תביעות כספיות הדדיות בעילה חוזית בגין הפרות של הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים, אשר הדיון בהן אוחד לבקשת בעלי הדין. טענות הצדדים: התובעים בת.א. 1380/10 והנתבעים בת.א. 2986/10 (ייקראו להלן-"התובעים") טוענים כי הם בעלי הזיכיון הבלעדיים של רשת "ג'פאניקה" באזור ירושלים וביקשו לפתוח סניף נוסף של הרשת בירושלים. הנתבע בת.א. 1380/10 והתובע בת.א. 2986/10 (ייקרא להלן-"הנתבע") הוא הבעלים של נכס המצוי ברחוב בצלאל 26 בירושלים (להלן - "הנכס") אותו הוא ביקש להשכיר לתובעים. הצדדים חתמו על הסכם שכירות ביום 26.3.2009 (נספח א' לכתב התביעה , להלן-"ההסכם") לפיו הנכס הושכר ע"י הנתבע לתובעים לצורך ניהול סניף נוסף של הרשת כאמור בירושלים (להלן-"העסק"; "הסניף") לתקופת השכירות בת 72 חודשים החל מיום 1.5.2009 . התובעים טוענים כי הנתבע התחייב בהסכם לתקן את הרטיבות בנכס ולדאוג להתאמת מערכת הביוב למטרות העסק. בד בבד, עם החתימה על ההסכם מסרו התובעים לנתבע 11 המחאות להבטחת תשלום דמי השכירות החודשיים. השיק הראשון בסך של 4,250 $ עמד לפירעון במעמד החתימה על ההסכם ונפרע ע"י הנתבע (להלן-"השיק הראשון"). לדידם של התובעים, הנתבע לא מסר להם את החזקה בנכס במועד שנקבע בהסכם ועד מועד הגשת התביעה. למרות זאת נפרע השיק הראשון כבר ביום 1.4.09 . בדיעבד נימצא כי לא ניתנה להם תמורה בגין השיק הראשון משלא נמסר הנכס לחזקתם. בנוסף טענו כי נגרמו להם נזקים בגין הפרת ההסכם באי התאמת הנכס לעסק ואי מסירת החזקה בו לידיהם לנוכח היערכותם לפתיחת הסניף בנכס. ההיערכות כללה, היערכות לוגיסטית ותכנונית שנעשו לשווא ובכלל זה, שכירת עובדים חדשים שהוכשרו לעבוד בסניף בשיבוצם לתקופת ביניים בסניפים אחרים ; התקשרויות עם בעלי מקצוע לרבות אדריכל שתכנן שינויים בנכס להתאמתו לעסק ורכישת ציוד לפתיחת הסניף החדש. התובעים טוענים כי הנתבע , דחה שוב ושוב את מועד מסירת החזקה בנכס בניגוד להתחייבותו בהסכם. סמוך למועד המסירה שנקבע ליום 1.5.2009 ביקש הנתבע דחייה של 14 יום על מנת שיהיה בידו לערוך מכירת חיסול של הסחורה המצויה בעסקו אשר בנכס. ביום 14.5.2009 ביקש הנתבע דחייה נוספת למסירת החזקה בנכס ללא הסבר מניח את הדעת ומבלי שקבע מועד חלופי למסירה ולא נערך לסגירת עסק שלו , חנות בגדים, אותה הוא ניהל בעסק. כך גם , לא דאג נמנע הנתבע מהתאמת האינסטלציה בנכס לצורך הקמת הסניף כמתחייב בהסכם באופן שמנע את עבודות השיפוץ שלהם בנכס. ביום 1.6.2009 הגיע הנתבע לביתו של התובע 1 , התנהג בגסות כלפיו וביקש דחייה נוספת בת חודשיים למסירת החזקה בנכס ולכך, סרב התובע 1. למרות זאת ובניסיון ליישר את ההדורים, התקיימה פגישה ביניהם בה הוסכם לפנים משורת הדין תוך מחאה מצד התובעים כי מועד מסירת החזקה ידחה ליום 14.6.2009. גם במועד זה לא נמסרה החזקה בנכס לתובעים ולפיכך נשלח לנתבע מכתב דרישה לפינוי הנכס על אתר (נספח ב לכתב התביעה). ביום 16.6.2009 ביקש הנתבע פעם נוספת לדחות את מועד מסירת החזקה בחודשיים ולחילופין לשקול את ביטול ההסכם. בלית כל ברירה ולמרות שהועצמו נזקיהם עקב הדחיות, הוסכם כמוצא אחרון שמסירת החזקה תהיה בתאריך 20.7.2009 ( נספח ג לכתב התביעה, ייקרא להלן-"מסמך ההסכמות"). משלא עמד הנתבע בהתחייבותו למסירת החזקה לפי מסמך ההסכמות ולא פינה את הנכס, נשלח אליו מכתב דרישה לפינוי מידי עד ליום 21.7.2009 וניתנה התראה כי אם לא יעשה כן, ינקטו התובעים בהליך משפטי כנגדו (נספח ד לכתב התביעה). התובעים טענו כי הנתבע העלה טענות חסרות בסיס לפיהן הם הפרו את ההסכם לרבות טענה לפיה המו"מ להתקשרות בהסכם שכירות טרם הושלם וכי חתימתו עליו נעשתה ללא עו"ד מטעמו. בכך היה משום חוסר תום לב מצד הנתבע שביקש להתחמק ממילוי חובותיו לפי ההסכם (כאמור במכתבם אליו מיום 30.7.2009, חליפת המכתבים צורפה כנספחים ה-ו לכתב התביעה). התובעים טוענים כי לאור הפרת ההסכם בשיטתיות ע"י הנתבע בעיכוב במסירת הנכס לידיהם למשך 8 חודשים קמה להם זכות לסעד כספי בגין מלוא נזקם. בגין הפסד רווח עתידי לכל תקופת השכירות, הוערך הנזק בסך של 1,154,010 ₪ (נספחים ט-י לכתב התביעה). להכשרת עובדים חדשים לסניף הוערך הנזק בסך של 119,280 ₪ (נספח יא לכתב התביעה) ; הוצאותיהם לשכרו של האדריכל היו בסך שך 28,875 ₪ (נספח יב לכתב התביעה). בנוסף דרשו לחייב את הנתבע בגין גביית דמי שכירות עבור החודש הראשון בסך של 20,361 ₪, ששולם לשווא (נספח יג לכתב התביעה). בהתאם לכך, הועמדה התביעה בסך של 1,283,926 ₪. מנגד טוען הנתבע כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. עובר לחתימה על ההסכם , נוהל מו"מ בינו ובין התובעים בנוגע לנוסח ההסכם. בטרם הסתיים המו"מ , הוא הוזמן לפגישה במשרדו של ב"כ התובעים עו"ד עובדיה גבאי ביום 26.3.2009 , מבלי שעו"ד מטעמו נכח בפגישה. במהלך הפגישה, נוהל מו"מ בעוד התובעים מיוצגים כאמור ואילו הוא, ללא סיוע של עורך הדין שלו. התובעים ביקשו לערוך שינויים בטיוטת ההסכם והפעילו עליו לחצים לחתום עליו לאחר עריכת השינויים. לאחר ששוחח טלפונית עם בא כוחו