בהגיע התובעים לשדה התעופה בן-גוריון, נמסר להם כי לא ניתן להטיסם עקב רישום יתר של נוסעים לאותה טיסה. תחת זאת הוצע להם לטוס עם הנתבעת 2, מתל-אביב לפריס, ומשם לברצלונה, וממנה לאיביזה, בעוד שהיו אמורים לטוס באל-על ישירות לאיביזה. 3. בלית ברירה, הסכימו התובעים לחלופה זו. השינוי היה כרוך בהמתנה נוספת של כ-6 שעות בשדה התעופה בן-גוריון, ובעיכוב ולינה בברצלונה, על ההוצאות הכרוכות בכך. 4. יתרה מזאת, בהגיע התובעים לברצלונה, גילו, כי המזוודה היחידה שהייתה להם, לא הגיעה. הנתבעת 2 הבטיחה להעניק לכל אחד מהם פיצוי בגובה 100 אירו, עבור כל יום של איחור בקבלת המזוודה, אך הבטחה זו לא קויימה. בחלוף שבוע ימים, ומשלא נתקבלה המזוודה, פנו התובעים לשדה התעופה, ושם נמצאה המזוודה כשהיא שבורה, ובשמים וחומרים שהיו בתוכה נשפכו על הבגדים אשר ניזוקו כתוצאה מכך. 5. בגין כל אלה עתרו התובעים לפצותם כדלקמן: א. פיצוי עבור כל יום בעיכוב בהגעת המזוודה לפי 200 אירו ליום, למשך 7 ימים - 1,400 ₪. ב. הוצאות נסיעות לשדה התעופה כדי לקבל את המזוודה - 150 אירו. ג. שיחות טלפון ומשלוח פקסים - 50 אירו. ד. הוצאות עבור רכישת חפצים - 224.45 אירו. אישיים בשל העיכוב בקבלת המזוודה ה. פיצוי בגין המזוודה שניזוקה - 100 אירו. ו. פיצוי בגין ציוד שניזוק - 2,310 ₪. ז. החזר עלות הטיסה - 15,000 ₪. ח. פיצוי בגין העיכוב בקבלת המזוודה - 3,850 $. ט. עוגמת נפש - 20,000 ₪. התביעה נגד הנתבעת 1: 6. בשלב מסוים של הדיון הגיעו התובעים והנתבעת 1 להסכמה, כי התביעה נגדה תידחה, ללא צו להוצאות, נוכח פשרה אליה הגיעו הצדדים מחוץ לכתלי בית-המשפט (ר' פסק-דין חלקי מ-16/04/2012). הסדר דיוני, בין התובעים לנתבעת 2: 7. בדיון שהתקיים בתאריך 25/10/2012, הודיע ב"כ התובעים, על דעת הנתבעת 2, על הסדר דיוני לפיו הנתבעת 2 מוותרת על חקירת העדים שהגישו תצהיריהם; וכי יוגשו סיכומים בכתב על סמך כתבי הטענות, והתצהירים, על צירופיהם. פסק-הדין יהא מנומק, ושלא על דרך הפשרה. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה, אך הוספתי, כי מאחר והתובעים הגיעו לפשרה כלשהי עם הנתבעת 1, על התובעים והנתבעת 2 להודיע על הסכמה באשר לראשי הנזק הנתבעים מהנתבעת 2, והעומדים להכרעה בפניי (הנתבעת 2, להלן: "הנתבעת"). 8. בהודעתם המוסכמת מ-13/11/2012, הסכימו הצדדים, כי כל ראשי הנזק הנתבעים יעמדו להכרעה, למעט הפיצוי הנתבע בגין עלות הטיסה. בהודעה קודמת שהוגשה ב-25/10/2012 ע"י הנתבעת, אף היא בהסכמה, ציין ב"כ הנתבעת, כי "היות ואין מחלוקת בין הצדדים בשאלות שבעובדה, פרט להיקף ושיעור הנזקים ולתחולת הגבלת האחריות על-פי אמנת וורשה, יוגשו על-ידי הצדדים סיכומים בכתב ובית-המשפט הנכבד יתבקש לפסוק בתובענה על-פי הדין ועל סמך החומר הקיים בתיק". אמנת וורשה, והגבלת אחריות הנתבעת : טענות הצדדים: 9. בסיכומיה טענה הנתבעת, כי בהיותה חברת תעופה בינלאומית ו"מוביל אווירי" כמשמעו בדינים הרלוונטיים, חל עליה חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980, אשר החיל בישראל את הוראות אמנת וורשה משנת 1929 