבע 1, סעיף 6 לתצהיר). עוד לפי תצהירו: "אדרבא, מאז שנת 2003, כשאבי ז"ל היה סיעודי ולאחמ"כ נפטר, הגברתי באופן ניכר את התדירות בה אני שוהה בדירה ולכן מגוחכת העובדה, שדווקא עכשיו טוענת התובעת שאני לא נמצא בדירה ונטשתי אותה" (הנתבע 1, סעיף 6 לתצהיר). לפי תצהירו כיום הוא נמצא יום יום בדירה, עובד משם וישן שם לפחות שני לילות בשבוע. מתקיים במקום שיעור דף יומי בשעה 09:00 בבוקר בו הוא משתתף באופן קבוע (הנתבע 1, סעיף 32 לתצהיר). עוד לפי תצהירו: "כיום אני רוצה לפתוח שם עסק ולחזור לגור בדירה. היום הילדה הקטנה שלי היא כבר בגיל 13 וכשהיא תגדל ותצא מהבית לפנימייה, אשתי ואני מתכוונים לחזור לגור בירושלים, שזה מקום עדיף מבחינתי, לבוא ולפתח את העסק שלי במקום מרכזי בו נמצאת הדירה ולא בבית אל" (טוביה לרנר, סעיף 37 לתצהיר). לטענת הנתבע 1, על פי עיקרון ההסתמכות, שעל פיו פעל הנתבע 1 במשך 30 שנה כאשר סבר שהדירה היא שלו, לא ניתן לפנותו, ובוודאי לא בלי פיצוי. לטענת התובעים, לנתבע אין הגנה כנגד עילות הפינוי הנטענות. לטענתם, חוק הגנת הדייר עוסק בקניין, קניין עוסק בשימוש, שימוש אינו מתיישן אלא מתחדש מדי יום ביומו, ולכן לא שיהוי ולא התיישנות יכולים להוות טענת הגנה. עוד לטענתם, אין בחוק או בפסיקה הגנה כנגד תביעת פינוי בטענה של שיהוי. לטענת התובעים, שיהוי היא טענה שבמסגרתה משנה אדם מצבו לרעה עקב השיהוי ואילו הנתבע, לא זו בלבד שלא שינה מצבו לרעה, אלא שינה מצבו לטובה כתוצאה מהשינוי, כי במשך שנים הוא נהנה מנכס ששווה עשרות אלפי שקלים לחודש בלי לשלם עבורו. דיון דייר שנוטש את בית מגוריו איננו זכאי עוד להגנת החוק (בר אופיר, עמוד 125). כדברי כב' הנשיא שמגר בר"ע 461/84 גיתי נ' עמידר חברה לאומית לשכון עולים, פ"ד לח(3) 809 (1984): "מקורותיה ההיסטוריים וההגיוניים של ההגנה, אותה מעניק חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, על כל גלגוליו הניסוחיים מראשיתו, טמונים ברצון למנוע פינויו של הדייר ממושכר, כאשר פירושו של דבר, במציאות הכלכלית, כי הדייר לא יוכל להמיר את מקום מגוריו באחר. ניתוסף לכך במקביל הרצון למנוע גביית דמי שכירות, שיהיו, למעשה, בבואה למציאות הכלכלית, בה ישתקף עודף הביקוש על ההיצע בשיעורם של דמי השכירות. מכאן, כי כאשר פלוני נוטש את המושכר - נעלמת גם ההצדקה להושטתה של ההגנה, שעוצבה על-ידי המחוקק." כפי שנפסק, "כשבאים לענות על השאלה אם נטש השוכר את המושכר יש להביא בחשבון את נסיבות השכירות, טיב ושימוש המושכר והמוסכם בין השוכר והמשכיר" (ע"א 264/76 מרקוס נ' "שלף" - שותפות מוגבלת, פ"ד לא(2) 622 (1977)). ראו גם את דברי המלומד דוד בר אופיר בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר 125 (מהדורה שניה, עדכון 5, 2013). כפי שטען הנתבע 1, הוא שכר את הנכס, יחד עם הוריו, כאשר היה חייל. השלושה רכשו את הנכס כמשפחה, אשר הנתבע 1 אחד מיחידיה, לצורך מגורים. סביר להניח כי לא הייתה כוונה