התובע שהוא רואה חשבון, טוען כי על הנתבעים לשלם לו סך של 325,000 ₪, בגין שירותים שסיפק לאלה כרואה חשבון. בסופו של יום, לא מצאתי לקבל את התביעה; לטעמי התובע לא הוכיח כי נתן למי מהנתבעים שירותים, בתקופה אשר לגביה לא חלה התיישנות. אפילו נתן שירותים כאמור, לא הוכח היקפם ושווים ולא הוכח איזה חלק מהם לא סופק לחברת בן אבו, שאינה בין הנתבעים. חברת בן אבו, נכנסה להליכי פירוק, בעוד התובע בחר שלא להגיש תביעה למפרקה. כפי שיפורט להלן, להתרשמותי, עת הבין התובע כי לא יוכל לקבל שכר טרחה, אשר הוא זכאי לו מחב' בן אבו, בחר להציג את החוב כנוגע לנתבעים שבפניי, כדי לעקוף אותו קושי ולקבל שכרו. אפילו אם חלק מסוים מהחוב הנטען, אינו נוגע לחברת בן אבו, אלא למי מהנתבעים ואפילו אם זה נוגע לשירות שניתן בשבע השנים שקדמו לתביעה - עדיין נכשל התובע מלהוכיח האמור ו/או את גובה אותו חלק. תמצית טענות התובע; התובע טוען כי על הנתבעים לשלם לו 325,000 ₪, כשכר טרחה בגין עבודה שבוצעה עבורם באמצעות משרדו, משרד רואה חשבון. הנתבעת 1 היא אשתו של הנתבע 2 - אשר במועדים הרלוונטיים פעל כקבלן והיו בבעלותו מספר חברות. הנתבעת 3 היא חברה אשר נטען כי הנתבע 2 הוא דירקטור יחידי בה. נטען בתביעה כי נתבעת מס' 3 היא חברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מתנהלת למעשה כעסק פרטי, מעין שותפות של נתבעים 1 ו- 2, המחזיקים במניותיה. מאחר ולנתבע 2 חברות נוספות, הרי שלצורך הנוחות וכדי למנוע בלבול בין אותן חברות, תיקרא להלן הנתבעת 3: "חברת נכסי סוזן". בכתב התביעה נטען כי התובע שימש כרואה חשבון לא רק של חברת נכסי סוזן ושל נתבעים 1-2, אלא גם של חברת "בן אבו חברה לבניה ופיתוח בע"מ", (ח.פ. 510683824, להלן: "חברת בן אבו") ושל חברת דן דר בע"מ (ח.פ. 511544926, להלן: "חברת דן דר"). נטען כי בהיותו, בין השאר, רואה חשבון, באופן אישי של נתבעים 1-2, ערך עבורם דו"חות אישיים, הצהרות הון ועוד טיפולים במס הכנסה. התובע מבהיר כי את כל הפעילות נהגו הנתבעים לבצע דרך חברת בן אבו וכי לא נחתם לעולם הסכם שכר טרחה פורמאלי, כל זאת על רקע חברות שהייתה בין הצדדים, בעבר. נטען כי הנתבע 2 התנהל בחברות "כקרדום לחצוב בו" (ר' סעיף 13 לתביעה), וזאת עת קידם באמצעות חברותיו אינטרסים אישיים שלו. נטען כי בדרך זו קיפח את החברות וכן את הנושים של אותן חברות ונהג לערבב בין נכסיו הפרטיים לבין נכסי החברות וכן ערבב בין נכסי החברות לבין עצמן. "לימים" (כך בלשון סעיף 14 לתביעה) נקלעה חברת בן אבו (שאינה בין הנתבעים בתיק זה), להליך של פירוק, בפיקוח בית משפט. לנוכח האמור לא קיבל התובע שכר טרחתו באמצעות אותה חברה. התובע טוען כי ידע שמדובר בקושי "לכאורי ורגעי" ולכן המשיך לשרת את הנתבעים. לטענתו ביסוד האמור עמדה התחייבות אישית ומפורשת של נתבע 2 כי שכרו לא יקופח. נטען כי נתבע 2 אף רמז שהוא מחזיק דולרים בחו"ל וכי בדיעבד אכן התברר שחלק מאותו כסף, הובא לארץ, באמתלה של השקעת שותף. למרות האמור לא שולם החוב לתובע. נטען כי הנתבעים לא שילמו את חובם וזאת כאשר הם מסתתרים מאחורי חברת בן אבו וחרף ההתחייבות האישית של נתבע 2. בתביעה נטען כי הקשר בין הצדדים היה עוד מאז 1982 וכי הנתבעים קיבלו שירות ללא סייג בנאמנות (לרבות בתקופה שנתבע 2 היה על סף פשיטת רגל, כאשר רק בהמשך שולם השכר לתובע). נטען כי הנתבעים ניצלו את האמון של התובע כדי להתחמק מתשלום שכר הטרחה. נטען כי התובע המשיך לתת שירותים לנתבעים גם לאחר שההמחאות שניתנו לתובע חוללו והוחלפו, חזור וחלילה, הכול על בסיס החברות שבין הצדדים. התובע טוען כי הנתבע מס' 2, ביים ניסיונות כוזבים לשלם את חובו וזאת כדי להשלות אותו כי זה אכן ישולם. בהקשר זה מפנה התביעה למספר אירועים: אירוע בו ניסה נתבע 2 למכור לתובע "דירה לא לו" (ר' סעיף 20א' לתביעה), בפרויקט של שיכון עובדים באשדוד, כאשר התמורה הייתה אמורה לקחת בחשבון את מלוא החוב. ניסיון של נתבע 2 למכור לתובע משרדים ברח' כנפי נשרים, בתמורה מופקעת. בקשה של נתבע 2 מהתובע לשמש כנאמן במכרז, אשר אם יצליח יניב רווח, ממנו יהיה ניתן לשלם את שכר התובע. ביחס לניסיון זה טען התובע כי התברר לו בדיעבד שבין המשקיעים שהביא הנתבע 2, לאותה עסקה, היה מוסווה כסף ששייך לנתבע 2 בעצמו, אך בין כך ובין אחרת, מכל מקום, ההצעה של נתבע 