ופרוטוקול האג משנת 1955 אשר תיקן והוסיף על הוראות האמנה. דינים אלה, הקובעים כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר, מסדירים את מערכת היחסים בין הצדדים. לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה מאחר והתובעים לא פנו אליה בגין הנזקים הנטענים תוך 7 ימים מהמועד בו נמסרה להם כבודתם (ביום 30.7.10), כפי הקובע סעיף 26(2) לאמנת ורשה, אלא לאחר 48 ימים ממועד זה. לכן, ובהתאם להוראות סעיף 26(4) לא עומדת לתובעים כל עילת תביעה כנגד הנתבעת. 10. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי בהתאם לאמנת ורשה, במקרה של נזק הנגרם במהלך תובלה אווירית של נוסעים וכבודה תוגש תביעה לדמי נזק בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה. לטענתה, התובעים לא הוכיחו כל נזק שנגרם להם בעקבות העיכוב של מספר ימים במסירת כבודתם. לחילופי חילופין, טוענת הנתבעת, כי הנזק היחידי שנגרם להם היה חוסר בפריטים חיוניים בימי העיכוב במסירת הכבודה, ונזק זה הוקטן על ידי התובעים במלואו עת רכשו פריטים בסך כולל של 224 אירו, בהתאם לקבלות שהמציאו לנתבעת. 11. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי כרטיס הטיסה לרבות תנאי ההובלה הכלליים של הנתבעת כוללים תניה לפיה אחריותה של הנתבעת לכל ק"ג של כבודה אינה עולה על 26 דולר. על-פי סעיף 22(ג) לאמנת ורשה מוגבלת אחריותו של מוביל אווירי לסך שלא יעלה על 250 פרנק לק"ג כבודה, כאשר בצו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), תשל"ו- 1976 נקבע, כי הסך של 250 פרנק שווה ערך ל- 17 זכויות משיכה מיוחדות, סכום השווה ל- 26 דולרים, אלא אם כן הוכח כי הנזקים הנטענים נגרמו בכוונה לגרום נזק ובידיעה שקרוב לוודאי יגרם נזק (סעיף 25 לאמנת ורשה). התובעים לא טענו ולא הוכיחו כי הנזקים נגרמו על ידי הנתבעת בזדון ולכן חלה מגבלת האחריות של הנתבעת עד לסך של 26 דולר לק"ג כבודה. 12. לטענת התובעים, מגבלת האחריות לה טוענת הנתבעת של 250 פרנק לק"ג כבודה, הקבועה בסעיף 22 לאמנת ורשה, אינה גורעת מסמכותו של בית המשפט לפסוק גם הוצאות משפט והוצאות אחרות שנגרמו לתובעים אגב ההליכים המשפטיים, כפי שקובע סעיף 11 לפרוטוקול האג המתקן את הוראות סעיף 22 (4) לאמנת ורשה. בנוסף טוענים התובעים, כי אף שאין בידיהם הוכחה כי הנזק נגרם על ידי הנתבעת בכוונה, הרי שעדיין סביר להניח כי לולא מחדל הנתבעת לא היה נגרם הנזק לתובעים, זאת בפרט כאשר הנתבעת לא סיפקה כל טעם מניח את הדעת לעיכוב במסירת הכבודה, ועל כן אין להגביל אחריותה של הנתבעת לפיצוי התובעים בגין נזקם (סעיף 25 לאמנת ורשה). דיון והכרעה: 13. אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי על היחסים בין הצדדים, חל חוק התובלה האווירית, תשכ"ב-1962, ומכוחו גם הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית, היא אמנת ורשה. השאלות העומדות לפתחי בתיק זה הן כדלקמן: האם מנועים התובעים מלתבוע את נזקיהם נוכח הוראת סע' 26(2) לאמנה (בעניין מתן הודעה למוביל); האם חל סעיף 25 לאמנה, היינו האם נהגה הנתבעת במקרה הנדון