נאמר לו להודיע לתובעים כי אין לחתום על ההסכם וכי ניהול מו"מ בהעדרו, נוגד את כללי האתיקה. התובעים התעלמו מדרישתו בנדון ולאחר מסכת לחצים שהפעילו עליו ובהסתמכו על מצג שווא לפיו הוכנסו בהסכם כל הערותיו, התרצה וחתם על ההסכם. בדיעבד, התברר לו כי הוטעה על ידי התובעים ונימצא שההסכם כלל סעיפים שלא הסכים להם. הנתבע טען כי התובעים הפרו את ההסכם בסירובם למסור לו שטר חוב בסך של 250,000 ₪ ולהעמיד ערבות נוספת כמתחייב בהסכם (סעיף 20 להסכם). פניות חוזרות ונשנות שלו לתובעים להמצאת שטר חוב לא נענו ונדחתה דרישתו (מכתב מיום 23.7.2009 , נספח ד לכתב התביעה). בהתייחס לרטיבות , טען הנתבע כי הייתה קיימת רק בחלק מקומת המרתף מקום שלא הושכר לתובעים מה גם, שהרטיבות תוקנה. התובעים, הצהירו בסעיף 26 להסכם כי הנכס מתאים לדרישותיהם ומוותרים על טענה לפגם כלשהו . גם לפיכך, אין להם להלין על מצבו של הנכס . לעניין התאמת הביוב בנכס לעסק, טען הנתבע כי התובעים נכחו לראות כי הוא בצע עבודות כמתחייב ובמסגרתן פינה 16 מכולות עפר, החליף בור ביוב והתקין קו ביוב חדש לנכס על חשבונו בעלות בסך של 36,000 ₪ (נספח א' לכתב ההגנה, נספח ז' לתביעת הנתבע). לעניין מועד מסירת החזקה טען הנתבע כי היה ידוע לתובעים כי לוח הזמנים שנקבע בהסכם להתאמת מערכת הביוב לעסק אינו מעשי, בהיותו בטווח זמנים קצר הכולל ימי חג הפסח ויום העצמאות . בהתאם, הודיעו לו התובעים כי המועד יידחה בפרט בשעה שטרם הגישו את התוכנית האדריכלית לביצוע שינויים בנכס הטעונה עיון ואישור שלו. יתירה מכך, התגלו קשיים בהתאמת מערכת הביוב להקמת עסק בנכס והוא הודיע לתובעים על כך. גם לאור זאת, ניאותו התובעים לדחיית מועד מסירת החזקה בנכס לידיהם. התקיימה פגישה עם שרברב מטעם התובעים בה הוצע כי הוא יתקין קו ביוב בעלות של 7,000 ₪ . ההצעה נפסלה הואיל והשכן בנכס הסמוך התנגד לה בשל הסגת גבול לנכס שבבעלותו. שתי אופציות נוספות להתאמת הביוב נפסלו בהיעדר אפשרות לביצוען בפועל. לבסוף, מצא הנתבע פתרון למערכת הביוב והעבודה בוצעה כנדרש, על חשבונו. הנתבע טען כי התובעים, בקשו לבצע שינויים בנכס להתאמתו לעסקם אך הגישו סקיצות מוקטנות ופגומות של תכניות, ללא קנה מידה רשום ומבלי שניתן היה לבצע עבודות לפיהן (נספח ד לכתב ההגנה) . בכך, לא מילאו התובעים אחר סעיף 10 להסכם ולא היה בידו לאשר אותן. בנוסף, כללו התכניות כאמור הסגת גבול לשטחו של השכן ת וכן הריסה של חלקים מהנכס (נספח ב לכתב ההגנה). תמיהותיו בפני התובעים כנגד מתכונת זו של התכניות נענו ע"י התובעים בכך שהן אינן מיועדות לביצוע בפועל כי אם לצורך קבלת אישור של משרד הבריאות לצורך רישיון עסק. התובעים לא נענו לפניותיו למסירת תכניות ערוכות כדין לצורך ביצוע , דבר המעיד על העדר רצינות וחוסר תום לב בביצוע ההסכם. לאור האמור, טען הנתבע כי מילא אחר הוראות ההסכם וכי נגרמו לו הוצאות כבדות להתאמת מערכת הביוב לעסק בשעה שהתובעים מצדם, הפרו את ההסכם. גם לאחר שהוא הודיע לתובעים כי התאמת מערכת הביוב בשלבי סיום וכי הגיע מועד מסירת החזקה, הם נמנעו מלשתף פעולה עמו וניתקו כל מגע אתו באופן המלמד על כוונתם להימנע מקיום ההסכם תוך הפרתו. בהתאם, הורו לו התובעים להימנע מלהפקיד את השיקים לדמי שכירות וככל שיופקדו, לא יכובדו בבנק. מעבר לאי הגשת תכנית אדריכלית הניתנת לביצוע לא דאגו התובעים לפי התחייבותם בהסכם (סעיף 23) מהמצאת היתר ורישיון עסק . לאור האמור, טוען הנתבע כי דין התביעה להידחות. לחילופין וככל שתיקבע חבותו, קמה לו זכות קיזוז בסך של 1,338,367₪ לפי נזקיו כנטען בתביעתו כנגד התובעים. נזקיו הוערכו בסך של 1,272,367 ₪ בגין הפסד דמי השכירות לכל תקופת השכירות; 36,000 ₪ להוצאותיו להתקנת מערכת הביוב; סך של 30,000 ₪ בגין עגמת נפש והפסד ימי עבודה; 18,540 בגין פרסומים שפרסם ו- 150,000 ₪ בגין מכירה מוזלת של סחורה וציוד שהיו בחנות הבגדים שבבעלותו שבנכס. התובעים, דחו את טענות הנתבע בתביעה שהגיש נגדם וטענו כי הוגשה כמשקל נגד לתביעתם וכי היא משוללת יסוד. הנתבע, הפר את ההסכם באי התאמת מערכת הביוב ואף מנע מהם מלדאוג לכך . התובעים, דחו את טענות הנתבע בדבר חתימה על ההסכם שלא מרצונו החופשי או כתוצאה ממצג שווא. הנתבע, ביקש לערוך שינויים בטיוטות ההסכם ונועץ טלפונית עם עוה"ד שלו. לראיה, לא בכדי לא ביטל הנתבע את ההסכם וככל שסבר כי נפלו פגמים , היה ודאי מודיע על ביטולו (נ/2, נספח לבקשת רשות להתגונן מיום 30.7.2009). זאת ועוד, לא היה מקום למסור לנתבע את הערבויות שכן הם נמסרו לפקדון לעו"ד גבאי ולפי הסכמות עם הנתבע, היה עליו למסור לו אותן עם מסירת החזקה בנכס לידי התובעים. משלא נמסר הנכס אין בסיס לטענותיו בנדון כמו גם, היעדר זכות לגבות את דמי השכירות בהפקדת השיקים. דיון והכרעה: תוקפו של הסכם השכירות: אין חולק כי ההסכם נחתם הלכה למעשה ע"י הצדדים מבלי שהנתבע, שלח הודעה לתובעים בנוגע להטעייתו בחתימה על ההסכם . הנתבע, לא הרים את הנטל להוכיח בעדותו ובחקירתו של עו"ד גבאי שייצג את התובעים, כי קיים שוני בין הטיוטה עליה הסכים לחתום לאחר