שהנתבע עצמו, בהיותו חייל, יתגורר בנכס באופן קבוע יחד עם הוריו במהלך שירותו הצבאי ואולי גם לאחר מכן, אולם הפרשנות לפיה הכוונה הייתה שלאחר מות הוריו הוא יוכל לגור במקום אחר, באופן קבוע, ועדיין להיחשב כמי שגר בדירה באותו היקף איננה סבירה, לא הוכחה, ולא עולה מנסיבות חתימת החוזה. השימוש שעושה הנתבע 1 בדירה אינו עונה להגדרת מגורים. מקובלים עלי בעניין זה דברי ב"כ התובעים כי כל עוד האבא, שהיה צד לחוזה, חי והתגורר בדירה, אזי לנטישה של הנתבע לא הייתה נפקות, מה גם שהוא היה רשאי לבוא ולשהות עם אביו. בעניין גיתי הנזכר לעיל ציין כב' הנשיא שמגר כי: "גם אם איננו מעגנים את ההחלטה, מניה וביה, אך ורק בעובדה, כי למבקש בית מגורים, שהוא מרכז חייו, וכי הוא רק אורח מקרי במושכר, שעליו סב דיון זה, ואם אנו מוכנים לבחון, שמא התנאים שהוסכמו מעיקרם מצביעים על השימוש הנוכחי כשימוש מוסכם, הרי אין בכך כדי לסייע בידי המבקש, שהרי לא ניתן לטעון, שלמצב כמתואר לעיל נתכוונו המבקש והמשיבה הראשונה כאשר הגדירו מטרת ההשכרה. הדירה הושכרה לצורכי מגורים, וכך הוגדר הדבר בחוזה השכירות, ואין כל אפשרות לומר, שהמושכר משמש את המבקש - או שימש אותו - למגורים, על-פי משמעותו הרגילה של מונח זה." הדברים יפים גם לענייננו. ראו גם את דברי כב' השופט עציוני בע"א 99/75 הימנותא בע"מ נ' בדיחי פ"ד ל(2) 421 (1976): "העובדה, שמלכתחילה המשיב השתמש במושכר כפי שהוא משתמש בו כיום ושילם דמי-מפתח, איננה מעלה ואיננה מורידה, מאחר ולא הוכח כלל וכלל שהמשכירות בזמן שהשכירו או בתקופה לאחר מכן ידעו על כך שהמשיב לא משתמש במושכר כמקום מגורים, כפי שנקבע בהסכם השכירות שביניהם, אלא כמקום ארעי שאליו היה בא מזמן לזמן לשם נוחיות או ל"מטרות אחרות" הרחוקות ממטרת "מגורים". בזה גם נבדל המקרה שלנו מהמקרה ב-ע"א 106/53, בו המושכר שימש מלכתחילה בתור בית-מדרש או בית-כנסת ובית-המשפט קבע, שלא היתה נטישה. הנימוק לכך היה, כפי שאומר זאת השופט זוסמן (כתארו אז), שלא הובא בבית-המשפט חוזה השכירות ואי-אפשר היה לקבוע איפוא, אם הוא הושכר למטרת מגורים בלבד" (ההדגשה שלי, ע.כ.). נסיבות המקרה שונות מהנסיבות נשוא ת"א (שלום י-ם) 3404/01 אמינוף נ' לוריה (פורסם במאגרים, 2.1.2005) אשר נדון בפניי, ואשר אליו הפנה ב"כ הנתבעים. הכריכייה מטרת השכירות של היחידה אשר שימשה ככריכייה היא: "בית מלאכה לכריכת ספרים". הנתבע 1 הצהיר כי הכריכייה עבדה תקופה ארוכה עד אשר בשנות ה- 90 נאלצו לסגור את העסק כי העיסוק בכריכייה נהיה לא רווחי (הנתבע 1, סעיף 9 לתצהיר). מעדותו של הנתבע 1 עולה כי אביו הוא שהפעיל במקום את הכריכייה. משנפטר האב ונסגרה הכריכייה יש לראות בכך נטישה של היחידה אשר שימשה ככריכייה. הנתבע 1 הצהיר כי: "כשביקשנו מהישיבה (התובעת) לפתוח עסק אחר במקום, הפנו אותנו לעו"ד שוסטר. עו"ד שוסטר אמר לי בטלפון שאם אני רק אשנה את השם של העסק מכריכיית ניר לכריכייה בשם אחר הוא יזרוק אותי משם. זאת