בחוסר אכפתיות ועל כן מתאפשרת תביעה של התובעים שאינה מוגבלת בפיצוי שקבוע באמנה; ולבסוף, מהו שיעור הפיצוי שיש לפסוק לתובעים בגין האיחור בהגעת כבודתם, אם בכלל. מניעות מהגשת תביעה - סעיף 26 לאמנת ורשה: 14. סעיף 26 לאמנה קובע לאמור: (1) "קבלת הכבודה או הטובין ללא מחאה על ידי הנשגר משמשת חזקה לכך כי הטובין נמסרו במצב טוב ובהתאם למסמך ההובלה, כל עוד לא הוכח ההפך. (2) במקרה היזק, על הנשגר למחות בפני המוביל, מיד עם גילוי ההיזק, ולכל המאוחר תוך שבעה ימים מיום קבלת הכבודה, ותוך ארבעה עשר יום מיום קבלת הטובין. במקרה איחור תוגש המחאה לכל המאוחר תוך עשרים ואחד יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו." (3) כל מחאה תיעשה בצורת הסתייגות רשומה על גבי מסמך ההובלה או בהודעה אחרת בכתב שתישלח תוך הזמן הנקוב לצורך מחאה כזו. (4) לא הוגשה מחאה תוך הזמנים הנקובים לעיל, לא תישמע כל תביעה נגד המוביל אלא אם היתה רמאות מצדו". (ההדגשות שלי - ס"י). 15. כאמור לעיל, הנתבעת טוענת כי מאחר והתובעים פנו אליה לראשונה על ידי מייצגם ביום 16.9.10, קרי בחלוף 48 ימים לאחר קבלת כבודתם (ביום 30.7.10), הם מנועים מלהגיש תביעה כנגדה, כלשון ס"ק (4). בפסיקה, ניתן למצוא מקרים שבהם בית המשפט דחה תביעות נגד המוביל האווירי ולו בשל כך שלא ניתנה הודעה בכתב תוך המועד הקצוב בסעיף 26 (ראה ת"ק 3424-12-07 קלר נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ; ת"ק (ת"א) 10322/06 פורצקי איגור נ' "אל -על נתיבי אוויר לישראל; ת.א. (ת"א) 16009/06 רות קרגו בע"מ נ' ג.מ.ס.י. גלובל מייל סנטר ישראל בע"מ; ת.א. (ראשל"צ) 8423/04 ברק חלי נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ. 16. מאידך, ניתן למצוא פסקי דין שסטו במידת מה מהוראותיו של סעיף 26 לאמנה. כך למשל, בת"ק (ת"א) 6593-01-09 דן אמיגה נ' חברת אל על בע"מ התובע נתן הודעה טלפונית ביום שקיבל את המזוודה שניזוקה ושלח הודעה בכתב רק לאחר חלוף המועד לפי האמנה, וחרף זאת בית המשפט פסק לו פיצוי. בת"ק (ק"ש) 3548-05-08 בועז אפלל נ' איבריה חברת תעופה נפסק פיצוי, למרות שלא ניתנה הודעה תוך המועד הקבוע באמנה, כאשר הנימוק לכך היה הודאת המוביל האווירי באיחור: "הנתבעת טוענת בנוסף, כי התובעים לא הגישו מחאה בכתב תוך 21 יום מקבלת הכבודה, כדרישת סעיף 26 לאמנה. טענה זו דינה להדחות לאור העובדה, שהנתבעת מודה בטענת התובעים, לפיה הכבודה הגיעה באיחור של 5 ימים. בנסיבות אלה, אין רלוונטיות לדרישה, כי היה על התובעים להודיע בכתב על האיחור בהגעת הכבודה". 17. הנתבעת סומכת למעשה בעיקר על לשונו של סעיף 26(2) סיפא לחוק, הקובע "במקרה איחור תוגש המחאה לכל המאוחר תוך עשרים ואחד יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו". עיינתי בטענות הצדדים, בהוראות האמנה ובפסיקה הרלוונטית ושקלתי שקול היטב, האם קיימת תחולה לסעיף 26 לאמנה בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן והגעתי למסקנה כי התשובה לכך שלילית. הפיצוי הנדרש בגין העיכוב במסירת הכבודה הינו משמעותי יותר מן הפיצוי