ניהול מו"מ במשרדו של עו"ד גבאי ובין ההסכם שנחתם על ידו . לא הוכח, כי התובעים הטעו אותו עובר לחתימתו על ההסכם. יתירה מכך, הנתבע לא ביקש לבטל את ההסכם מחמת הטעיה ולהיפך, גם לאחר שנועץ שוב ושוב עם בא כוחו (כפי שהוכח בחליפת מכתבים בין עוה"ד של הצדדים) לא ביקש לבטל את ההסכם והעיד כי הוא שריר וקיים (עמ' 24 שורה 18, עמ' 83 שורה 13, סעיף 9 סיפא לכתב ההגנה) ואמר כי אינו טוען כנגד תוקפו של ההסכם (עמ' 94 שורות 27-28) . בנסבות אלו, נדחית טענת ההטעיה. התובעים , גם הם לא שלחו הודעה לנתבע על ביטול ההסכם אף לא לאחר משלוח התראות כנגד האיחור במסירה. בתביעתם, ביקשו התובעים סעד של אכיפת ההסכם (סעיף 30 לכתב התביעה) ואילו בכתב ההגנה לתביעה שהוגשה נגדם, טענו לראשונה כי בהגשת תביעתם יש משום הודעה על ביטולו (סעיף 46 לכתב ההגנה בת.א. 2986/10 , סעיף 68 לתצהירו של התובע 1, עדותו של עו"ד עובדיה גבאי עמ' 17 שורות 23-27) . התובע 1 העיד, כי התובעים לא התנערו מההסכם והציעו יותר מפעם אחת, לממשו (עמ' 25 שורה 3) אך הנתבע לא מילא אחר התחייבויותיו לשיטת התובעים. בבחינת המסכת העובדתית בשאלת ההפרות, תיבחן בין השאר שאלת האפשרות לביצוע ההסכם בהתאמת מערכת הביוב לעסק דבר המשליך על ביטול ההסכם (ראו ע"א 1156/10 האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ 18.11.12). הפרת ההסכם: צדדים להסכם, רשאים להתנות עליו ולשנות את הוראותיו בהתנהגותם ממנה ניתן יהיה להסיק על קיומן של התחייבויות שהתווספו להסדר החוזי שנקבע בהסכם ביניהם (ע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש 24.09.1991). אומד דעת הצדדים בנוגע למשמעות ההסכם או להוראה בהסכם, יכול שיילמד לפי התנהגותם בביצוע ההסכם (בג"צ 567/87 גוניק נ. בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מ"ב (4) , 703 ,693 ). בעניינינו, הושגו הסכמות בין הצדדים בנוגע לביצוע פעולות נוספות ואחרות בנכס אשר לא קיבלו ביטוי בהסכם , כאמור במסמך ההסכמות בנוגע לקיר מפריד בקומת המרתף ולמערכת אוורור חוזר. סלע המחלוקת בין הצדדים , נסוב לשאלת התאמת מערכת הביוב בנכס לצורך הפעלת עסק של מסעדה ולשאלת מסירת החזקה בנכס לידי התובעים. מסירת הנכס והתאמת מערכת הביוב לעסקם של התובעים היו כרוכים האחד בשני כפי שניתן ללמוד מהוראות ההסכם. סעיף 26.א. להסכם קבע כי על הנתבע "להתאים את מערכת הביוב למטרות העסק במושכר" . בסעיף 29.א. נקבע כי עד מועד מסירת החזקה בנכס לתובעים יהא על הנתבע "לתקן את מערכת הביוב המשמשת את החנות באופן שיבטיח את הניקוז הנדרש לניהול מטבח ו/או מסעדה" (עדותו של הנתבע עמ' 99 שורות 1-6). בסעיף 7 להסכם נקבע כי "השוכר רשאי להשתמש במושכר אך ורק לניהול בית קפה ו/או מסעדה במפלס החנות העילי ולשם ניהול מטבח ו/או מגורים ו/או משרדים במפלס הנמוך..." . בהתאם לכך, הגישו התובעים תכנית אדריכל לפיה המטבח מצוי במפלס נמוך (להלן-"קומת המרתף") ואילו המסעדה הכולל עמדת סושי, בר לקוחות, שולחנות אירוח וכיוצ"ב, תוכננו במפלס העילי של הנכס (להלן- "קומת הכניסה"). מועד מסירת הנכס לתובעים נקבע בהסכם ליום 1.5.2009 (סעיף 2 סיפא להסכם). לעניין זה העיד הנתבע כי אכן זה המועד עליו הוסכם אך לדידו, היה ברור לצדדים שמועד זה אינו ריאלי (עמ' 83 שורות 26-27 , עמ' 84 שורה 3) . לדברי הנתבע, היה עליהם לפתור את הבעיות בנכס ובד בבד היה על התובעים למסור לאישורו תכניות לביצוע (עמ' 83 שורה 30). לדידו, מועד מסירת החזקה שנקבע בהסכם ליום 1.5.2009 לא היה בר ביצוע מלכתחילה לדעת שני הצדדים ( עמ' 84 שורה 6, עמ' 85 שורות 1-3) ובהתאם, הסכימו התובעים לדחיית המועד (עמ' 84 שורות 8 ו-23). לפיכך, הוסכם ביניהם שהוא ישלים את התאמת הביוב לעסק עד יום 20.7.2009 (עמ' 89 שורות 9-10 , עמ' 99 שורות 1-7). התובע 1 אישר בעדותו שהנתבע ביקש ממנו מראש לשנות את מועד מסירת החזקה. לדבריו, הם שכנעו אותו לבסוף שמועד העברת החזקה יישאר כנקבע בהסכם ליום 1.5.2009 (עמ' 23 שורות 21-25). מאוחר יותר, הם נאלצו להסכים תחת מחאה לדחיית המועד לאור מציאות שנכפתה עליהם ע"י הנתבע בשל מחדלו באי התאמת הביוב (עמ' 23 שורות 21-28 , עמ' 25 שורות 24-25). סופם של דברים, נחתם מסמך ההסכמות ביום 16.6.09 בו נקבע לוח זמנים חדש וסופי (נספח ג' לתצהירו של התובע 1; עמ' 26 שורות 9-11 , להלן-"מסמך ההסכמות"). במסמך ההסכמות נקבעו הפעולות הטעונות ביצוע בנכס על מנת שביום 20.7.2009 תימסר להם החזקה בנכס (עמ' 26 שורות 13-14). בבחינת העדויות ולוח הזמנים שנקבע בהסכם הוכח כי הנתבע לא עמד במועד שנקבע בהסכם למסירת החזקה בנכס. לא השתכנעתי מעדותו של הנתבע כי הוסכם מראש עם התובעים כי המועד שנקבע בהסכם, אינו מועד מחייב . ככל שכך היו פני הדברים, צפוי היה שהנתבע ישלח על כך הודעה לתובעים מיד לאחר חתימת ההסכם , הכוללת לוח זמנים שנקבע לכאורה ביניהם עובר לחתימה על ההסכם . לא כך נהג הנתבע ובבקשותיו למתן ארכות לא טען כאמור ואף לא עמד במועדים החדשים שנקבעו כבקשתו למסירת החזקה בנכס. בנסבות אלו ובהתאם להוראות ההסכם כמובא לעיל