2 ושותפיו לא זכתה באותו מכרז. התובע טוען כי במסגרת אותן ניסיונות, הוא נחשף להתנהלות לא נעימה של נתבע 2, אשר התכחש גם לתשלום עלויות מוכחות שנגרמו לו בעניין המכרז האחרון ובהמשך עלו יחסיהם של הצדדים על שרטון והנתבעים חדלו לקבל מהתובע שירותי ראיית חשבון. נטען כי הנתבעים עזבו את משרד התובע במחצית שנת 2005 וזאת לאחר 23 שנות עבודה ועברו לעבור במשרד רואה חשבון אחר. לנוכח הסכסוך שבין הצדדים, אף הוצע בורר מטעם לשכת רואי החשבון, אך הנתבע 2 סירב להיות צד לבוררות (על בסיס המסמכים שצורפו מדובר באוגוסט 2005). נטען כי - "רק אז החל התובע לחשוש כי הנתבעים לא מתכוונים לשלם את שכרו וכנראה מעולם לא התכוונו לעשות כן" (ר' סעיף 22 לתביעה). מאחר והתובע התמודד באותן שנים עם מחלה קשה הוא לא יכול היה לעמוד, באותה עת, על זכויותיו. התובע טען בסעיף 23 לתביעה - כי יש מקום לחייב את הנתבעים בתשלום שכר טרחתו וזאת על בסיס מספר חלופות המפורטות שם. בכלל האמור נטען להרמת מסך, ערבות אישית של נתבע 2, עילה חוזית, עילות נזיקיות, ועל בסיס שכר ראוי. אקדים את המאוחר ואציין כי במסגרת סיכומי ב"כ התובע, היא לא חזרה על כל החלופות ובכך למעשה וויתרה על חלק מהן. תמצית טענות הנתבעים; בפתח הגנת הנתבעים נטען כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. נטען כי התובע לא נתן שירות למי מהנתבעים, במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה. התביעה הוגשה ביום 28.12.10. לחלופין נטען - כי יש לדחות את התביעה לגופה. הנתבעים טענו כי אם קיימים מסמכים באשר לחוב לשכר טרחה, הם כולם מהתקופה שלפני 28.12.13. כמו כן, ככל שקיימות דרישות תשלום, אלה נוגעות לשירותים שנתן התובע לחברת בן אבו. ואולם ההליכים כנגד חברת בן אבו הוקפאו, עוד ביום 8.9.03. בהקשר זה אכן צירפו הנתבעים להגנתם, צו הקפאה ארעי בתיק ה"פ 2259/03. אותו הצו ניתן הן בעניין חברת בן אבו והן בעניין חברת דן דר. נטען כי על התובע לפעול בעניין חובות חברת בן אבו, כנגד עו"ד אלי כהן, המפרק של אותה חברה. נטען כי לא די בכך שחברת בן אבו נמצאת בהליך פירוק, כדי לגרום להטלת חבות על הנתבעים, לשלם חובות שאינם שלהם. הנתבעים טענו עוד כי טענות התובע נטענו כלאחר יד וללא פירוט כמתחייב, בהתאם לתקנה 78, לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. עוד נטען בהגנה כי התובע לא טרח כלל לפרט את העבודה או השירותים - אשר בגינם הוא טוען לתשלום. נתבעת 1 כפרה בטענה שהיא בעלת מניות בחברות של הנתבע 2. נטען כי התובע חדל לייצג את הנתבעים עוד בשנת 2003. ממועד הקפאת ההליכים של חב' בן אבו, כל סיכום על מתן שירותים ביחס לחברות בן אבו ודן דר, היה בין התובע למפרק ואין הוא קשור לנתבעים. חברת נכסי סוזן וכן נתבעים 1-2 - לא קיבלו כל שירות בשבע השנים האחרונות. ביחס לטענה בדבר עירוב תשלומים בין החברות, מפנה ההגנה לכך שהתובע הוא שהיה רואה החשבון של אותן חברות וחזקה עליו, שכשומר חוק, לא היה מסכים לתת חשבונית, לגוף שלא שילם לו. הנתבעים כפרו בטענות בדבר ערבות אישית, בדבר קיום עילה להרמת מסך, בדבר קיום עילה חוזית או נזיקית. עוד כפרו בטענה כי הונו את התובע וכי השתמשו באישיות המשפטית הנפרדת כדי לקפח אותו. באשר לעירוב בין החברות, הבהירו כאמור שהתובע הוא זה שערך עבור החברות ועבור הנתבע 2 את המאזנים במשך השנים ולכן אין מקום שהתובע ינסה היום, לקעקע את האמינות של אותם המאזנים, אשר הוא זה שחתם עליהם. נטען כי חלק מטענות התובע מהוות ספקולציות בלבד. הנתבע 2 טען כי הוא חייב לשלם לתובע רק עבור עבודה שבוצעה בשבילו באופן אישי, על פי הזמנתו ורק בגין תקופה שלא התיישנה, אך אין שירותים שעונים על הגדרה זו. ראיות הצדדים; טענות התביעה נתמכו - בתצהיר של התובע, תצהיר של אשתו גב' אילנה בר ששת, תצהיר של בתו (וגם רואת חשבון במשרדו), גב' הגר אילון וכן בתצהיר של בנו - גיא שלמה בר ששת. התצהירים של אשת התובע ובתו התייחסו, בין השאר, לאירוע בקיץ 2005, עת פנה הנתבע 2 בצעקות למשרד התובע לקבל את החומר הנוגע לטיפול בענייניו. אשת התובע התייחסה גם לניסיון לשלם את שכר טרחת התובע, באמצעות רכישת דירה באשדוד וכן באמצעות הצעה לרכוש משרדים של התובע ברח' כנפי נשרים. בן התובע התייחס רק לניסיון לשלם את שכה"ט, באמצעות רכישת דירה באשדוד בשנת 