הנדרש בגין נזק שנגרם לציוד. היינו, ראש הנזק העיקרי הוא האיחור בהגעת הכבודה לידי התובעים, מלבד עוגמת הנפש וההוצאות שנגרמו להם בימים בהם שהו בחו"ל ללא חפציהם האישיים. המוביל האווירי ממילא יודע וצריך לדעת, לכל המוקדם במועד תלונתו של הנוסע על האובדן ולכל המאוחר בעת מסירת הכבודה חזרה לידי הנוסע, כי גם אם הכבודה תימסר או נמסרה במלואה וללא נזק, צפויה להיות מוגשת כנגדו במרבית המקרים תביעה בקשר לפריטים שמטבע הדברים יאלץ הנוסע לרכוש בעת שהותו בחו"ל או בקשר לעגמת הנפש שנגרמה לנוסע בעקבות העיכוב במסירת הכבודה. לפיכך, ממילא מתן הודעה על ידי הנוסע לגבי תביעות כאמור, אינה קשורה כלל לקבלת הכבודה באיחור. מכאן, שסעיף 26, אשר מונה את מניין ימי ההודעה ממועד קבלת הכבודה, לא התכוון לחול ביחס לתביעות כאמור. 18. טעם נוסף לדחיית טענת הנתבעת בדבר תחולת סעיף 26 לאמנה הוא המועד בו טענה הנתבעת לראשונה לתחולת הסעיף. במועד הוצאת מכתב ב"כ התובעים, יכולה היתה הנתבעת לטעון כי התובעים לא עמדו במועד הנזכר בסעיף 26 לאמנה. חרף זאת, לא רק שלא מצאה לנכון לדחות על הסף את תביעת התובעים, אלא שאף ביקשה לקבל מהתובעים את שוברי הכבודה ומסמכים נוספים. דומה הדבר, לחובת ההנמקה החלה על מבטח בעת מענה (דחייה) לפניות מבוטחו בדרישה לפיצוי, והמניעוּת שקמה, בעקבות כך, מהעלאת טענות שלא פורטו במכתב הדחיה. 19. סופו של דבר, הנני קובע כי סעיף 26 לאמנה לא חל במקרה שלפנינו, וממילא הנתבעת מודה בעיכוב בהגעת הכבודה. משלא קבעה האמנה מועד קצוב למתן הודעה על תביעות בגין עגמת נפש והשבת הוצאות, לבד מסעיף ההתיישנות של שנתיים הקבוע בסעיף 29(1) לאמנה, ומשתביעת התובעים לא התיישנה, לא קיים כל מחסום דיוני בפני תביעתם. הגבלת אחריות הנתבעת - סעיפים 22 ו- 25 לאמנת ורשה: 20. הפרק השלישי לאמנה דן באחריותו של המוביל האווירי לנזקים, שאירעו לנוסעים או למטען במהלך התובלה האווירית. בסעיף 18 לאמנה נקבעה מידת האחריות לנזקים שאירעו למטען. נקודת המוצא היא, ש"המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אבדן או היזק של כבודה רשומה או טובין, אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האוירית" (סעיף 18 לאמנה). עיקרה של הוראה זו, שהיא קובעת אחריות, למעשה כמעט מוחלטת, על המוביל לפצות את הניזוק, להוציא מקרה בו מוכיח המוביל, כי משמשיו וסוכניו נקטו את כל האמצעים הדרושים למניעת הנזק, או שלא הייתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט אמצעים אלה (סעיף 20 לאמנה). 21. כנגד האחריות המוחלטת האמורה, שהיא כמובן לטובתו של הניזוק, בא סעיף מגביל, שבא לאזן את הדברים לטובת המוביל, והכוונה היא לסעיף 22 לאמנה. סעיף קטן (2) הוא הדרוש לענייננו, קובע לאמור:נ"בהובלת כבודה רשומה וטובין מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום...". עיקרו של סעיף זה, שהוא מגביל את סכום הפיצוי, שהמוביל חייב בו בכל מקרה, והוא בא להגן על המוביל מפני תביעות, שהוא לא יוכל לעמוד בהן. ההגבלה היא במה שקרוי 17 זכויות משיכה מיוחדות עבור כל קילוגרם מטען (מכוח