כתוצאה מחסימת הנתיב, התנגש רכב המבוטח ברכב הנתבע כאשר חזית רכב המבוטח פגעה בפינה השמאלית של חזית רכב הנתבע. כתוצאה מכך, נהדף רכב המבוטח ימינה ופגע בחומת בטון המצויה בימין הכביש. עקב התאונה הוכרז רכב המבוטח כ"אבדן מוחלט". ביום 27.1.13 הודיעו ב"כ התובעת וב"כ הנתבע על הסכמה דיונית ולפיה אין מחלוקת לעצם חבותו של הנתבע בפיצוי התובעת כאשר את שאלת הרשלנות התורמת של מר לוזון, נהג הרכב המבוטח, השאירו להכרעת בית המשפט. לפיכך, סיכומי התובעת התמקדו בשאלת הרשלנות התורמת. על מנת להוכיח כי לא הייתה רשלנות תורמת מצד מר לוזון, צירפה התובעת לתיק בית המשפט את הכרעת הדין שניתנה כנגד הנתבע ביום 19.4.12 ע"י כב' השופט אבישי קאופמן בבית המשפט השלום לתעבורה בעכו (ת"ד 44-12-10) (להלן: "הכרעת הדין"). בהתאם להכרעת הדין בגין התאונה נשוא תיק זה, הורשע הנתבע בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות, אי מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול וגרימת נזק. לטענת התובעת ובהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, (להלן: "פקודת הראיות") יש לראות בהכרעת הדין כראיה לכאורה ובהעדר ראיות לסתור, אין חולק על אחריותו של הנתבע לתאונה. התובעת טוענת שאמנם אין בהכרעת הדין בכדי לשלול אפשרות של טענת רשלנות תורמת, אולם הנטל להוכחת רשלנות שכזו מוטל על הנתבע. התובעת מפנה לכך שבהכרעת הדין קבע כב' בית המשפט לתעבורה כי מקום המפגש בין רכב המבוטח לבין רכב הנתבע היה בנתיב נסיעתו של רכב המבוטח. לפיכך, טוענת התובעת, ברורה אשמתו של הנתבע בקרות התאונה. זאת ועוד, התובעת מפנה לניתוח שערך כב' השופט קאופמן לעניין רשלנות מר לוזון, כדלקמן (עמ' 3 פסקה 5 להכרעת הדין): "לא מצאתי ממש בטענה כי מר לוזון יכול היה למנוע את התאונה אם הבחין ברכב הנאשם (הנתבע - י.ר.) ממרחק של כ-50 מ'. אם נניח מהירות מינימלית של 80 קמ"ש, הרי לפי חישוב הסנגור עצמו של זמן עצירה של 3.6 שניות מביא למרחק עצירה של 65 מ', מרחק העולה על המרחק בין כלי הרכב בעת שהבחין בו לוזון. יתרה מכך, מובן כי תוספת זמן תגובה למצב בלתי צפוי המתרחש בשעת לילה ובתנאי כביש שאינם אידאליים, כטענת הסנגור, מאריכה את מרחק העצירה משמעותית" לפיכך, טוענת התובעת, שלא הייתה כל רשלנות תורמת מצד מר לוזון. לעניין הנזק, טוענת התובעת, כי הרכב המבוטח הוגדר כ"אבדן מוחלט" ולכן פיצתה את בעליו בסך של 119,782 ₪ ביום 17.2.10. כן עותרת התובעת לתשלום הוצאותיה, לרבות הוצאות גרר ודמי שמאות. התובעת ציינה כי בגין מכירת הרכב המבוטח קיבלה סך של 6,390 ₪. התובעת העמידה את תביעתה, כאשר הסכומים משוערכים ליום הגשת התביעה עומדים על סך 119,306 ₪. כן עותרת התובעת לשיפוי בגין הוצאות העדים אשר נפסקו בדיון שהתקיים ביום 27.1.13, בסך 1,350 ₪. טענות הנתבע הנתבע טוען כי התאונה נגרמה בשל רשלנותו של מר לוזון. הנתבע טוען כי בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות הוא רשאי להגיש ראיות לסתור מטעמים מיוחדים שירשמו. לטענת הנתבע, עצם העובדה כי במשפט האזרחי ישנן דרישות שאינם קיימות במשפט הפלילי יש בכך בכדי להיות "טעמים מיוחדים" ועל כן הוא רשאי להגיש ראיות לסתור. הנתבע מפרט בסיכומיו תהיות רבות לעניין הרשעתו בבית המשפט לתעבורה בעכו. בין השאר טוען הנתבע כי כב' השופט קאופמן לא בחן היטב את הסתירות בעדויות אשר נשמעו בפניו והתעלם מהעובדה כי עדי הראיה מסרו עדותם בפני בוחן התנועה באותו יום ובכך יכלו לתאם עדויות. לעניין הרשלנות התורמת, הנתבע טוען כי בהתאם לנתונים אותם הביא בית המשפט השלום לתעבורה בהכרעת דינו, הרי שאם מחלקים את המהירות של הרכב המבוטח שהיא 80 קמ"ש במרחק הבלימה שהוא 3.6, יוצאת התוצאה של 22.20 מ'. לפיכך, טוען הנתבע, אם מר לוזון היה עוצר בזמן - לא הייתה נגרמת התאונה. מאחר ונגרמה התאונה, משמע שהוא לא עצר בזמן - ולכן קיימת רשלנות תורמת מצד מר לוזון. הנתבע טוען כי לאור הטעויות אשר עלו בהכרעת הדין, על בית המשפט להורות בהתאם לסעיף 56 לפקודת הראיות שלא לקבל את הכרעת הדין כראיה בתובענה זו. הנתבע טוען כי בעובדה ולפיה כתב האישום הוגש בגין "נהיגה בחוסר זהירות" ולא בגין "נהיגה ברשלנות". יש בכך כדי ללמד כי אינו האחראי הבלעדי לקרות התאונה. הנתבע טוען כי עבירות התנועה הינן עבירות בעלות פנים אזרחיות ופליליות, כאשר עבירות התנועה בכלל, ועבירה של נהיגה בחוסר זהירות בפרט הינן משותפות להליך הפלילי והאזרחי. לפיכך, אין הקביעה בבית המשפט השלום לתעבורה שוללת מיניה וביה קביעה אחרת במישור האזרחי. לפיכך, טוען הנתבע כי יש לקבוע שלנהג רכב התובעת יש 50% רשלנות תורמת בקרות התאונה. דיון בתביעה העיקרית טענות הנתבע בדבר העדר חבות דינן להידחות ולו מההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים. בדיון שהתקיים ביום 27.1.13 הודיעו הצדדים לפרוטוקול בית המשפט (שורות 14-17, עמ' 5 לפרוטוקול), כדלקמן: "ב"כ הצדדים: הגענו להסכמה שביחס לטענת האשם התורם שבין התובעת לנתבע, בית המשפט יוכל להכריע לפי כל החומר המצוי בפניו, ללא צורך בשמיעת עדים. לפיכך נבקש לשחרר את העדים שהגיעו בנושא זה." ובהמשך הדיון נאמר ע"י הצדדים (שורות 16-21, עמ' 6 לפרוטוקול): "עו"ד זלסקי: לאור ההסכמה הדיונית ביחס לעצם תשלום תגמולי הביטוח והוצאות התובעת אין לי צורך בהשמעת עדים. עו"ד יונס ועו"ד פיזנטי: מסכימים." מכאן עולה כי הנתבע הסכים לכך שתביעת התובעת שכנגדו תתקבל למעט בסוגיה של הרשלנות התורמת. ניסיון לחזור בו מהסכמה דיונית זו בשלב הסיכומים לא ראוי, מה גם שהתובעת התבססה על הסכמה דיונית זו הן במהלך הדיונים והן בסיכומיה. לו הייתה סוגיה זו במחלוקת, הייתה התובעת מעידה את עדיה אשר התייצבו לדיון שהתקיים ביום 27.1.13. מעבר לכך, סעיף 42ג לפקודת הראיות קובע כי ראיות לסתור הכרעת דין שהוגשה יוגשו אך ורק ברשות בית המשפט אשר תינתן מטעמים מיוחדים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין. בתביעה