ובהתחשב במטרת השכירות למסעדה, אני קובעת כי המועד שנקבע בהסכם למסירת החזקה הוא המועד המחייב להתאמת מערכת הביוב לעסק ע"י הנתבע. התאמת מערכת הביוב לעסק: בחנתי את הטענות ההדדיות בשאלת הפרת ההסכם בשאלת התאמת מערכת הביוב, דבר המשליך על שאלת מועד מסירת החזקה בנכס בהתאם למטרת השכירות . כך גם, בחנתי את שאלת מועד מסירת התוכניות האדריכליות ע"י התובעים לנתבע אשר רק לאחר אישורן, היה בידי התובעים לשפץ את הנכס לצורך עסקם. מהעדויות עולה כי הנתבע פעל להתאמת מערכת הביוב לעסק אשר המטבח אמור לפעול בקומת המרתף בו. פעולותיו בוצעו החל ממחצית חודש מאי ועד תום חודש יוני 09' זאת בעת שלפי ההסכם, מועד מסירת החזקה נקבע כאמור ל- 1/5/09. לא השתכנעתי מעדותו של התובע 1 כי הנתבע "לא עשה כלום" להתאמת הביוב (עמ' 26 שורה 16, עמ' 27 שורות 7-10 , עמ' 35 שורות 5-6) והןכח מראיות התובעים ועדותו של הנתבע , כי הוא בצע פעולות בנדון. למרות זאת, לא עלה בידי הנתבע להוכיח היה בפעולותיו כדי להביא להתאמת הביוב להפעלת מסעדה כמתחייב בהסכם לפיו הוסכם כי המטבח יהיה בקומת המרתף. לדברי הנתבע, העבודות הושלמו ביום 28.6.2009 למעט פתיחת סתימה שהיה עליו להשלימו לפי מסמך ההסכמות עד ליום 16.7.09 ומאוחר יותר אמר, כי השלים את התאמת הביוב עד ליום 20.7.2009 (עמ' 89 שורות 9-10). לראייה, הציג הנתבע אישור של שרברב מטעם התובעים מר חגי ריבלין מחברת א.ב.א. . האישור, הוצא לאחר שהוגשו התביעות והוא מופנה ל'בית משפט ולכל המעוניין' (להלן-"אישור השרברב") . באישור נאמר כי השרברב בדק את מערכת הביוב שנמצאה מתאימה להולכת מי ביוב לבור הביוב הראשי. הנתבע, לא הזמין לעדות את השרברב ריבלין אך מעדויות התובע 1 והנתבע עולה כי אין חולק כי נערך ביקור שלו בנכס בנוכחות הנתבע ולא נסתרה גרסת הנתבע לפיה הלה אמר לו שהמערכת מתאימה להולכת ביוב (נספחים טו ו-טז לתצהירו של הנתבע ועדות הנתבע עמ' 90 שורה 15, עמ' 91 ). על אישור השרברב העיד התובע 1 ואמר: "הוא (השרברב-מ.ל.) היה במקום ואמר שטפלו במערכת הביוב" (עמ' 32 שורות 30-31 ) אך המערכת, לא מתאימה לעסק של מסעדה, כמתחייב בהסכם (עמ' 26 שורות 9-19 ). לראייה על אי התאמת הביוב לעסק, תמכו התובעים את טענותיהם בעדותו של המומחה אבשלום סדן שהעיד מטעם הנתבע. יוער, כי המהנדס אבשלום סדן נחשף לפרוטוקול ישיבת ההוכחות שהתקיימה עובר לעדותו (ראו עדותו של סדן עמ' 66 שורות 5-10) דבר העשוי לפגוע במשקל עדותו אך לא להביא לפסילתה משהוגשה חוות דעתו ערוכה כדין, בטרם החלה שמיעת העדים ומבלי שהמומחה סדן, שינה ממנה לאחר שעיין בעדותו של האדריכל שרון סיטון. המהנדס סדן העיד כי בשעה שבדק את הביוב הכל עבד מסודר , בהתאמה לצרכים של חנות בגדים שפועלת בנכס להבדיל מעסק של מסעדה שאמור לפעול בו (עמ' 64 שורות 8 ו-19). לדבריו, אין בידו להעיד על מצב מערכת הביוב בנכס בשנת 2009 (עמ' 64 שורה 13) כי אם רק לשנת 2010 (עמ' 64 שורה 11) מועד בו ביקר בנכס, קרי: לאחר שהוגשה התביעה. להערכתו, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להתאים את מערכת הביוב למסעדה בהתחשב בהוראות ההסכם לפיהן המטבח יהיה בקומת המרתף (עמ' 65 שורה 1). אם רוצים לעשות מטבח בחלק העליון של הנכס, זה אפשרי (עמ' 64 שורות 30-31). לאור זאת ועל פי התכנית האדריכלית של שרון סיטון שהוצגו לו, לא ניתן לפתור את בעיית הביוב למסעדה בנכס (עמ' 65 שורה 15). הוסיף המהנדס ואמר כי ככל שיהיו תכניות אחרות אולי אפשר (עמ' 65 שורה 13 סיפא). לדברי מר סדן הביצוע בפועל של הביוב הוא בשונה מהתכניות שהגישו התובעים (עמ' 65 שורה 19) והמערכת שראה בביקורו בנכס, פעלה ומתאימה לשימוש לחנות. הפתרון שקיים כיום בנכס מלמד על חיבור לביוב הקיים אך מבלי שהוא בדק אם המערכת אם היא תקנית ואם היא מתאימה למסעדה. הוסיף מר סדן ואמר כי התנאי שנקבע בסעיף 26 להסכם, להתאמת הביוב למטבח שישמש את המסעדה בקומת המרתף, לא קויים. "כמטבח, לא (עמ' 65 שורות 1, 23-29) והוסיף כי הפיתרון שנעשה במערכת הביוב, פותר את בעיית הביוב לחנות (עמ' 65 שורה 17). לאור האמור עולה כי העבודות אותן בצע הנתבע לא היה בהן כדי להביא לקיום התחייבותו לפי ההסכם להתאמת מערכת הביוב למסעדה המצויה באחריותו, ואינה תלויה ומותנית בהגשת תוכניות ע"י התובעים הנוגעות לביצוע שינויים בנכס (להבדיל מהתאמת הביוב, כאמור). שמעתי את עדותו של המהנדס סדן שבחן לדבריו את התכנית האדריכלית שהגישו התובעים (עמ' 90 שורות 4-5, נספח ג' לכתב ההגנה). עדותו היתה קוהרנטית ולימדה גם על ניסיון בעריכת תוכניות הנדסיות ופיקוח על ביצוע פרוייקטים שכללו הכשרת נכסים לעסקים הטעונים רישיון עסק. לדבריו, עריכת שינויים בנכס לפי התוכנית האדריכלית שהגישו התובעים אינה אפשרית. יחד עם זאת, עריכת תכנית אינסטלציה לא היתה באחריות התובעים ואין בהגשת תכנית שאינה מתאימה לשיטת הנתבע לרבות בשל הסגת גבול לפיה לשטחו של השכן, כדי לפטור את הנתבע מביצוע העבודות לפי תכנית אחרת שלו ובלבד, שיהא בידו להשלימן לצורך הפעלת מסעדה (עמ' 37 שורות 24-27 , סעיף 12.4 לתצהיר