הייתה התשובה שלו שאמרה את הכל ולא היה טעם לפנות אליו בשום נושא נוסף" (הנתבע 1, סעיף 10 לתצהיר). לטענתו, התובעת, בחוסר תום לב משווע, מנעה ממנו להקים עסק אחר באותו מקום. עוד לטענתו, עמידתה העיקשת של התובעת על כך שהוא לא יפתח במקום עסק אחר שמתאים להיום, הינה נטולת כל הגיון ואינה מקנה לה זכות לפנות בגין כך את הנתבע מחדר הכריכייה. שינוי מטרת השכירות מהווה הפרה של החוזה ואין בסיס לטענת הנתבע לפיה בהתנגדותו של עו"ד שוסטר יש כדי לשלול את זכות התובעים לדרוש כיום את פינוי המושכר. על פי סעיף 37 (א)(1) לחוק הגנת הדייר, בית הדין לשכירות מוסמך להרשות שינויים במטרת השכירות, אם דרוש השינוי לקיומו של הדייר. על פי סעיף 37(ב) לחוק הגנת הדייר בית הדין רשאי, אם בנסיבות העניין היה זה צודק לעשות כן, לקבוע פיצוי לבעל הבית ותנאים אחרים לרשות שניתנה לפי סעיף זה. על פי הפסיקה, אין לעשות שימוש בסמכות זו כדבר שבשגרה (בר אופיר, עמוד 54). לו רצו הנתבע 1 ואביו לשנות את מטרת השכירות, היה עליהם לפנות לבית הדין לשכירות בהתאם לסעיף זה, וגם אז, לא הוכח כי היו עומדים בתנאים המזכים בסעד. עניינים נוספים העובדה שלא הוגשה תביעת פינוי, למרות שהתובעת ידעה כי הנכס ננטש, איננה מהווה טענת הגנה. בדחותו טענת שיהוי בהגשת תביעת פינוי בגין נטישה ציין בית המשפט העליון כי "כדי לזכות בדין על-סמך עילת נטישה, חייב המשכיר להזדיין בסבלנות ולחכות פרק זמן מספיק לפני שהוא מגיש את תביעתו, כי הרי אורך הזמן שבו אין הדייר מחזיק במושכר הוא אחת מהראיות החשובות על כוונת הנטישה" (ע"א 300/71 קטן נ' ארוילי, פ"ד כו(2) 796 (1972)). הנתבע 1 אף לא הוכיח כי מצבו השתנה לרעה בדרך כלשהי כתוצאה מהשיהוי בהגשת התביעה. בכתב ההגנה טען הנתבע 1 כי הוא זכאי לסעד מן הצדק. טענה זו נזנחה על ידו ולא נטענה בסיכומים. מכל מקום, בנסיבות המקרה, כאשר הנכס ננטש ולנתבע בית מגורים, אין מקום להענקת סעד מן הצדק. סיכום אני מקבלת, אפוא, את תביעת הפינוי גם ביחס לנתבע 1. על הנתבעים לפנות את הדירה ואת הכריכייה ולהחזירם לתובעים כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, וזאת בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין. הוצאות לטענת התובעים, העובדות בתיק הזה היו ידועות מלכתחילה. העובדה שלנתבע אין הגנה על פי החוק, ובמסגרת עילות החוק, הייתה ידועה, ולמרות זאת שלוש שנים התיק הזה מתנהל ובכל שלוש השנים האלה ממשיך הנתבע ליהנות מהנכס על חשבון הישיבה. בשל כך מבקשים התובעים לחייב את הנתבע 1 בהוצאות ריאליות. ב"כ התובעים מבקש כי ייפסקו הוצאות ריאליות גם לנתבע 3, שכן הוא משתמש בדירה ובעזות מצח אומר כי הוא משתמש מכוח זה שנתבע 1 מרשה לו, ולא מכוח זכות להשתמש. הנתבע 1 ישלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. כמו כן יחזיר הנתבע 1 לתובעים את הוצאות המשפט בהן נשאו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. תביעת פינויפינוי