צו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), תשל"ט - 1978). הגבלה זו אינה קיימת, במקרה שבעל המטען הצהיר בעת העברת צרור המטען הצהרת ערך מיוחדת על עניינו במסירה ושילם תשלום נוסף (סעיף 22), וכן במקרים בהם מתמלאים התנאים הקבועים בסעיף 25 לאמנה. סעיף זה הוא הסעיף החשוב לענייננו, ועל-כן אצטטו כלשונו: "גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה מעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא-איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיה בתנאי שאם מעשה או מחדל כזה נעשו על ידי משמש או סוכן, יוכח גם כי הוא פעל תוך כדי ביצוע תפקידיו". המכלול של כל ההוראות הללו יוצר מצד אחד את האיזון, שיוזמי האמנה ביקשו אותו, ומאידך גיסא קובע חריגים לטובת המוביל על-ידי פטור מאחריות, ולחובתו, ולטובת בעל הטובין, במקרים החריגים שהוסברו לעיל. 22. מכאן לענייננו. אין חולק כי לא חל על המקרה דנן החריג שבסעיף 22(2) סיפא, שכן במקרה דנן לא ניתנה הצהרת ערך מיוחדת על ידי התובעים, וגם לא נעשה תשלום מיוחד כנדרש באותו סעיף. הטענה היא, כי אחריותה של הנתבעת במקרה זה היא בלתי מוגבלת, משום שמתקיימים תנאי החריג לפי סעיף 25 לאמנה, דהיינו, שהנזק, אשר נגרם לתובעים, הוא תוצאה ממחדלה של הנתבעת כמוביל, שנעשה מתוך לא אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיו. טענה זו נטענה על ידי התובעים בסיכומיהם (סעיף 25 לסיכומים) כלשונם: "לולא מחדל הנתבעת לא היה נגרם לתובעים נזק כלשהו". זאת מבלי לפרט את מהות המחדל הנטען. התובעים אף מאשרים (באותו סעיף 25 לסיכומים), כי אין בידיהם הוכחה, כי הנזק נגרם בכוונה. בעניין מידת ההוכחה הדרושה להוכחת תנאי סעיף 25 לאמנה נקבע בע"א 74/81 אולימפיק אירוויס ס.א. נ' קלימי, פד"י לז(1), עמ' 12, מפי כבוד השופטת נתניהו: "...כדי לענות על קנה המידה של אי אכפתיות כנ"ל דרושה רשלנות, שמידתה וטיבה מיוחדים. במידתה חייבת זו להיות רשלנות רבתי, ובטיבה חייבת היא להגיע כדי פזיזות, שקנה המידה לקביעתה הוא סובייקטיבי ומתבטא ביחס של התנכרות לאפשרות הקרובה של סכנה, הצפויה מההתנהגות, או עצימת עיניים והתעלמות ממנה. ודי במסקנה, שניתן להסיקה על פי ניסיון החיים מתוך מכלול הנסיבות, כי המתרשל אכן היה ער לסכנה, וידע כי התוצאה האסורה הינה קרובה לוודאי". 23. לשון הסעיף והפסיקה הנוגעת לו מובילני למסקנה כי אין בטענה זו של התובעים שנטענה בעלמא והינה נעדרת כל פירוט ובסיס, כדי להוכיח שהנזקים שנגרמו לתובעים נובעים ממחדל מכוון של הנתבעת או מתוך ידיעה של הנתבעת כי קרוב לוודאי שיגרם נזק מסוג זה. משום כך, הנני קובע, אפוא, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את תחולתו של סעיף 25 לאמנה. משמעות הדבר כי אחריותה של הנתבעת הינה מוגבלת כאמור בסעיף 22 באשר לנזקים הנטענים לעניין הכבודה. שיעור הפיצוי המגיע לתובעים 24. לעניין שיעור הנזק, קובע סעיף 23 לאמנה: "במקרה של אבדן, היזק או איחור של חלק מכבודה הרשומה או הטובין, או כל חפץ הכלול בהם, יובא בחשבון - בקביעת גבול אחריותו של המוביל - רק המשקל הכולל של הצרור או הצרורות הנוגעים בדבר. ואולם, אם האבדן, ההיזק או האיחור של חלק מהכבודה הרשומה או הטובין או כל חפץ אחר הכלול בהם, פוגעים בערכם של צרורות אחרים המכוסים על ידי אותו כרטיס כבודה על ידי אותו שטר מטען אווירי, יובא בחשבון - בקביעת גבול האחריות - גם משקלם הכולל של צרורות אלה". (ההדגשות שלי - ס"י). 