הנתבע) . הנתבע, עמד מאוחר יותר על חובתו ואחריותו בנדון ואי אז, בצע עבודות לפי שיקול דעתו ולא על פי התכנית של התובעים. דא עקא , הביצוע לא היה בו כדי להועיל כפי שעלה מחוות דעתו של המהנדס סדן והוכח כי המערכת מתאימה לחנות בגדים ואינו מתאימה למסעדה. התוכנית האדריכלית לעריכת שינויים בנכס הוגשה לנתבע ע"י התובעים זאת כסקיצה מוקטנת בחודש מאי 2009 (כאמור בבקשה למתן רשות להתגונן). התוכנית (נספח ג' לכתב ההגנה סומנה ת/6) נערכה ביום 7.6.09 ועודכנה ביום 28.6.09 (גיליון 08 בתוכנית , סעיף 51 לתצהירו של הנתבע שלא נסתר בחקירתו ובראיות התובעים). לאחר שהוברר לצדדים כי התוכנית של התובעים לעניין הביוב אינה מתאימה לביצוע וברצונם של התובעים כי ההסכם יבוצע, הוסכם ביניהם על שינוי מלוח הזמנים שנקבע בהסכם. בהתאם לכך, נחתם מסמך ההסכמות ולפיו נקבע כי החלפת מנול וקו קיים יבוצעו עד ליום 26.6.09 ומסירת החזקה תידחה עד ליום 20.7.09 (עמ' 95 שורות 8-9 לפרוטוקול). כך גם עולה מעדותו של עו"ד עובדיה גבאי שליוה את התובעים בביצוע ההסכם על ארכה עד ליום 20.7.2009 (עמ' 9 שורות 13-14 , מכתב התראה ת/3 מיום 21.7.09 ). במכתב ההתראה (ת/3) נאמר כי הנתבע הפר את מסמך ההסכמות משלא מסר את החזקה בנכס ביום 20.7.2009 מאחר וטרם השלים את ביצוע העבודות לגביהן התחייב. בתשובתו של ב"כ הנתבע לעו"ד גבאי במכתבו מיום 23.7.09 (סומן ת/4) נאמר כי הוא עמד בהתחייבויותיו והשלים את ביצוע העבודות במערכת הביוב, מה שלא הוכח כאמור. הנתבע הוסיף וטען כי התובעים לא המציאו לו תכנית שינויים על מנת שיהיה בידו לבחון ולאשר אותן כמתחייב בסעיף 10.א. להסכם וכי טרם התקינו מערכת אויר חוזר במרתף. עוד טען הנתבע כנגד הפרות של ההסכם ע"י התובעים בהימנעם מלהעביר לו תוכניות לביצוע שינויים גם לא לאחר חלוף 3 חודשים . פנייתו לתובע 1 בנדון נידחתה בכעס וניתוק מגע עימו (עמ' 90 שורות 27-30 , עמ' 92 שורות 9-10) מבלי שהתובעים או מי מטעמם, ביקרו בנכס על מנת לבחון את העבודות שהוא בצע (עמ' 39 שורות 17-19). הנתבע אמר בעדותו כי למרות שמילא אחר התחייבויותיו לפי מסמך ההסכמות , לא מילאו התובעים את חלקם בהימנעם מביצוע "העבודות המשותפות" קרי: בניית קיר הפרדה במרתף והתקנת מערכת אויר חוזר, שהיה עליהם לבצע בצוותא ובמימון משותף של הצדדים (עמ' 95 שורות 17-30). לדבריו, הוא התכוון למסור את החזקה בנכס לתובעים כאשר יעמדו בתנאים שנקבעו (עמ' 89 שורה 3) ויפתרו את הבעיה של אוויר חוזר (עמ' 89 שורה 7) אך התובעים לא בצעו את התחייבויותיהם ולא פעלו לביצוען כלל (עמ' 91 שורות 13 ו- 18). תצהיר תשובות לשאלון של התובע 1 (סעיף 18, לתצהיר ת/6) מחזק את טענתו של הנתבע לפיה על מסמך ההסכמות הקמתו של קיר ההפרדה בקומת המרתף צריכה היתה להתבצע במימון משותף אף שהביצוע לדידו, צריך היה להתבצע בפועל ע"י הנתבע. לעניין ניתוק קשר ביניהם השיב התובע 1 (סעיף 21 לתצהיר תשובות לשאלון, ת/6 ) כי נהג כן לאחר פרסום מודעה ע"י הנתבע בדבר מכירה בחנות המצויה בנכס מה שחיזק את חששם מפני הפרה נוספת של ההסכם ע"י הנתבע. בחקירתו, שינה התובע 1 מגרסתו והכחיש כי ניתק מגע עם הנתבע (עמ' 27 שורה 5) אף שהימנעות ממשלוח מענה לב"כ הנתבע שביקש מעו"ד גבאי שתתקיים פגישה בין הצדדים על מנת ליישר את ההדורים (סעיף 11 לנספח יג' לתצהירו של הנתבע, מכתב מיום 23.7.2009) יש בה כדי ללמד על ניתוק מגע מצד התובעים . מעדותו של התובע 1 עולה כי כלל לא הגיע לידיעתו דבר משלוח המכתב מב"כ הנתבע לעו"ד גבאי (מכתב מיום 23.7.09 , עמ' 27 שורות 1-17) דבר המחזק את גרסתו של הנתבע על ניתוק מגע עימו. כך גם עולה מהעדויות כי לא היה שיתוף פעולה מצד התובעים לבצוע מסמך ההסכמות בענין המימון המשותף להקמת קיר הפרדה בקומת המרתף (סעיף 60 לתצהירו של התובע 1) והתקנת מערכת אויר חוזר, שצריכה הייתה להתבצע ע"י צד ג', חברת נירוסטופ. פעולות אלו, לא נכללו בהסכם והוסכם לגביהן במסמך ההסכמות לאחר שהתעורר צורך לביצוען ,במהלך ביצוע ההסכם. מסמך ההסכמות, שתק בשאלת הפנייה לחברת נירוסטופ ופניית ב"כ הנתבע לעו"ד גבאי בנדון, לא נענתה כלל. בהתאם לאמור, אין באי השלמת הפעולות להקמת קיר הפרדה והזמנת חברת נירוסטופ , משום הפרה יסודית של ההסכם ע"י הנתבע בהיעדר שיתוף פעולה מצד התובעים על מנת שיהיה בידו לבצען. התוכניות שהגישו התובעים לעריכת שינויים בנכס להתאמתו למסעדה, לא התאימו לביצוע ועמדה לנתבע הזכות שלא לאשר אותן במתכונת בה הוגשו. המהנדס סדן העיד כי בתכניות שהוגשו ע"י התובעים הצנרת, חוצה קירות נושאים; אין שוחת ביוב ציבורית בחזית המבנה; אין אפשרות להתחבר לביוב שסומן בתוכניות . מעבר לכך בעניין הביוב, היא אינה ניתנת לביצוע (עמ' 65 שורה 10-11, ו-16, עדותו של האדריכל סיטון עמ' 37 שורות 15-16, ו- 28 , עמ' 38 שורות 1-9) וכי הצנרת, חוצה קירות נושאים (עמ' 40 שורה 31). התכנית האדריכלית מטעם התובעים הועברה לנתבע רק בחודש מאי (סעיפים 44-46 לתצהיר התובע 1) כתכניות מוקטנות וללא קנה מידה. בכך, אין משום הגשת תוכנית לאישור כמתחייב בהסכם . כך גם, התובע 1 לא הוכיח