סעד הצהרתי מכוח חוזה ביטוח, כי התובע זכאי להמשיך ולהיות מבוטח ברכיב של אובדן כושר עבודה על ידי הנתבעת. תובע 1, יליד 1954, עורך עיתון במקצועו, הוא המנהל והבעלים של תובעת 2. בשנת 1993, בעת שהתובע שימש כדובר משרד התחבורה, הופקה לתובע, על ידי הנתבעת, פוליסת ביטוח מנהלים. הפוליסה כללה, בין היתר, כיסוי ביטוחי למקרה של אובדן כושר עבודה לתקופת ביטוח של 10 שנים. בשנת 1997, עברה הפוליסה ממשרד התחבורה לבעלות התובעת 2. בשנת 2008 הועבר הטיפול בפוליסה לסוכן ביטוח מטעם התובעים, מר שמעון כהן (להלן - הסוכן). לאחר בדיקה שערך הסוכן הסתבר לתובע, כי מרכיב ביטוח אובדן כושר עבודה אינו עוד חלק מהפוליסה. הנתבעת סירבה להחזיר את מרכיב אובדן כושר עבודה לפוליסה וסירבה לבקשת התובע לרכוש ביטוח אובדן כושר עבודה חדש. משמעות הדבר עבור התובע, אשר מצב בריאותו השתנה במהלך השנים, היא, כי אינו יכול או יתקשה לרכוש מרכיב ביטוחי של אובדן כושר עבודה. על פי טענת התובע, גם בחלוף 10 שנים המשיכה הנתבעת לגבות את דמי הביטוח בגין הכיסוי הביטוחי של אובדן כושר עבודה ומבלי שטרחה להודיע לתובע כי הכיסוי הביטוחי בגין אובדן כושר עבודה הסתיים או עומד להסתיים. בנסיבות אלו טוען התובע, נהגה כלפיו הנתבעת בחוסר תום לב והגינות ועשתה עושר ולא במשפט. לטענת התובע, הנתבעת, אשר המשיכה לגבות דמי ביטוח עבור אובדן כושר עבודה גם מעבר לתקופה הנקובה בפוליסה, התרשלה כלפיו כאשר לא התריעה או הודיעה לקראת תום התקופה כי היא עומדת לסיים את הכיסוי הביטוחי. על פי טענת הנתבעת, היא פעלה כפי שכל מבטחת סבירה הייתה פועלת בנסיבות העניין וכי תקופת הביטוח נקבעה ל-10 שנים בלבד ועל כן דין התובענה להידחות. התובע חתם על הצעת הביטוח, התובע קיבל עותק של פוליסת הביטוח ויש לראות אותו כמי שהסכים לתוכנה. אין כל בסיס לטענה, כי היה על הנתבעת להודיע לתובע על סיום תקופת הביטוח לגבי אובדן כושר עבודה. לטענת הנתבעת, גם אם נוצר מצג שווא כלפי התובע, הרי שאין בכך כדי לסייע לו שכן לא הוכח שהסתמך על מצג זה. התובע אינו זוכר אם קיבל את הדיווחים ועל כן אינו כול לטעון, כי הסתמך עליהם. בנוסף, לתובע לא נגרם כל נזק. לטענת הנתבעת, לא הציגה כל מצג שווא בגין קיומו של כיסוי ביטוחי בגין אובדן כושר עבודה מעבר לתקופת הביטוח, שכן עיון בדו"ח השנתי מיום 25.3.2008 תחת הכותרת "ריכוז זכויות המבוטח" מלמד, כי אין כיסוי לאובדן כושר עבודה. לחלופין, אף אם יימצא כי שולמו דמי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, הרי שאין בעצם הטעות כדי להצמיח לתובע זכות שאינה מוקנית לו, לא כל שכן שעה שהוא לא הסתמך עליה ולא נגרם לו כל נזק. לטענת הנתבעת, כלל לא נגבו דמי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה לאחר תום 10 השנים הראשונות של הפוליסה. אותם דמי ביטוח אשר נגבו בגין אובדן כושר עבודה, נותבו החל מאוקטובר 2003 לרכיב החיסכון בפוליסה. לטענת הנתבעת, עם סיומה של תקופת הביטוח פוקע חוזה הביטוח. עם פקיעת החוזה מסתיימים יחסיהם החוזיים של הצדדים וחידוש הקשר החוזי נתון להסכמת הצדדים. במצב דברים זה, זכותה של הנתבעת שלא להאריך את תקופת הביטוח, במיוחד שעה שהתובע עבר התקף לב בשנת 1997. דיון דין התובענה להתקבל באופן חלקי. על פי מוצגי התובע (ת/1) המשיכה הנתבעת לגבות ממנו כספים "תחת הכותרת" של כיסוי ביטוחי בגין אובדן כושר עבודה וזאת נכון למרץ 2009. העידה על כך גם גב' רחל ברנד מטעם הנתבעת