2002. התובע מצדו חזר על הדברים המפורטים בתביעה, תוך הרחבת הטענות והאירועים ולנדרש - אתייחס אגב ההחלטה. הנתבעים מנגד הסתפקו בתצהיר מפורט מטעם הנתבע 2 וכן בתצהיר קצר של אשתו, הנתבעת 1. בתצהירה, אמרה האחרונה, כי התובע לא סיפק למי מהנתבעים שירותים, בשבע השנים שקדמו לתביעה וכי היא מעולם לא התחייבה לשלם לו כספים וגם לא הייתה ערבה לכל חיוב כלפיו. העדים נחקרו ביום 20.1.14, למעט נתבעת 1, אשר התובע וויתר על חקירתה הנגדית. לחקירת התובע ר' עמודים 24-10, לחקירת בת התובע ר' עמודים 26-24, לחקירת אשת התובע ר' עמודים 29-26, לחקירת בן התובע ר' עמודים 30-29 ולחקירת הנתבע 2 ר' עמודים 38-30. למחרת היום, ביום 21.1.14, סיכמו הצדדים טענותיהם בע"פ וראה הטענות בפרוטוקול אותו יום. עוד עובר להכרעתי - אוסיף לשלמות התמונה, כי במסגרת ההליכים בתביעה, הגיש התובע, בקשה דחופה לצו עיקול זמני במעמד צד אחד - כנגד הנתבעים ואחרים הקשורים אליהם ואל נכסיהם. כב' הרשם א' פוני, נעתר בתחילה, ביום 25.8.11, לאותה בקשה. עם זאת, ביום 18.4.12, לאחר דיון במעמד הצדדים, בוטל העיקול. כב' הרשם הפנה, בין השאר בהחלטתו, לקשיים העומדים בפני התביעה וזאת לנוכח העדר פירוט עובדתי, המגובה במסמכים, באשר לעצם החוב וגובהו ולנוכח אפשרות לקיום התיישנות, באשר לחוב הנטען. עוד ציין כי אין מקום לטענות על חוב שכ"ט, עת שמדובר בחוב כלפי חברת בן אבו, שכן זו נכנסה להליכי פירוק והתובע מטעמיו לא הגיש תביעת חוב למפרק. צוין כי המפרק גם לא מצא הברחות נכסים או מעשי הונאה. העיקול בוטל - הן לנוכח הערכת כב' הרשם באשר לסיכויי התביעה והן בשים לב למאזן הנוחות (כאשר אותו עיקול, התבקש רק שמונה חודשים, לאחר שהוגשה התביעה). כפי שיובהר להלן, אף אני מצאתי קשיים דומים כאשר התובע לא הצליח לטעמי להתמודד עמם, גם לאחר ההפניה אליהם, בהחלטת כב' הרשם, א. פוני. הכרעה; במסגרת התצהירים שהוגשו מטעם התובע לא הוגשו ראיות מספקות באשר לגובה שכר התביעה הנטען. אין ראיות בגין איזה שירותים הוא מבוקש? ביחס למי מהנתבעים מבוקש כל חלק ממנו? באיזה מועד ניתן כל שירות? על ידי מי ניתן כל שירות? ומה תעריף שעת העבודה הרלוונטי לכל חלק של הדרישה (לדברי התובע בעדותו, קיים שכ"ט שונה ביחס לעובדים שונים במשרדו). נראה כי נשכח מהתובע שנטל ההוכחה הוא עליו ולא די בהפרחת טענה, שניתנו שירותים על פני שנים, כדי להוכיח שהוא זכאי לשכר טרחה - של לא פחות מ- 325,000 ₪. הדברים יפים במיוחד, כאשר על הפרק טענה שאם קיימים שירותים אשר בגינם זכאי התובע לשכ"ט, הרי שאלה ניתנו לחברת בן אבו או לחברת דן דר, אשר אינן בכלל הנתבעים שבפניי. על אף שכבר כב' הרשם א. פוני, הפנה כאמור להעדר פירוט מספק בהקשר זה - התובע מטעמיו, לא השלים את אותן ראיות מתחייבות וזאת בשלב בו הוגשו תצהירים מטעמו. בשים לב לכך שלמעשה לאחר שהושלמה מלאכת הגשת התצהירים, סברתי שאין ראיות לחוב וממילא אין גם ראיות לכך שמדובר בחוב שלא התיישן ו/או לחוב שהוא דווקא של הנתבעים שבפניי - מצאתי לזמן את הצדדים לקדם משפט, עוד עובר למועד שמיעת הראיות. על אף שאותם דברים הובהרו באותו דיון, בחר התובע להמשיך ולנהל את תביעתו. בשים לב להערות שהועלו באותו מועד, הוגשה עם זאת לאחר מכן (ובאיחור), בקשה להתיר הגשת ראיות נוספות מצדו. לא הוגש תצהיר עם הבקשה, אלא קובץ של מסמכים. בהעדר תצהיר - ממילא לא הוסברו המסמכים אשר התובע ביקש להגישם ולא ניתן גם טעם מדוע תותר הגשת ראיות נוספות, באותו שלב מאוחר. שלב בו - הנתבעים כבר השלימו את הגשת ראיותיהם הנגדיות, באופן שהיעתרות לבקשה, תגרום לפגיעה בזכויותיהם הדיוניות. אכן, אותה בקשה לא התקבלה. בעניין זה אני מפנה להחלטות שניתנו הן ביום 20.5.13 והן ביום 5.6.13. על אף שאותו חומר לא התקבל לבסוף לתיק - אני מוצאת להעיר כי מעיון בו עולה שבאשר לחובות לגופם, צורפו כרטיסי לקוח הן של חברת נכסי סוזן והן של חברת בן אבו, כאשר רוב החוב הוא של החברה האחרונה (אשר כאמור נכנסה לפירוק). באשר לחברת נכסי סוזן, נטען ליתרת חוב ביום 11.5.2000 בסך 17,076 ₪. בפירוט הסמוך לאותו סכום, נטען כי הוא נוגע, בחלק ניכר ממנו -לשירותים שניתנו עוד בשנת 1999. מעבר לכך, קיים חיוב מסוים בגין שירותים משנת 2002 וסכום של כ- 5,000 ₪ בלבד, בגין שירותים משנת 2004. כאמור, מדובר בהערת אגב, שכן לא