בעדותו כי עלות הדפסת תוכנית מוגדלת גבוהה וכי בגינה הוגשו תוכניות מוקטנות. הוכח מעדותו של האדריכל סיטון (עמ' 40 שורה 24 ) כי העלות היא של 20 ₪ לכל הגדלה . לפיכך, אין בהצגת תוכנית מוקטנת וללא קנה מידה נתון, משום הצגה של תוכנית לאישור כמתחייב בהסכם והוכח כי רק במועד מאוחר יותר הוכנו תוכניות מוגדלות (כמובא להלן). התובע 1 אמר בתצהירו כי הנתבע בדק את התכניות ובכלל זה בהיותו במשרד האדריכלים מטעמם ואף התייעץ עם אחיו לגביהן ורק לאחר מכן, הן הועברו להדפסה במכון 'גרף אור'. לדבריו, התוכניות המלאות אינן שונות מהתכניות המוקטנות ואינן פגומות. מנגד העיד הנתבע כי התובעים מסרו לו תכניות שאינן ניתנות לביצוע (עמ' 91 שורה 5) ולא נענתה פנייתו לתובע 1 על מנת שיעביר אליו תוכניות מוגדלות לביצוע והוא נידחה בכעס ע"י התובע 1 (עמ' 92 שורה 10) ולא נסתרה עדותו לפיה לא ביקר במשרדו של סיטון, גם לא בעדותו של האחרון. על פי סעיף 10.ב. להסכם , ככל שבכוונת התובעים לבצע שינויים בנכס עליהם לעשות זאת בהסכמה ובאישור של הנתבע. בבחינת התכניות (נספחים ז-ח לתצהירו של הנתבע) ומעדותו של התובע עולה כי הוכנסו שינויים מהתכנית המוקטנת לתוכנית המאוחרת שהוגשה בחודש יוני 2009 (עמ' 29 שורות 23-29, נספח ג' לכתב ההגנה). התובע 1 העיד שאינו יודע האם התוכניות המוקטנות הם אלו שנמסרו לנתבע לאישור (עמ' 29 שורה 31) אבל בכל מקרה הנתבע אישר אותן והן עברו להדפסה (עמ' 29 שורות 31-32) וכי התוכנית שסומנה נ/1 , היא אחת מהתוכניות שהוגשו לנתבע (עמ' 30 שורה 11). בהמשך עדותו אמר התובע 1 כי תוכנית נ/1 היא אחת הטיוטות שהוכנו תוך כדי עבודה והועברה לאישור הנתבע (עמ' 30 שורה 19) ונסתרה גרסתו לפיה הנתבע עיין התוכניות ואישר אותן בביקורו במשרד האדריכלים. בחקירתו השיב התובע 1 כי הנתבע ראה את התכניות ולא הייתה לו השגה לגביהן (עמ' 30 שורה 31) , בשתיקתו בנוגע אליהן. גרסתו זו, אינה עולה בקנה אחד עם האמור בת/5 לפיו הנתבע אישר את התכניות בפועל מה גם שלא הוכח כי הנתבע חתם עליהן כמתחייב בהסכם. משנחקר התובע 1 על דרישת האישור בכתב לתוכניות , שינה התובע 1 מגרסתו ואמר כי יתכן שהנתבע חתם על התוכניות, אך עליו לבדוק זאת (עמ' 31 שורה 3). לאור האמור, אני קובעת כי התובעים מסרו לנתבע תוכניות מוקטנות וכי התוכנית המוגדלת הוכנה רק בחודש יוני 2009 מבלי שהוכח כי היא נמסרה לנתבע לאישורו, עם הכנתה, למרות דרישותיו של הנתבע לקבלת התכנית במכתבו של בא כוחו לעו"ד גבאי ובשיחה טלפונית של הנתבע לתובע 1 שלא הניבה שיתוף פעולה והסתיימה בלא כלום. הענקת ערבויות לפי ההסכם: הנתבע טען כי התובעים הפרו את הסכם השכירות בכך שלא המציאו לו שטר בטחון ולא העמידו ערב שיהיה מקובל עליו להבטחת קיום התחייבויותיהם על פי ההסכם , בין אם במעמד החתימה על ההסכם כפי שנקבע בהסכם ובין אם מאוחר יותר (עמ' 86 שורות 12-17, 30-31). התובעים גם לא מסרו לו שטר חוב בסך של 250,000 ₪ (עמ' 91 שורה 23). התובעים טענו מנגד כי על פי סיכום בע"פ, הערבויות נמסרו לעו"ד גבאי אשר שימש כנאמן והיה עליו למסור אותן לנתבע , במועד העברת החזקה בנכס לידיהם (סעיף 27 לשאלון ת/6). טענה זו של התובעים אינה מתיישבת עם הוראות ההסכם ועם עדותו של גבאי לפיה התובע 1 נתן לו את שטר הביטחון על סך 250,000 ₪ עם שובו ארצה (עמ' 9 שורה 18 , עמ' 13 שורה 18). לדברי העד, התובע 1 אמר לו שהנתבע יגיע לקחת את שטר הביטחון ובהתאם הוא עצמו שם את שטר הביטחון במעטפה עבור הנתבע והינחה את עובדי משרדו למסור לו את השטר בהגיעו למשרד אך הנתבע, לא בא לקחתו. בנוסף, לא הוכח כי נמסרה הודעה לנתבע לבוא למשרד על מנת לקבל את השטר במועד כלשהו. לדברי עו"ד גבאי, רק בשלב מאוחר יותר ביקש ממנו התובע 1 שלא למסור לנתבע את שטר הביטחון עד מועד מסירת החזקה בשל הפרת ההסכם (עמ' 9 שורות 18-22) והוא הבין כי הדבר נעשה בתיאום עם הנתבע (עמ' 13 שורה 7). לאור זאת השתכנעתי כי אי מסירת שטר הביטחון לא היתה בהתאם להסכמה שהושגה עם הנתבע , בניגוד לגרסתו הראשונה של התובע 1 בדבר הסכמה בעל פה ביניהם בנדון (עמ' 27 שורות 26-28, עמ' 28 שורה 19). זאת ועוד, בסעיף 20 להסכם לא נקבע מועד מסירת שטר הביטחון אך נקבע כי הוא נועד להבטחת כל התחייבויות השוכר על פי ההסכם והקלת הגביה. בהעדר מועד נקוב, היה על התובעים למסור את שטר הביטחון תוך זמן סביר ממועד החתימה על ההסכם ולא קמה לתובעים הזכות לעכב ללא הסכמת הנתבע את מסירתו עד לאחר בחינה של קיום ההסכם ע"י הנתבע (עמ' 13 שורה 1; עמ' 85 שורה 12 ) בפרט בעת שהנתבע נושא בהוצאות שונות לביצוע ההסכם ומסמך ההסכמות הכולל מימון משותף. לאור האמור, נימצא כי התובעים הפרו את סעיף 20 להסכם באי מסירת שטר הביטחון, הרבה לפני שהתגלע הסכסוך בין הצדדים שהעלה חשש להפרת ההסכם ע"י הנתבע ולאחר פרוץ הסכסוך. בדומה לכך, לעניין אי העמדת ערב (עמ' 13 שורה 13). מעיון בסיפא של ההסכם עולה כי נירשמה התחייבות ערב לכל התחייבויות התובעים אשר לא נחתמה ע"י הערב . לדברי הנתבע היה על התובעים להחתים ערב מיד עם החתימה על ההסכם (עמ' 86 שורה 17) ואילו