זו לא הוגשה בקשה, וממילא אף לא ניתנה הרשות, להגיש טעמים לסתור. לפיכך, יש בכדי לדחות את נסיונות הנתבע להטיל דופי בהכרעת הדין ובמשקלה בבית המשפט לתעבורה. זאת ועוד, טענות הנתבע כנגד הכרעת הדין צריכות היו להתברר בערכאת הערעור. משלא הגיש הנתבע ערעור על הכרעת הדין, אין לו להלין אלא על עצמו. הרשלנות התורמת של מר לוזון כאמור, הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בעניין הרשלנות התורמת של מר לוזון. קביעת בית משפט זה בעניין הרשלנות התורמת, לא סותרת את ההליך המשפטי הפלילי. ההליך הפלילי מתמקד בעיקר בשאלת אשמו של הנאשם. בהליך האזרחי יש מקום לשקול את שאלת הרשלנות התורמת. בהתאם להכרעת הדין, תנאי הכביש באיזור התאונה לא היו אידיאליים. מדובר בכביש שעבר עבודות הרחבה ושיפוץ. בנוסף, התאונה התרחשה בשעת לילה. מצב זה מחייב נהג לנקוט במשנה זהירות. בהתאם להכרעת הדין הנתמכת אף בעדותו של מר לוזון, נהג מר לוזון במהירות של כ-80 קמ"ש. לאור תנאי הכביש ושעת הלילה, נראה שהיה עליו לנסוע לאט יותר. לאור האמור לעיל מצאתי לנכון לקבוע רשלנות תורמת של מר לוזון בשיעור 20%. לפיכך, אני מקבל את התביעה בניכוי 20% בשל רשלנות תורמת. התביעה שכנגד התובע שכנגד הגיש תביעה שכנגד לפיצוי בגין נזקיו בסכום של 31,938 והנתבעים שכנגד הגישו כתב הגנה. התובע שכנגד זנח את תביעתו. התובע לא הביא עדים ולא ביקש לחקור את עדי הנתבעת שכנגד. כמו כן, התובע לא הזכיר את התביעה שכנגד בסיכומיו. הנתבעים שכנגד אף לא פעלו לדחיית התביעה ו/או לבירורה ולכן לא מצאתי לנכון לחייבם בהוצאות. הוצאות הנתבע שכנגד אשר הגיע לדיון כעד מטעם הנתבעת שכנגד, יפסקו במסגרת התביעה העיקרית. לפיכך, אני דוחה את התביעה שכנגד ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות. התביעה כנגד צד ג' אין מחלוקת כי חברת הביטוח ביטחה את המודיע בפוליסה מס' 9-32333595-00. תוקף הפוליסה היה מיום 1.6.2009 ועד ליום 31.5.10. לטענת חברת הביטוח הפוליסה בוטלה ביום 15.12.09. אין מחלוקת שהמודיע שילם לחברת הביטוח בגין הארכת תוקף הפוליסה עד ליום 31.5.10. השאלות השנויות במחלוקת בין המודיע לחברת הביטוח היא האם הפוליסה בוטלה כדין אם לאו, והאם חידוש הפוליסה היה לפני התאונה או אחריה. טענות המודיע המודיע טוען כי ביטח את רכב הקנגו אצל חברת הביטוח כדין. המודיע טוען כי בהתאם להסכם בינו ובין חברת הביטוח, שילם את הפרמיה בתשלומים. לטענת המודיע כאשר הגיע לסוכנות הביטוח ביום 25.1.10 לבטח רכב נוסף, נודע לו כי חלק מהתשלומים חזרו, מיהר ושילם את הסך של 358 ₪ במזומן עוד באותו יום. כמו כן, נתן באותו יום שיק בסך 784 ₪ לפירעון ביום 8.2.10 בגין יתרת תשלום הפוליסה עד סוף התקופה (31.5.10). המודיע טוען כי מעולם לא קיבל מכתב המודיע על ביטול הפוליסה, בהתאם לסעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "החוק"). לכן, למעשה, הפוליסה בוטלה