ניתן להתייחס לחומר זה - אשר לא התקבל לבסוף לתיק, הן מחמת המועד המאוחר בו הוגש (לאחר שהוגשו כבר ראיות נגדיות וללא הנמקה מספקת לאיחור) והן מאחר ולא נתמך בתצהיר כמתחייב. מקום בו נטען לתשלום כספי בגין שכר טרחה ועת שלא הוצגו ראיות באשר לעבודה שבוצעה - תוך הבחנה בין הנתבעים, תוך פירוט העבודה, אופן חישוב שכר הטרחה ומועד ביצוע העבודה (כדי לאפשר בחינה שהדרישה לא התיישנה) - הרי שדין התביעה להידחות ולטעמי היה ניתן להסתפק בהנמקה מקוצרת זו. עם זאת, מאחר ובאמצעות חקירות העדים וסיכומי הצדדים - הורחבה היריעה לנושאים נוספים, אתייחס להלן לסוגיות העיקריות מאלה שעלו ואשר לטעמי הינן רלוונטיות או דורשות התייחסות. נראה כי התובע הוא שהמליץ לנתבעים, במהלך השנים, על האופן בו נוהלו החברות ועל האופן בו נרשמו רכישות ורווחים אלה ואחרים במאזניהן. ממילא יש ממש בטענה שאין מקום לטענותיו בדבר שימוש בחברות "כקרדום לחצוב בו" וכאילו הייתה הונאה בדרך רישום הדברים. על אף שהתרשמתי שאכן התובע טיפל גם בעניין החברה הנתבעת 3 וייתכן שגם בעניינים אישיים של הנתבע 2 - הוא לא הציג כל ראיה לכך שהייתה הסכמה לתשלום שכר טרחתו, שלא באמצעות חברת בן אבו. עלה כי למעשה הנוהג וההסכמה בין הצדדים הייתה שכל שכר טרחתו, משולם באמצעות אותה חברה. נראה כי כאשר נוכח התובע שאותה חברה נכנסה לפירוק ויהא עליו להגיש תביעה למפרק ובסופו של יום, הוא עשוי שלא לקבל תשלום (בהקשר זה אציין כי בעת עדותו טען התובע שכל הנושים שלא היו מובטחים, לא קיבלו דבר) - הוא בחר להעלות את הטענה שמלוא שכר הטרחה, הוא בגין שירותים שהעניק לנתבעים, או מי מהם וזאת להבדיל משירותים שהעניק לחברת בן אבו. מיותר לציין כי אין מקום לפסוק לתובע שכר טרחה - בגין טיפול בחברת בן אבו, באופן אשר יגרום להעדפתו כנושה. התובע זכאי למירב לשכר טרחה בגין שירותים רק לנתבעים שבפניי וכל עוד לא התיישנה אותה חבות. ממילא ברי כי על התובע להוכיח איזה חלק מהחוב, לו הוא טוען, אינו נוגע לחברת בן אבו - אלא למי מהנתבעים. כאמור, הוא לא עמד בחובתו זו. לא די בכך שהחברה אשר היא זו ששילמה את שכר טרחתו, נכנסה לפירוק, כדי לגרום לכך שחובה כלפי התובע, יופנו לחברות אחרות, הכול על מנת שהתובע יוכל לקבל שכר טרחה. צודקים הנתבעים בטענתם כי דין התביעה להידחות גם מחמת התיישנות; התובע טען כאמור כי כאשר היו קשיים לנתבע 2 (בין בעצמו ובין באמצעות מי מחברותיו) לשלם את שכר הטרחה, הוא ניסה לשלמו בדרך חלופית. בהקשר זה הפנה התובע, בין השאר, להצעה לרכישת דירה בהנחה באשדוד, באופן שההנחה תגלם את שכר הטרחה. ביחס לטענה זו, עלה כי דובר באירוע שהיה עוד בקיץ שנת 2002, ממילא ברי כי החוב שהיה באותו מועד (גם אם אתעלם מכך, שככל הנראה, הוא היה של חברת בן אבו) - התיישן עוד עובר להגשת התביעה, רק בדצמבר 2010. בהקשר לאותה הצעה של רכישת דירה באשדוד - אני מוצאת לציין כי אשת התובע אשר הובאה לתמוך בחלק זה של הטענות, לא ידעה למעשה להשיב בחקירתה, איך היה באותה רכישה של הדירה כדי לפרוע את החוב והיא אמרה: "אולי במתן הנחה, אין לי מושג" (ר' עמ' 27 ש' 7). גם לבן התובע (אשר לפי הנטען נסע עם אמו לאשדוד לבחור דירה שתירכש על שמו), לא הייתה ידיעה של ממש באשר למחלוקות שעל הפרק ובאשר לדרך בה תהא אותה רכישה של דירה, קשורה לפירעון החוב. עלה מחקירתו כי אין לו למעשה כל ידע, על פיו יכול היה להצהיר שהדירה הוצעה במחיר אטרקטיבי (כנטען בתצהירו). והוא גם לא ידע מה שווי החוב שנטען באותה עת. מדבריו אף עלתה אפשרות כאילו גם מחיר מלא של הדירה, לא די בו לפרוע את החוב (ר' בראש עמ' 30) וברי מדברים אלה, כי למעשה אין הוא יכול לתרום דבר, לעומד על הפרק. אציין עוד כי במסגרת חקירה נגדית של הנתבע 2, נעשה ניסיון להציג הסכם שנערך בין הצדדים ביחס לאותה רכישת דירה ופירעון החוב לתובע, בדרך זו. מאחר והמסמך לא היה חתום ולא הוגש על ידי עורכו - לא הותרה ההגשה, במסגרת החקירה הנגדית. אעיר, עם זאת, כי אף אם היה מסמך מתקבל - העלה עיון בו, עת הוצג לעד (ובטרם הוצא מהתיק) - כי הוא עסק בחוב של חברת בן אבו. עולה מהאמור כי אותם אירועים בנוגע לדירה באשדוד, בשנת 2002, עניינם בחוב של אותה חברה שנכנסה לפירוק ואין בהם לתרום תרומה של ממש - כדי להוכיח שהיה חוב ביחס למי מהנתבעים שבפניי. כמו כן, אפילו אתעלם ממעורבות