התובע 1 העיד , כי הייתה הסכמה שהערבויות ימסרו עם מסירת החזקה בנכס (עמ' 27 שורות 26-27) מבלי שהיה בידו להוכיח זאת בראיות התובעים ובכלל זה, בעדותו של עו"ד גבאי שטיפל מטעמם בהסכם. במכתב תשובה של התובעים לתובע (ת/4) לא טענו התובעים בדבר הסכמה עם הנתבע להעמדת ערב מאוחר יותר כי אם היתה התעלמות מדרישתו של הנתבע מהם בנדון ( עמ' 28 שורות 19-23, עמ' 12 סיפא , עמ' 13 שורות 1-3). זאת ועוד, התובע 1 העיד כי הוכן שטר ערבות אישית (עמ' 28 שורה 2) ואפילו צוין בה שם (עמ' 28 שורה 6) ויכול להיות שהוא אפילו חתם עליה, אם הוא לא "מתבלבל" (עמ' 28 שורה 8). מסמך כאמור לא הוצג ולא היה ידוע לעו"ד גבאי על קיומו. חשיבות ערבות ושטר חוב נעוצה בין השאר בכך ששוכר אינו רשאי להשהות את חיוביו או חלק מהם, עד שיתוקנו פגמים במושכר באופן חד צדדי , כל עוד לא נקבע אחרת בהסכם (ראו: ע"א 765/82 משה אלתר נ' יחזקאל אלעני, פ"ד לח(2) 701, 708 ). בהתאם לכך, היה על התובעים להעמיד את הערבויות לפי ההסכם מבלי שיהא בכך כדי למנוע מהם מאוחר יותר, להתנגד למימושן במסגרת ניהול הליכים ביניהם. לפיכך אני קובעת כי התובעים הפרו את ההסכם באי העמדת ערב. פירעון ההמחאות לשכר דירה: אין מחלוקת עובדתית כי התובעים לא קיבלו את החזקה בנכס וכי מבין השיקים שמסרו התובעים לנתבע, נפרע השיק הראשון כבר באפריל 2009 , לפני המועד שנקבע למסירת החזקה בנכס לפי ההסכם. הנתבע אמר בתצהירו (סעיף 21) כי הייתה הסכמה כי רק בסיום העבודה במערכת הביוב וכנגד מסירת החזקה בנכס, הוא יפקיד את השיקים (עמ' 88 שורה 13). משהוכח כי הנכס לא נמסר לתובעים (עמ' 87 שורה 32) , אין לנתבע להלין כנגד דרישת התובעים ממנו שלא לגבות את דמי השכירות ולהימנע מהפקדת השיקים (חיזוק לכך מצינו בתשובותיו של התובע 1 לשאלון בנוגע , סעיף 9 בת/6 ) ונדחית טענת הנתבע בנדון משהופר ההסכם על ידו באי מסירת החזקה בנכס. קבלת רישיון עסק: על פי סעיף 23 להסכם היה על התובעים לפעול לשם קבלת היתרים ורשיונות הנדרשים לניהול העסק בנכס מיד עם חתימת ההסכם. התובע 1 לא התכחש לחובותיו בנדון (עמ' 32 שורה 26) והעיד כי עשה את כל מה שצריך לעשות באותה תקופה , בכדי לקבל אישור עקרוני (עמ' 32 שורות 28-29). לדבריו, על מנת לקבל רישיון עסק יש לפתוח תיק בעיריה ולאחר מכן, האדריכל מגיש תכניות ומקבלים תיקונים וכן מכינים אישור לכיבוי אש, אישור ממשרד הבריאות (עמ' 32 שורות 14-16) . מנגד, הודה כי טרם הגישו בקשה בעירייה (עמ' 32 שורה 12) הואיל ואין שום מסעדה שיכולה לקבל רישיון עסק לפני שהיא מתחילה בעבודה (עמ' 32 שורה 8). האדריכל סיטון העיד כי הליך קבלת הרישיון הוא ארוך ויכול לקחת גם שנתיים (עמ' 36 שורות 16-17 וראו עדותו של עו"ד גבאי (עמ' 14 שורה 18) הואיל ובודקים את השירותים, המטבח, ביוב, צינורות גודל העסק וכד' (עמ' 15 שורות 1-6). בנסיבות אלו, אף שהתובעים לא הוכיחו כי הוגשה בקשה בעירייה על מנת לקדם את תהליך הרישוי, הוכח כי הם החלו בפעולות הכרוכות בקבלת רישיון עסק ואין באי השלמתן משום הפרה של ההסכם , לאור לשונו של ההסכם בדבר נקיטת פעולות לקבלת רישיון עסק ומבלי שנקבע בהסכם המועד להשלמתן. נכונים הדברים בפרט לאור מורכבות תהליך הרישוי והתארכותו הצפויה אשר שבגינה, לא נירשם המועד להשלמתו. סיכומם של דברים בשאלת ההפרות ההדדיות אני קובעת כי הנתבע הפר את ההסכם באי התאמת מערכת הביוב בנכס למסעדה ובאי מסירת החזקה בנכס לידי התובעים ביום 1.5.09 לפי ההסכם וכך גם במועד החדש שנקבע במסמך ההסכמות לאור רצונם של התובעים שתמומש השכירות להפעלת עסקם, גם אם באיחור מהמועד שנקבע בהסכם. מנגד, עם קבלת התוכניות מהתובעים הוברר והוכח כי התוכניות אינן ניתנות לביצוע כניטען ע"י הנתבע בתביעתו , מבלי שהתובעים דאגו להמצאת תוכניות מתוקנות כמו גם הפרות אחרות באי העמדת ערב ומסירת שטר ביטחון אף שהנתבע. בהתאם לכך, נידרשתי לבחינת הנזקים הניטענים. בחינת הנזקים: בבחינת הזכות לסעד כספי יש להידרש לשאלת נזקי התובעים בגין אי מסירת החזקה בנכס לתובעים לאחר ובכפוף להתאמת הביוב לעסק של מסעדה. הנתבע לא דאג לבצע עבודות להתאמת מערכת הביוב כי אם לראשונה בחודש יוני 09' (ראו קבלות נספח לתצהיר הנתבע). העבודות כללו הוצאת כמות גדולה של עפר ותיקון הסתימה בביוב למרות התחייבותו למסירת החזקה בנכס כבר בחודש מאי 09'. היה על הנתבע, להקדים להביא מומחה אינסטלציה על מנת לבצע את התחיבויותיו להתאמת הביוב למטבח בקומת המרתף בהתחשב בהוראות ההסכם שלא כללו התחייבות או אחריות של התובעים בנדון . ככל שהיה עושה כן בזמנו ולא רק לאחר שהוגשה התביעה כנגדו בידיעתו כי המטבח יהיה בקומת המרתף על פי ההסכם, היה בידו לעמוד מוקדם יותר על אי יכולתו להתאים את מערכת הביוב ובכך, להקטין את נזקי התובעים שנערכו לפתיחת העסק, כמובא להלן. במחדלו זה, נהג הנתבע בחוסר תום לב בקבלת ארכות חוזרות ונישנות להשלמת העבודות מבלי שהיה בהן כדי להועיל, בהיעדר התאמת הביוב בסופו של יום. בחנתי את נזקי התובעים להבדיל מנזקי צדדי ג' שלא היו צד להסכם ולהליך , כאמור בהחלטתי מיום 24.4.2012 לפיה נאסר על התובעים להרחיב חזית, בנוגע לנזקי חברת י.