25. לאור קביעתי כי הפיצוי בגין הנזק יעשה במגבלות סעיף 22 לאמנה, הקובע תקרת פיצוי לכל ק"ג כבודה של 250 פרנק, שהינם שווי ערך ל- 17 זכויות משיכה מיוחדות (בהתאם לצו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), התשל"ט - 1978) סכום השווה כיום ל- 27 דולר. 26. בענייננו, מדובר היה במזוודה אחת שמשקלה הכולל היה 22 ק"ג. לפיכך, שיעור הפיצוי עבור הנזק בגין האיחור במסירת הכבודה וההיזק לצרורות המטען מסתכם ב- 594 דולר ארה"ב (22 ק"ג X 27 דולר ארה"ב), קרי סך של 2,107 ₪ (לפי שער דולר יציג של 3.547, נכון להיום). פיצוי בגין עוגמת נפש: 27. האמנה אינה מבחינה בין סוגי נזקים וקובעת כי אחריות המוביל האווירי היא "לנזק". מכאן, שאין כל סיבה למנוע תביעה בראש נזק של עגמת נפש ובלבד שהפיצוי הכולל, לכל הנזקים ולכל ראשי הנזק, מוגבל בשיעור המרבי של סעיף 22 לאמנת ורשה (ככל שסעיף זה לא הוצא מתחולתו מכוח תחולת סעיף 25). ראה בעניין זה בר"ע (ת"א) 2630/04 איבריה נתיבי אויר ספרדיים נ' איריס בן עזר שם נאמר: "מנגד, אין כל ספק, שנגרמו למשיבים עוגמת נפש כמו גם טרדה מרובה, משהמזוודות איחרו להגיע והתקבלו רק לאחר מועד החתונה. נראה לי, כי בנסיבות הענין, אומנם זכאים המשיבים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם, הממוניים ואלה שאינם ממוניים, אלא שאינני סבורה כי יש מקום לסטות מהוראת סעיף 22 לאמנת האג המגבילה את גובה הפיצוי. נראה לי, כי יש אכן לפצות את המשיבים ולהתייחס למזוודות שנמצאו באיחור, בנסיבות הענין, כמזוודות שאבדו, שהרי היה על המשיבים לרכוש פרטי ציוד חדשים, אולם יש לקבוע את הפיצוי בגדרי הגבלת סעיף 22 לאמנת האג". (ההדגשות אינן במקור - ס"י). 28. מאחר והפיצוי שפסקתי לתובעים עבור היזק לכבודה הינו בגובה תקרת הפיצוי האפשרי במגבלות שקובע סעיף 22 לאמנה, אין לפסוק להם פיצוי בראש נזק זה. הוצאות המשפט 29. מעבר לנזק שנגרם לתובעים הנוגע לאיחור בקבלת כבודתם, קובע סעיף 22(4) לאמנת ורשה את סמכותו של בית המשפט לפסוק לניזוקים הוצאות משפט והוצאות אחרות, שנגרמו לתובעים אגב ההליכים משפטיים. סבורני כי נוכח התוצאה אליה הגעתי, התובעים זכאים גם להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. התביעה אמנם התקבלה בחלקה, אך יש גם לתת את הדעת לעובדה כי מדובר בתביעה מאוזנת ושקולה, שלא נופחה ולו במעט מעבר לסביר. בהתחשב באמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 1,000 ₪, ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪ (כולל מע"מ). 30. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעים באמצעות כא-כוחם, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תביעות נגד חברות תעופהתעופה