חב' בן אבו ואתייחס לחוב, אשר ביחס אליו היו אותם מגעים, כאילו היה גם חוב של הנתבעים שבפניי - ברי כי כאשר לא הסתייעה אותה עסקה, בשנת 2002, היה על התובע להגיש תביעתו, לכל המאוחר, בחלוף שבע שנים מאותו מועד ולא רק לקראת סוף שנת 2010. מהחומר הכולל שהוצג, עלה לטעמי שאין בסיס לחלק ניכר מהטענות שהעלה התובע; כדוגמא אתייחס לסכום של 42,858 ₪ שנזכר הן בתצהירים והן בחקירות. כך, התובע טען במסגרת תצהירו שנתבע 2 ביקש כי הוא ייצג אותו מול מע"מ בתיקו הפרטי, משום שבקופת מע"מ עמד סכום שקוזז מכספים שהתקבלו ממנו. נטען כי הוסכם בין השניים שהכסף יועבר ישירות לחשבון התובע, לשם תשלום חלק משכר טרחתו. ואכן, יתרה בסכום דלעיל הועברה לחשבון התובע, כמוסכם. התובע ממשיך ואומר בסעיף 25ד' לתצהירו: "אלא שמעשה שטן, יומיים קודם לקבלת התשלום, הוצא צו להקפאת הליכים כנגד חברת בן אבו. כל זה היה וודאי עובר בשתיקה מחוסר ידיעה או תשומת לב, אלא שהנתבע 2 הודיע על כך למפרק והעלה טענה שקרית לפיה היתרה שייכת לחברה ולא לו. משכך, נאלצתי להחזיר את הכספים לקופת המפרק". בקשר לטענות אלה, הוגש כנספח ו' לתצהיר נתבע 2, מכתב של המפרק אלי כהן, מיום 28.2.08, אשר הופנה לתובע ובו הוא התבקש להעביר את אותו תקבול לקופת הפירוק של חברת בן אבו. באותו מכתב מבהיר עו"ד כהן, המפרק - כי מדובר בתקבול השייך לחברת בן אבו ומאחר וזה התקבל כאשר החברה הייתה תחת צו הקפאת הליכים, הרי שקבלת הכסף לחשבון התובע, ללא דיווח גם לנאמני החברה וללא אישור בית המשפט - גובלת במעשה פלילי. כנספח ז' לתצהיר נתבע 2, צורף גם תצהיר של המפרק, ממנו עלה כי התובע טען בפניו שהוא הכין את הדו"ח השנתי של שנת 2002 ולכן ביקש שכר טרחה, לפני שיעביר את מסמכי חברת בן אבו, לרואה החשבון המטפל בפירוק. אכן בהמשך פנה המפרק לבית המשפט והתקבל אישור לשלם לתובע את שכרו בגין עבודתו. הוסכם שהתובע יגיש גם את הדו"ח לשנת 2003, הכל כנגד סך של 35,000 ₪ בצירוף מע"מ. לאחר שהועבר כבר סך של 25,000 ₪ לתובע - הוא חזר בו מהסיכום אתו ודרש כעת 60,000 ₪. המפרק מציין עוד שהתובע דרש גם תשלום חוב בגין העבר, אך הובהר לו שלא ניתן לאשר זאת, מאחר והדבר ייצור העדפת נושים אסורה. מעיון בתוכן המלא של התצהיר עולה כי הוא נערך במסגרת בקשה בה ביקש המפרק להורות לתובע (במהלך שנת 2008) - להעביר מידית את הספרים של חברת בן אבו, על מנת שיהיה ניתן לתקוף שומות מס שהוצאו לאותה חברה וזאת בעוד התובע סירב להעביר הדרוש. גם באותו תצהיר קיימת התייחסות לכך שהתובע העביר למעשה לחשבונו, בזמן שקיים צו הקפאת הליכים, את הסך של 42,858 ₪ השייך למעשה לחברת בן אבו. התובע נחקר ארוכות על עניין זה כאשר לטעמי היה ברי מחקירתו כי אכן התכוון לאמור בתצהירו שלולא דיווח הנתבע 2, הייתה העברת הכספים (הלא חוקית) לחשבונו, עוברת בשתיקה. עלה גם כי אין ממש בטענתו שהיה מדובר בכספים השייכים לנתבע 2 באופן פרטי, אלא בכספים שהם אכן שייכים לחברת בן אבו (שהייתה כאמור תחת צו הקפאת הליכים). בעניין זה אני מפנה למסמכים שסומנו א' וב'; המסמך שסומן ב' - הוא חשבונית שהוציא התובע בגין קבלת הסכום האמור, כאשר הוא מציין שם בשם הלקוח את חברת בן אבו ולא את נתבע 2, או חברה אחרת. המסמך שסומן א' - הוא מכתב שכתב התובע לפקיד השומה והעוסק באותו סכום. גם במכתב זה הוא מציין בנדון, דהיינו כמרשתו, את חברת בן אבו. עולה אפוא כי אותם כספים היו של חברת בן אבו ולא כספים אישיים של הנתבע 2. למרות זאת, במסגרת ניסיון של התובע לקבל שכר טרחה, בגין עבודה שביצע לאותה חברה, הוא הותיר הכספים בחשבונו ולא דיווח עליהם, על אף צו הקפאת הליכים. ההסבר של התובע לעולה ממוצג א', כי: "יש פה פליטת קולמוס" (ר' עמ' 17 ש' 4), אינו יכול להתקבל, עת מדובר במכתב של רואה חשבון, לרשות מס. אני מוצאת להעיר כי מאחר וצו הקפאת ההליכים היה עוד בחודש מרץ 2003 - ממילא ידע התובע כבר במועד זה על הקושי הכספי של הנתבע 2 (בין בעצמו ובין באמצעות מי מהחברות שבחזקתו), אך התביעה לא הוגשה גם בחלוף שבע שנים מאותו מועד. מהאמור בתצהיר המפרק, שצורף כאמור כנספח ז' לתצהיר נתבע 2 (ר' לעיל) - עולה כי אכן התובע המשיך לתת שירותים, גם לאחר שנת 2002, ברם, עסקינן בשירותים לחב' בן אבו. בנוסף, מאחר וזו הייתה מצויה כבר בהקפאה, קיבל התובע שכר טרחה בגין אותה