והסבירה, שהנתבעת לא הפחיתה מתשלומי התובע את הסכום אשר היה משתלם בכל חודש עבור כיסוי אובדן כושר עבודה, אלא המשיכה לגבות סכום זה, תחת סעיף אובדן כושר עבודה והעבירה את הסכום למרכיב החיסכון בפוליסה, וכל זאת, מבלי להיוועץ בתובע: "ש. מפנה לסעיף 13 לתצהירך, נספח יט', את מראה לנו בשורה ראשונה שבספטמבר 03 הפרמיה היתה 649 ₪? ת. לחיסכון. ש. ובאוקטובר 03 הפרמיה עלתה ל- 716 ₪? ת. נכון. ש. מה שאת מנסה לומר לבית המשפט שהפרמיה לאבדן כושר עבודה ב- 03 הפניתם לחיסכון? ת. כן. ש. קיבלתם אישור מהלקוח? ת. לא. בפוליסה הופסק אבדן כושר העבודה לאחר 10 שנים והפרמיה עברה לחיסכון. ש. היה ראוי שתודיעו ללקוח? ת. יש פוליסה, אנחנו אל כל דבר מודיעים, כשכיסוי מתבטל והוא נמצא בתוך הפוליסה אנחנו לא מודיעים למבוטח שהתקופה הסתיימה, רק בתום הביטוח כשיש אלמנט של חיסכון מודיעים ללקוח שהצטבר סכום מסוים. ש. באותה מידה היה אפשר להקטין את הפרמיה בגובה הפרמיה של אבדן כושר עבודה? ת. כן, אפשר היה. ש. האם לדעתך כמנהל בקרה במנורה זה תקין? ת. היום אנחנו מודיעים ללקוח שתם הריסק, אז לא שלחנו מכתב שתם הכיסוי - מה אתה רוצה לעשות עם הפרמיה, אם לקחת את הפרמיה לחיסכון או לשלם פחות. ש. אני יכול להבין מהתשובה שלך שזה לא תקין? ת. כן היה צריך להודיע לו. ש. אני מבקש להראות לך מסמך של החברה שלך, סטטוס פוליסה, נספח ב' לכתב התביעה, מוצג ה' בתיק המוצגים של התובע. מאיזה שנה הנייר הזה? ת. 2009. מרץ 2009 ש. יש כאן הפרשה לאבדן כושר עבודה? ת. כן. יש אחוז, צוין אחוז אין הפרשה. ש. מפנה אותך לנספח נוסף, יש כאן אישור על תשלומים למעסיק משנת 07, מהאישור הזה שנשלח למעסיק יש כאן הפרשה לאבדן כושר עבודה, מדובר במוצג ד' בתיק המוצגים של התובע? ת. כן. ש. לאיזה שנה? ת. נשלח במרץ 08" (עמ' 35-36 לפרוטוקול; הדגשה הוספה). נוכח האמור לעיל עולה, שהנתבעת המשיכה לגבות את דמי הביטוח עבור אובדן כושר עבודה ולא הפחיתה אותם לאחר 10 שנים. בנוסף, הנתבעת המשיכה להפיק ולשלוח מסמכים אשר עלולים להטעות ולגרום למצב בו המעיין בהם יסבור, כי רכיב אובדן כושר עבודה המשיך להיות בתוקף. לטעמי, די בכך על מנת לקבוע, כי בהתנהגותה האריכה הנתבעת את תוקף רכיב אובדן כושר עבודה. מסקנה זו מתבקשת הן מדיני החוזים והן ממקורות "לבר חוזיים", כפי שיוסבר להלן. על כריתת חוזה ביטוח חלים הכללים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים) (ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שנייה, 2009, עמ' 289 והאסמכתאות המופיעות שם; להלן - י' אליאס- דיני ביטוח). בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק החוזים, שני היסודות המונחים בבסיסו של כל חוזה הם גמירת דעת ומסוימות. בבואנו לבחון חוזה ביטוח יש לבחון יסודות אלה באספקלריה של חוזה הביטוח (י' אליאס- דיני ביטוח, בעמ' 289). באופן רגיל, המבחן לעניין גמירת דעת הוא מבחן אובייקטיבי המשתקף בגילוי הדעת של ההסכמה. עם זאת, על פי הפסיקה, "אופיו הצרכני של תחום הביטוח, והניסיון לאזן את פערי הכוחות שבין הצדדים לעסקת הביטוח, מצדיקים לעתים את נטישת היסודות האובייקטיביים של מבחן גמירת הדעת לטובת יסודות סובייקטיביים" (י' אליאס- דיני ביטוח בעמ' 290). "שליטתו של המבטח בהליך כריתת החוזה מצדיקה להטיל עליו אחריות בגין אי-ודאות ביחס לעצם כריתת החוזה או לתוכנו" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 292). מאחר והליכי כריתת