שלא כדין. כמו כן, שילם ביום 25.1.10 עבור חידוש הפוליסה עד סוף התקופה ולכן רכבו היה מבוטח בזמן התאונה. בסיכומיו מפרט המודיע סתירות מסויימות שהיו, לדעתו, בעדויות העדים מטעם חברת הביטוח ובמסמכים שהוצגו מטעמם. ניתוח העדויות בעניין זה, ככל שידרש, יפורט בהמשך. המודיע טוען כי יש לקבל את ההודעה כנגד צד ג', ולחייב את חברת הביטוח בכל הסכומים שיחוייב לשלם לתובעת. טענות צד ג' - חברת הביטוח חברת הביטוח מודה כי הייתה המבטחת של המודיע. לטענתה, פוליסת הביטוח בוטלה ביום 15.12.09 ומכתבים נשלחו למודיע בהתאם לסעיף 15 לחוק בתאריכים 21.10.09, 24.11.09 ו-7.1.10. לטענת חברת הביטוח העתקים ממכתבים אלו נשלחו אף לסוכן הביטוח. ביום 8.2.10 ביקש המודיע להפיק לו פוליסת ביטוח חדשה כאשר עם הפקת הפוליסה חתם על מסמך הצהרה, שהוכן ע"י חברת הביטוח, ולפיה אין לו כל תביעה בגין תאונת דרכים עד למועד הגשת הבקשה לפוליסת ביטוח חדשה. באותו יום הפיקה חברת הביטוח למודיע פוליסה חדשה מיום 8.2.10 ועד ליום 31.5.10. ראיות מטעם המודיע העיד המודיע בעצמו. מטעם חברת הביטוח העידו מנהל מחלקת השיבובים בחברת הביטוח מר ארקדי בנד, סוכן הביטוח מר סברא סמיר וכן גב' רודינה קסיס הפקידה במשרדו של סוכן הביטוח. דיון בהודעה לצד שלישי סעיף 15(א) לחוק קובע את הליך הנדרש מחברת הביטוח בטרם יבוטל חוזה ביטוח. מפאת חשיבות העניין אביא סעיף זה כלשונו: "לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן." סעיף זה מטיל חובה על חברת הביטוח לא רק לשלוח הודעת התראה אחת למבוטח, אלא לחזור ולהודיע לו בשנית. יתרה מכך, גם לאחר ההודעה השניה על חברת הביטוח להמתין 21 יום ורק אם לא שולם החוב עד מועד זה, רשאית חברת הביטוח לבטל את הפוליסה. עדי חברת הביטוח העידו שהמכתבים נשלחו בהתאם לחוק. המודיע העיד שלא קיבל את המכתבים. לאחר ששמעתי את עדויותיהם, מצאתי לנכון לקבל את עדותם של עדי חברת הביטוח מהטעמים שלהלן. עדותו של מר ארקדי בנד, מנהל מחלקת השיבובים בחברת הביטוח, קוהרנטית ורציפה. מר בנד צירף לעדותו מסמך שהינו פלט מחשב המפרט את התנועות שבוצעו בפוליסת הביטוח של המודיע. בהתאם לפלט זה, נשלחו המכתבים בתאריכים 21.10.09, 24.11.09 ו-7.1.10. עדותו לא נסתרה. מר סמיר, סוכן הביטוח, העיד שעותק מהמכתבים הללו הגיעו למשרדו. בכך יש לחזק את עדותו של מר בנד שהמכתבים אכן נשלחו במועדם מטעם חברת הביטוח. עדותו לא נסתרה. גב' קסיס, המזכירה של סוכן הביטוח מר סמיר, העידה שעותק מהמכתבים הגיעו לסוכנות הביטוח ושהיא שלחה אותם בדואר למודיע. גם עדות זו לא נסתרה. כאן המקום לציין שהמכתבים שנשלחו ע"י חברת הביטוח כמו גם המכתבים שנשלחו ע"י גב' קסיס, נשלחו לכתובת המצויינת בפוליסה ואין מחלוקת שזוהי כתובתו של המודיע. לפיכך, אני קובע כי הפוליסה בוטלה כדין. המודיע העיד כי עובר לתאונה הגיע לסוכנות הביטוח ושילם את חובו במזומן בסכום של 358 ₪ (להלן: "הכסף המזומן") ואת הפוליסה עד סוף