עבודה, אך זה התקבל מהמפרק (בכלל זה גם חזר בו התובע מהסכמה לגבי גובה שכר הטרחה, לאחר שחלק משמעותי ממנו כבר הועבר אליו). עוד באשר להעדר בסיס, לחלק מטענות התובע, אני מוצאת להתייחס בקצרה לעסקת רכישת המלון בטבריה; בסעיף 9 לתצהירו, טען התובע כי הנתבעים רכשו מלון בטבריה, כאשר הרכישה בוצעה באמצעות חברת דן דר, אך מומנה בפועל על ידי חברת בן אבו. ברם, כך נטען, המלון נמכר באופן אישי על ידי הנתבעים והדבר הניב להם רווח אישי, מבלי שמימנו את הרכישה. טענה זו נטענה כדי לתמוך בעירוב החברות שנהג בין הנתבעים לחברת בן אבו וכן כדי לתמוך בעצם העבודה שבוצעה מטעם התובע (בעניין זה, ר' גם הטענה בסעיף 30א' לתצהירו, כי התקיים דיון בין מאות שעות במס הכנסה ובמס שבח, באשר לאותו מלון, ולבסוף בוטלה שומה אישית, בהיקף של מיליוני שקלים). במסגרת החקירה נגדית של התובע - הוצגו מסמכים המלמדים שדובר על עסקה, עוד בשנת 1999 (ר' המסמך שסומן ג'). ממילא התיישנו טענות באשר לשכר טרחה הנוגע לאותה עסקה וזאת גם מבלי שאדרש לכך, ששוב עולה מעורבות של חברת בן אבו ולא ברי שהשירותים לא ניתנו לזו (או לחברת דן דר, אשר אף היא אינה בין הנתבעות שבפניי). זאת ועוד, עלה בחקירה הנגדית, כי לא דובר במכירה אישית של הנתבעים, כפי שטען התובע בתצהירו - אלא במכירה של מניות חברת דן דר שהחזיקה במלון. לחברת בן אבו, לא נגרם כל נזק מאותה עסקה. אומנם חברת דן דר, נטלה הלוואה מחברת בן אבו, אך לאחר המכירה הוחזרה לחברת בן אבו, אותה הלוואה. מכל מקום, עלה כי אופן ביצוע העסקה שם, היה תכנון מס של התובע בעצמו וממילא צודקים הנתבעים בטענתם כי קיים קושי לקבל טענה מפיו, ביחס לאופן עריכתה. גם כאן, בדומה לטענה בדבר פליטת קולמוס, ניסה התובע להסביר את טענתו שהייתה מכירה אישית של נתבעים 2-1, באומרו שעשה שימוש: "סלנגי", עת אמר זאת (ר' עמ' 20 ש' 6). לטעמי, התובע לא הצליח להוכיח ביחס לאותה עסקה, כי הוא ייצג באופן אישי את הנתבע 2, להבדיל מייצוג של מי מחברותיו (האמור הינו גם בהתעלם מריחוק מועד אותה עסקה). אני מוצאת להעיר ולו בהערת אגב, שעלה במהלך החקירה, כי חלק מהטיפול בעניין המיסוי של אותו מלון, נעשה באמצעות עו"ד לנגה, אשר הגיש ערעור בעניין הדו"ח שהתקבל שם. התובע מצדו, לא ציין עובדה זו ועל פני הדברים נראה כי הוא טוען במסגרת התביעה שבפניי, לשכר טרחה הנוגע לאותו ייצוג (בעניין זה ראה מסמכים שסומנו ג' וכן ר' חקירת התובע בעמ' 20 החל משורה 13. התובע טען כי עיקר העבודה לא היה בהגשת ערעור לבית המשפט, אלא במגעים שהתקיימו, עקב הגשתו ואשר אותם לטענתו הוא ניהל). עלה אפוא, כי ככל ששכר הטרחה בתביעה שבפניי - נוגע גם לעסקת המלון, ברי כי התביעה התיישנה, עת מדובר בטיפול בשנות התשעים. ככל שההפניה לאותה עסקה הייתה כדי ללמד שניתן שירות אישי לנתבעים 1 או 2 - אף דבר זה לא עלה ולא הוכח. באשר לטענה של התובע בסעיף 23 לתצהירו, כאילו הנתבע 2 הבריח נכסים פרטיים, בדרך של מכירת חנויות שלו במבשרת לבנו, במטרה להונות נושים - עלה כי גם באשר לטענה זו, אין לתובע ידיעה של ממש; התובע טען במהלך חקירתו כי את הטענה להברחת נכסים הוא מבסס על ידיעתו שלבן הנתבע 2, אין את המימון הדרוש לרכישה. את האמור, הוא מבסס על ידיעתו באשר להכנסות הבן, עובר לאותה רכישה. חרף אותם דברים - עלה כי התובע לא ידע כלל מתי נמכרו אותן חנויות. בעוד הוא סבר שהמכירה הייתה באזור שנת 2004, עלה כי זו הייתה בשנת 2009. ממילא לא ידע התובע, מה היה מצב הכנסות הבן, בשנים שקדמו למכירה. עוד הוא לא ידע - מה היה המחיר בו נרכשו החנויות וכפועל יוצא מכך גם לא ידע, האם מדובר במחיר שהינו נמוך ממחיר השוק. אם לא די בכך, עלה במהלך החקירה, שהחנויות נמכרו באופן מסודר, בהליך של כינוס נכסים, בלשכת ההוצאה לפועל, כאשר היו גם הצעות נוספות. הצעת הבן היא שנבחרה על ידי עו"ד אמנון לורך, ממשרד יגאל ארנון, אשר שימש ככונס שם (בעניין זה - אני מפנה לנספח ה' 2, לתצהיר נתבע 2). התובע טען במהלך חקירתו כי למרות שבשנת 2003 היה חוב גדול כלפי משרדו: "על שום דבר לא היה סיכום בכתב. היינו חברים טובים פעם" (ר' עמ' 18 ש' 17). דברים אלו הופרכו במסמך שהוגש דווקא מצד התובע. בעניין זה אני מפנה למסמך שסומן ה', המהווה דרישת תשלום עוד מיום 20.7.03. הדרישה עומדת על סך של 350,000 ₪ והיא מופנית לנתבע 