הסכם הביטוח נשלטים באופן מלא על ידי המבטח, "מחייבת לבחון במשנה זהירות את הליכי כריתת החוזה, ולאזן במקרים המתאימים, את כוחו העדיף של המבטח באמצעות הכפפתו לחובות אמון ותום לב מוגברות" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 296-297). הנתבעת, אשר המשיכה לגבות דמי ביטוח תחת הכותרת של "אובדן כושר עבודה" יצרה לכל הפחות אי-ודאות ביחס לתוקפו של החוזה. הנתבעת גם נמנעה מלפנות לתובע בשאלה, מה לעשות עם "התשלומים העודפים" אותם היא גובה והמשיכה להתנהל כלפי התובע כאילו דבר לא השתנה והמשיכה לגבות את אותו סכום מידי חודש בחודשו, אינה עומדת בחובות האמון ותום הלב המוגברות החלות עליה. סוגיית המסוימות אינה עולה בעניינינו כיוון שמדובר בארכתו של הסכם קיים. לטעמי, אופן התנהלותה של הנתבעת יצר הסכם חדש על פיו, מאריכה וממשיכה הנתבעת את רכיב אובדן כושר עבודה בפוליסת הביטוח. חוזה הביטוח אינו טעון צורה מיוחדת כתנאי לתוקפו. חוזה זה, ככל חוזה אחר, נתון למשטרו של סעיף 23 לחוק החוזים, המורה כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". ואכן חוזי ביטוח רבים נכרתים בעל פה, באמצעות מכשיר הטלפון, באינטרנט, וכיוצא באלה באמצעים" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 315-316). הפסיקה הכירה במקרים רבים בהם תשלום דמי הביטוח מהווה דרך לקיבול הצעת החידוש (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 503). "השאלה אם נכרת חוזה חדש אם לאו, מושפעת, בין היתר, מהנחת היסוד שלפיה שליטתו של המבטח על הליך כריתת החוזה מצדיקה להטיל עליו אחריות בגין אי-ודאות ביחס לעצם כריתת החוזה או לתוכנו" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 505). ככל שבכוונת הנתבעת היה להמשיך ולגבות את דמי הביטוח, היה עליה לפנות לתובע ולקבל את הנחיותיו בעניין. הנתבעת לא עשתה כן, המשיכה לגבות דמי ביטוח זהים, אך לטענתה, ביטלה את הכיסוי הביטוחי בדבר אבדן כושר עבודה. התנהלות זו אינה תקינה ואף העדה מטעם הנתבעת ציינה זאת. יישום כל האמור לעיל מוביל למסקנה, כי הנתבעת אשר המשיכה וגבתה מהתובע את דמי הביטוח בגין אובדן כושר עבודה, נתנה בכך "הצעה" כמובנה בדיני החוזים, והתובע, אשר המשיך ושילם את הפרמיה, ביצע בכך "קיבול" ובכך הוארך תוקף הכיסוי הביטוחי, ללא הגבלת זמן. המבטחת אינה יכולה להתנער כיום מהתחייבויותיה לאחר שגבתה דמי ביטוח במשך תקופה כל כך ארוכה תחת כותרת של מרכיב בפוליסה, אשר לטענתה, אינו עוד חלק מהפוליסה. כידוע, "דמי הביטוח (פרמיה) הם הסכומים המשתלמים למבטח תמורת התחייבותו לשלם למבוטח, בקרות מקרה הביטוח, את תגמולי הביטוח" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 523). "דמי הביטוח מהווים יסוד מכונן של חוזה הביטוח" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 524). "החיוב העיקרי של המבוטח על-פי חוזה הביטוח הוא לשלם את דמי הביטוח" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 527). "כאשר אין המבטח יכול להצביע על הסכמה של המבוטח, מפורשת או משתמעת, להרחבת מסגרת ההרשאה, אין הוא רשאי לעשות בה כל שימוש החורג מגדרה של המטרה המקורית אשר לשמה היא ניתנה, דהיינו, גביית דמי ביטוח גרידא בגין פוליסה מסויימת" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 536). נוכח האמור, יש להעניק חשיבות מירבית לגביית כספים מהתובע, תחת הכותרת "אובדן כושר עבודה". איני סבור, כי העברת