תקופת הביטוח בסכום של 784 ₪ בשיק דחוי של אחיו (להלן: "השיק"). גם בעניין זה, הגרסאות בין המודיע ועדי חברת הביטוח סותרות. עדי חברת הביטוח קוהרנטיות ורציפות ונתמכות במסמכים. מנגד, עדותו של המודיע מעוררת תהיות. המודיע העיד שנתן את הכסף המזומן ואת השיק לסוכן הביטוח סמיר. עדות זו נסתרה ע"י עדויותיהם של גב' קסיס וסוכן הביטוח סמיר. גב' קסיס העידה כי נתנה למודיע שובר לתשלום, סוכן הביטוח סמיר העיד כי שמע מגב' קסיס שהמודיע הגיע לשלם את חובו אולם נפגש עם המודיע רק לאחר התאונה. בכך יש להחליש את גרסת המודיע. המודיע סתר את עצמו כאשר העיד לעניין תשלום השיק. בתחילה המודיע העיד כי נתן את השיק יום לפני התאונה (עמ' 8 שורות 11-13 לפרוטוקול) לאחר מכן העיד כי שילם את השיק באותו יום שבו שילם את המזומן (עמ' 8 שורות 25-26). אין מחלוקת שהמזומן שולם ביום 25.1.10, קרי יומיים לפני התאונה ואין מחלוקת שלמודיע אין כל מסמך המאשר קבלת השיק לפני זמן פרעונו ביום 8.2.10. חברת הביטוח הציגה מסמך להנפקת פוליסה חדשה מיום 8.2.10, עליו חתום המודיע (להלן: "המסמך"). המודיע לא יכל להסביר איך קרה שגם הבקשה להנפקת פוליסה חדשה וגם השיק הדחוי מאחיו נושאים את אותו תאריך. המודיע לא יכל להסביר מדוע בתחילת המסמך כתוב במפורש שהמסמך מחריג את התאונה נשוא התביעה. הסבריו של המודיע, שלאחר שהלך להתייעץ עם עו"ד לגבי המסמך, חתם בלי לקרוא ובלי להבין את המשמעויות של המסמך - אינם סבירים. מכלל העדויות והראיות עולה שפוליסת הביטוח לא שולמה החל מחודש 10/09, והפוליסה בוטלה ביום 15.12.09. בגין תקופה זו הצטבר חוב בסך של 358 ₪. חוב זה שולם ע"י המודיע במזומן ביום 25.1.10. רק ביום 8.2.10 חידש המודיע את הפוליסה עד ליום 31.5.13 ובגין תקופה זו שילם באמצעות שיק סך של 784 ₪. יוצא מזה, שעבור התקופה מיום 15.12.09 ועד 8.2.10 המודיע לא שילם דמי ביטוח והיה ללא פוליסת ביטוח בתוקף. לפיכך, אני דוחה את ההודעה לצד שלישי. תוצאה לאור העובדה כי תביעת התובעת התקבלה ונקבעה רשלנות תורמת בשיעור 20%, התביעה שכנגד נדחתה וכן נדחתה הודעת צד ג', הנני מורה כדלקמן: הנתבע ישלם לתובעת סכום של 95,444 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 4,387 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום ההוצאה ועד היום, וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 9,545 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. הנתבע ישלם לצד השלישי הוצאות משפט בסך כולל של 1,500 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום ההוצאה ועד היום, וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 9,545 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. התשלומים יבוצעו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל. הנני פוטר את התובע שכנגד מאגרת מחצית שניה בתביעה שכנגד. משפט תעבורהרכבחברת ביטוחחסימת נתיבפוליסההתנגשות