2, לחברת בן אבו, לחברת נכסי סוזן ולחברת דן דר. הדרישה אינה מפרטת איזה חלק מהסכום הנתבע, מיוחס למי מבין החברות, אך ברור שעיקר החוב נוגע לדו"חות שנערכו בשנים 2000-2001. על פני הדברים, התרשמותי היא כי מדובר בדו"חות של חברת בן אבו. מסמך זה - מלמד שאין ממש בטענה שלא היו מסמכים בכתב בשנת 2003, באשר לחוב ומוכיח עוד שנעשה למעשה בתביעה שבפניי, ניסיון שלא כדין, לייחס חוב אשר, לפחות רובו, נוגע לחברת בן אבו (אם לא כולו), לחברות אחרות. הכול, כדי לאפשר למעשה בצורה עקיפה, העדפת התובע כנושה של חברת בן אבו, על פני נושים אחרים. העדפה, בדרך שהוא יקבל את חובו, בגין שירות שהעניק לאותה חברה, בדרך חלופית על ידי תביעת גופים אחרים, על אף שאין הם נוגעים לחוב הנטען, או לכל הפחות, למרביתו. באשר לטענת התובע כי הוא המשיך לייצג את הנתבעים עד אוגוסט 2005, אף טענה זו נסתרה באמצעות, במוצג ד'. מסמך זה, מהווה מכתב לפקיד השומה מספטמבר 2004, באשר להסרת הייצוג באופן טכני מהנתבעים וכן מחברת בן אבו וחברת דן דר - כדי לא לפגוע בסטטיסטיקות של האורכות הניתנות למשרד. מאותו מסמך ברי כי התובע יודע כבר על ההליכים כנגד חב' בן אבו ואף נטען בו כי הנאמן מחזיק כספים של משרד התובע ובמקביל מבקש מאותו משרד להמשיך לקבל אורכות להגשת הדוחות של הנדונים. להתרשמותי, כל ייצוג, לאחר שנת 2002 - נגע במרביתו לחב' בן אבו, היה בתיאום עם המפרק וככל שמגיע בגינו שכר, הרי שזה צריך להיות משולם באמצעות המפרק (ככל שלא שולם, ר' תצהיר המפרק אליו הפנתי לעיל, בדבר העברת סך של 25,000 ₪, כאשר לאחר מכן חזר בו התובע מההסכמות). באשר לנתבע 2 או נתבעת 3 - ככל שבוצעה עבודה בפרק זמן זה, לא הוצגה מטעם התובע העבודה לגופה ואף לא פורטה. לא די בכך שהתובע לא הסכים להחזיר לנתבע 2 המסמכים הנוגעים לנ"ל, עד שהאחרון נאלץ לבוא ולבקש בצעקות את החומר באוגוסט 2005, כדי ללמד שאכן בוצעה עבודה עבור הנ"ל - גם בין דצמבר 2004 (מועד אשר ביחס אליו לא חלה התיישנות) ועד אוגוסט 2005. אכן, מסכימה אני עם ב"כ התובע כי עלו מנגד סתירות בדברי הנתבע 2 באשר לשאלה מי טיפל בו בתקופת הביניים (האם אף אחד, או רו"ח סילבי איש שלום), ברם לא די גם בכך, כדי ללמד על העבודה שהעניק אז התובע, אם בכלל, היקפה ושוויה - ובכל אלה, נטל ההוכחה הוא על התובע. יש לזכור כי התובע טען שבמשרדו מערכת ממוחשבת וממילא, לו אכן סופקה עבודה, היה ניתן ללא קושי ממשי, להוכיח את זו. כך גם אם הוגשו דוחות או שומות - הנוגעים לנתבעת 3 או נתבע 2 וכי היה קושי כלשהו להציגם?!. לא ניתן להתעלם ממחסור ראייתי זה. בהקשר למחסור ראייתי אני מוצאת ממש גם בטענות ב"כ הנתבעים כי בלטה העובדה שלא הובא לעדות רו"ח אלפסי, על אף שעלה מהעדויות כי הנ"ל היה מופקד במשרד התובע, על הטיפול בנתבע 2 וחברותיו. אומנם הנ"ל עזב את אותו משרד, בסביבות השנים 2003-2002, אך אשת התובע אישרה בחקירתה כי לא הייתה מניעה לזמנו. כן עלה כי משרד התובע נותר עמו בקשר טוב (ר' החקירה בעיקר בעמ' 29-28). לו הנ"ל היה מובא לעדות, נראה כי הוא היה יכול לשפוך אור על חלק מהמחלוקות שעלו, ויש לזקוף כנגד התובע את המשמעות הראייתית הנובעת מהעדר אותה עדות. אני מוצאת להוסיף ולהתייחס עוד לטענות שעלו בקשר למכרז לבניה בטלזסטון; בסעיף 25 ג' לתצהיר התובע, הוא טען כי הנתבע 2 עשה ניסיונות כוזבים לשלם לו את חובו לנתבעים. בכלל זה הפנה לכך שביקש ממנו להיות נאמן במכרז הנוגע למגרש בניה בטלזסטון. התובע הבהיר כי לו זכה הנתבע 2 באותו מכרז, היה מרוויח והיה בידיו לשלם את שכר הטרחה. ביחס לאותו מכרז הוא טען בתביעה (ר' סעיף 20ג' שם), כי הנתבע 2 השתתף עם כסף מסווה שלו באמצעות אחר. ראשית - על טענה זו לא חזר בעדותו והיא לא הוכחה בכל דרך. שנית - צודק ב"כ הנתבעים בטענה כי לו אכן היה מדובר בכסף של נתבע 2 ולו אכן היה חוב של זה לתובע, חזקה כי התובע היה נמנע מלהחזיר את כספי נתבע 2 שהופקדו בידיו והיה תופס את אלה. תשובת הנתבע 2 כי החזיר האמור: "ברוב טיפשותי" (ר' עמ' 19 ש' 29), לא הייתה משכנעת. מסתבר יותר - כי לא דובר בכסף של נתבע 2, או כי לא הייתה טענה לחוב אישי של הנ"ל. ההליכים הנוגעים למכרז זה היו בשנת 2004 ויש אכן לתהות מדוע המשיך התובע לסייע לנתבע 2, חרף מצבו. התרשמותי הייתה כי התובע ידע שלנוכח מצב חב' בן אבו (שהייתה