הכספים, על ידי הנתבעת ועל דעת עצמה בלבד, לרכיב החיסכון, משפיעה על תוצאה זו. מעבר לצורך ייאמר, שמקור נוסף למסקנה זו ולתוצאה זו, הוא הדין בדבר "מצג שווא רשלני" ודיני ההשתק. "דיני המצג עשויים להוביל לאכיפת החוזה בהתאם להבנת המבוטח גם כאשר המחלוקת בין הצדדים אינה נוגעת לתוכן החוזה, אלא לעצם כריתתו" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 314). "על פי דין ההשתק מחמת מצג, מי שהציג מצג עובדתי (בהתנהגות או בדיבור) בפני הזולת, בנסיבות שבהן ניתן היה לצפות שהזולת יפעל על סמך המצג, והלה אכן עשה זאת, ושינה את מצבו לרעה, יהיה מנוע (או מושתק) מלכפור בנכונות העובדה שהציג" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 315). בהקשר זה יש להעיר, כי בעניינינו, נגבו דמי הביטוח באמצעות הרשאה לחיוב חשבון הבנק של התובעים וכי בנסיבות אלו "מוטלת על המבטח חובה לנהוג בזהירות ובמיומנות בכל הקשור לגביית דמי הביטוח באמצעות ההרשאה" (י' אליאס- דיני ביטוח, עמ' 536). על פי טענת הנתבעת, אין לקבל את טענת המצג, שכן האחריות בגין מצג שווא רשלני תוטל רק מקום בו התובע הסתמך על המצג הרשלני באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק. התובע בעניינינו, כך לטענת הנתבעת, הודה במפורש בעת חקירתו הנגדית, כי לא נגרם לו נזק ואף שאינו זוכר אם קיבל את הדיווחים השוטפים ומכאן, שלא הסתמך עליהם. אין לקבל את טענת הנתבעת, שכן התובע העיד במפורש, כי היה בטוח שיש לו ביטוח אובדן כושר עבודה: "ש. אתה אומר שהפרמיה שירדה לך ירדה לביטוח חיים, סעיף 4 לתצהירך, נכון? ת. כן. ש. אז הפרמיה היתה לביטוח חיים, איך ידעת איזה כיסויים היו? ת. אין לי שמץ של מושג, בא אלי סוכן ביטוח שמעון כהן, הוא גילה את עיני, אחרת עד גיל 101 לא הייתי יודע" (עמ' 14 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. אתה אומר לי שהעובדה שחשבון הבנק שלך חויב בביטוח חיים זו הוכחה שאתה מבוטח באובדן כושר עבודה. איך ידעת איזה כיסויים יש לך? ת. נדמה לי שאמרתי שבעקבות העובדה המדהימה שהתגלתה לי שאין לי כיסוי לאובדן כושר עבודה, ניסיתי לברר מה קרה ומה קורה, וזה מה שהתברר לי שהעובדה שחשבון הבנק שלי מחויב בכל חודש על אובדן כושר עבודה הבנתי שיש לי אבדן כושר עבודה. מאיפה לי לדעת שאדם שמורידים לו ביטוח רכב יום אחד מגלה שאין לו ביטוח רכב" (עמ' 15 לפרוטוקול). התובע אף העיד על כך בתצהירו: "מעולם לא התעמקתי בכיסויי הפוליסה, ואינני מומחה בתחום הביטוח. העובדה שחשבון הבנק שלי חויב חודש בחודשו בפרמיה לביטוח חיים, לאורך כל השנים, היווה בשבילי הוכחה כי אני מבוטח באובדן כושר עבודה" (סעיף 4 לתצהיר). לעניין הנזק ייאמר, כי התובע מציין מפורשות בחקירתו הנגדית כי נגרמו לו נזקים (עמ' 15 לפרוטוקול). הנזק בעניינינו ברור, התובע אינו יכול עוד לבטח את עצמו בביטוח אובדן כושר עבודה מהטעם, שבשנת 1997 עבר התובע התקף לב (עמ' 8 לפרוטוקול). סוף דבר נוכח כל האמור שוכנעתי, כי הנתבעת חידשה במעשיה ובמחדליה את הביטוח בגין רכיב אובדן כושר העבודה של התובע, ללא הגבלה של תקופת הביטוח. מעבר לכך, לא מצאתי מקום לקבלת מלוא הסעדים המבוקשים על ידי התובע בכתב תביעתו. זכות התובע להמשך הכיסוי הביטוחי בגין אובדן כושר עבודה, כפופה להשלמת מלוא דמי הביטוח. בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪, תוך 30 ימים מהיום. חוזהפוליסהאובדן כושר עבודהחברת ביטוחחוזה ביטוחסעד הצהרתי