כבר בהקפאה), הוא לא יזכה בשכר הטרחה לו הוא טוען, ביחס לאותה חברה - "בדרך המלך" (כלומר הגשת תביעה למפרק). בנסיבות אלה, בחר לנסות לסייע לנתבע 2 בעסקה אפשרית, הכול מתוך תקווה כי בסופו של יום, ישוקם מצבו הכלכלי וביום מן הימים, זה יפעל להשבה ראויה בגין אותו חסד. משלא הסתייע אותו מכרז, לא די בכך, כדי לשנות את מצב החובות שהיה בין הצדדים ואת כלל העובדות שעלו, הכול כפי שפורט. לא הוכחה כל התחייבות אישית של נתבע 2 לתשלום סכום מסוים לתובע; גם אם הנתבע 2 ניסה לסייע לתובע על מנת שזה לא יצא בידיים ריקות (לנוכח מצב קופת חב' בן אבו), לא די בכך כדי להקים התחייבות אישית, לשלם גם חוב, בגין עבודה שסופקה לחברה שבפירוק. ב"כ התובע הפנתה לפסק דין שניתן בעבר כנגד נתבע 2 במסגרת ת.א. 5138/04 (שלום י-ם) סלמן דני ואח' נ. מוריס בן אבו (ניתן ע"י כב' השופטת זיסקינד ביום 3.5.07). נטען על יסוד הנ"ל - כי קיימת שיטה של הונאה מטעם הנ"ל. לא ניתן לקבל טענה זו, מקום בו עיון בפסק הדין מלמד כי טענת התרמית שהועלתה שם נדחתה בפסק הדין. אכן, באותו מקרה הוטלה חבות על נתבע 2, אך זאת על בסיס כתב ערבות אישית עליו חתם שם, לשלם חובות של החברה באותו עניין. במקרה שבפניי, לא חתם נתבע 2 על ערבות אישית ולא שוכנעתי כי אף הסכים להיות ערב, באופן אישי, לחוב של חברת בן אבו, או חברה אחרת. מסכימה אני עם ב"כ הנתבעות כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד מתן השירות או לחלופין ממועד משלוח דרישת התשלום, בגין השירות הנטען. תובע אינו יכול "לישון" על זכויותיו ואז לטעון כי סבר שהנתבע ימצא את הדרך לשלם לו את חובו. ככל שהטענה היא כי הנתבע 2, הונה את התובע, עת משך אותו בניסיונות סרק לביצוע התשלום - לא מצאתי כי הוכחה הונאה. לא בכלל ולא בשים לב לנטל המוגבר הנדרש באשר לטענה שכזו. הוכחו למרב נסיונות של נתבע 2 לסייע לתובע לקבל תשלום, חרף המצב אליו נקלעה חברת בן אבו. מכל מקום, אפילו היה ממש בטענה, ברי כי התובע ידע עוד זמן רב, עובר למועד הגשת התביעה, כי אין בכוונת הנתבע לשלם לו שכר. עת ידע זאת - היה לו עוד זמן רב להגשת התביעה בטרם התיישנותה, ביחס למועדי השירותים להם הוא טוען, אך מטעמיו לא הגישה. איני מסכימה כי ניתן על בסיס סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, לטעון כי תקופת ההתיישנות מתחילה רק מאוגוסט 2005, עת לקח הנתבע 2 הניירות ממשרד התובע. כאשר עילת התביעה עצמה היא תרמית, יש מקום להאריך את תקופת ההתיישנות במקרה המתאים. ברם, במקרה דנן, אפילו על בסיס טענות התובע (אותן אין אני מקבלת), עילת התביעה עצמה אינה תרמית, אלא רק נטען כי בתרמית גרמו לתובע להמתין תקופת מה. מקום בו חלפה אותה תקופה והיה עוד זמן מספק להגשת התביעה, בטרם התיישנות עילתה (הסובבת בגין שירותים נטענים) - היה על התובע להגישה במועד. מקום בו לא עשה כן וזו הוגשה לבסוף רק בדצמבר 2010, ממילא אם היה חוב בגין שכ"ט בגין שירותים המוקדמים לדצמבר 2003 - הרי שחלף המועד לתבוע את אלה. בטרם חיתום אני מוצאת להוסיף כי מצאתי ממש בטענות ב"כ התובע בדבר ליקויים שהיו בעדות הנתבע 2 ואמינותו. עם זאת, לא מצאתי שדי באלה כדי לאפשר קבלת התביעה וזאת מקום בו התובע נכשל בהוכחת המינימום המתחייב, הנדרש מצדו. אף אם התובע נתן שירות מסוים למי מהנתבעים (להבדיל מחברת בן אבו או חברת דן דר) בשבע השנים האחרונות - לא הונחו ראיות באשר להיקף אותו שירות ו/או הדרך לשום את שוויו. בהמשך לכל המפורט - התביעה נדחית; התובע נכשל מלהוכיח את היקף השירותים שניתנו על ידו למי מהנתבעים (במובחן מאחרים ובמיוחד מחב' בן אבו שנכנסה לפירוק). התובע נכשל מלהוכיח שאלה ניתנו בתקופה אשר לגביה טרם חלה התיישנות. ממילא גם נכשל מלהוכיח את גובה התמורה שהיה צריך לשלם בגין אלה (בין מכוח הסכמה ובין על בסיס שכר ראוי והחובה להימנע מעשיית עושר ולא במשפט). נראה כי החוב, רובו ככולו, התקיים ביחס לחב' בן אבו, אך התובע מטעמיו לא הגיש תביעה למפרק אותה חברה ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו. אין באמור למעט מכלל ההנמקה דלעיל. בשים לב לגובה התביעה והיקף העבודה במסגרתה (לרבות ההליכים בפני כב' הרשם א. פוני) - ישלם התובע לנתבע בגין שכ"ט בא כוחו - סך של 25,000 ₪, בתוך 30 יום, ממועד מתן פסק הדין. מיסיםשכר טרחהרואה חשבון