ש.מ.ע. (עמ' 23 שורות 5-8, עדות התובע 1 עמ' 19 שורה 28 ועדותו של הנתבע עמ' 100 שורות 5-7 ). לטענת התובעים, הם זכאים לפצויי קיום (ציפייה) בגין אובדן רווח עתידי לכל תקופת השכירות וכן לפיצויי הסתמכות, בגין תשלומים שנגבו מהם לפי ההסכם ובגין הוצאותיהם בפועל בגין ההסכם (סעיפים 41-43 לסיכומים). לשיטתם, הם זכאים לפיצוי עבור 8 חודשים , החל מחודש מאי ועד דצמבר 2009, בשל עיכוב במסירת החזקה בנכס לידיהם והפרות של התחייבויות כלפי צדדים שלישיים (סעיף 29 לכתב התביעה). בנוסף, ביקשו סעד בגין הפסד רווח עתידי בשיעור של 15% מכלל ההכנסות בסך 1,154,010 ₪ (סעיף 29.1 לכתב התביעה); בגין העסקת עובדים חדשים מחודש אפריל 2009 ועד יולי 2009 בסך 119,280 ₪ (סעיף 29.2 לכתב התביעה). הוצאותיהם בגין התוכניות שהכין האדריכל סיטון בסך 28,875 ₪ (סעיף 29.3 לכתב התביעה) וכן דרשו השבה של דמי השכירות ששולמו בגין החודש הראשון של השכירות שלא מומש בהיעדר מסירה של הנכס, בסך 20,361 ₪ (סעיף 29.4 לכתב התביעה) ובסה"כ דרשו סעד כספי של 1,283,926 ₪. סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)תשל"א-1970 (להלן-"חוק התרופות") קובע: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב הפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". פיצויי הסתמכות נועדו להעמיד את המתקשר "במצב בו הוא היה נתון אלמלא נכרת החוזה, זאת להבדיל מפיצוי בגין "אינטרס הקיום" (expectation interest) , המעמיד את המתקשר במצב בו היה נתון אילו קויים החוזה , כלומר אלמלא הופר החוזה (ע"א 3666/90 מלון צוקים נ' עיריית נתניה 22.7.92 (סעיף 7 לפסק הדין של השופט מלץ וראו סעיפים 3 ו-15 לפסק דינו של השופט חשין וראו עוד בע"א 8850/10 שיר משכנות ותיקים בע"מ נ' הליגה למניעת מחלות ריאה [ ] 20.8.13 , סעיפים 15 ו- 16 לפסק הדין שניתן ע"י השופט צ' זילברטל). פיצויי קיום, צופים פני עתיד למצב בו היה נתון המתקשר, אילו קויים החוזה ואילו בפיצויי הסתמכות, מביט הנפגע אל העבר, למצב דברים אילולי הסתמך על החוזה קרי: אילו לא נכרת החוזה מלכתחילה. ההוצאות שהוציא הנפגע לצורך ביצוע ההסכם כהוצאה סבירה ומסתברת , יבחנו לאחר מעשה ההפרה, בבחינת שיעור פיצויי ההסתמכות המגיעים לו. בכך, יש כדי להגשים את עקרון תום הלב שהיה על המפר להקפיד עליו בידיעתו מה תכלית ההסכם שכרוך מטבע הדברים , בהכשרת כוח אדם להפעלת העסק , שתיבחן להלן על פי המסכת העובדתית. בהתאם לקביעותיי בבחינת התנהגות התובעים, בהפרת ההסכם בענין מסירת תכנית אדריכלית לשינויים בנכס להתאמתו למסעדה כמו גם אי מסירת שטר ביטחון והעמדת ערב ובנוסף, היעדר רישיון עסק בשלב זה וראיות מספיקות להוכחת התאמת הנכס למסעדה, לא קמה לתובעים הזכות לפיצויי קיום בגין חיסרון כיס עתידי מאובדן רווחים מהמסעדה. נכונים הדברים בפרט משלא הוכיחו התובעים כי קיבלו זיכיון מרשת ג'אפניקה בירושלים עבור הסניף החדש שאמור היה להיות בנכס (עמ' 21 שורות 20-21 , עמ' 22 שורות 14-15 ) ובהתחשב במועד סיום הזיכיון (עמ' 103 שורה 2). בנוסף, רכיב נזק זה לא הוכח . רו"ח יצחק סדן שהעיד מטעם התובעים, משמש כרואה חשבון של חברת י.ש.מ.ע. ומתצהירו עולה כי הוא הסתמך על נתונים של כלל רשת ג'פאניקה והסניף ברחוב שלומציון המלכה 1( סעיף 3 ) דבר שהוכחש בחקירתו (עמ' 60 שורות 12-24) ומבלי שהציג מסמכים כלשהם על מנת לבסס את הערכותיו וחישוביו (עמ' 57 שורה 27). יתירה מכך, התובעים לא הוכיחו בעדותו של רו"ח סדן מה היה שיעור ההכנסות והרווחים לשנת 2008 (עמ' 61 שורה 20), שנה שהוכח בחקירתו כי היא הסתיימה בהפסדים (עמ' 60 שורה 7). זאת ועוד, בכתב התביעה צורף פירוט חישובים על אובדן רווח שהוכן ע"י יועץ מס עמוס ברוך שלא הוזמן להעיד. לאור זאת, לא הוכח שיעור אובדן רווח צפוי ככל שהיתה קמה להם הזכות לפיצויי קיום. מה גם, שהיה על התובעים לפעול להקטנת נזקם במציאת נכס חילופי להפעלת המסעדה. שונים הדברים בשאלת הזכות לפיצוי הסתמכות לתקופת ההפרה, עד המועד בו הוברר לתובעים כי למרות ארכות חוזרות ונישנות שנתנו לנתבע למלא אחר חיוביו בהסכם , הוא לא עמד בכך. הזכות לפיצוי בגין הוצאות התובעים עקב ההסכם, היא לתקופה החל מחודש אפריל 2009 מועד בו היה עליהם להיערך לפתיחת העסק בהתחשב בלוח הזמנים שנקבע בהסכם ועד המועד החדש שנקבע במסמך ההסכמות, שהתובעים הסכימו לו ברצונם לקיים את ההסכם, בהסתמכם על התחייבותו להתאים עד אז את מערכת הביוב ולמסור את החזקה, עד ליום 20.7.2009. משלא עמד הנתבע במועד המאוחר שנקבע והתובעים ניתקו עימו מגע מאותו מועד אין לפסוק להם פיצויי הסתמכות מעבר לאותו מועד מה גם, שלא הוצג זיכיון חדש של התובעים להפעלת המסעדה. בחנתי את המסכת העובדתית לעניין פיצויי ההסתמכות בגין הוצאות והשקעות שירדו לטמיון. התובעים טענו לחסרון כיס בהתבסס על נספח יב לתצהירו של התובע 1 , בסך 119,280 ₪ (סעיף 54 לסיכומי התובעים). מעיון בנספח יב עולה כי לדידם הוצאותיהם והשקעותיהם בגין תוספת העובדים לצורך הפעלת הסניף החדש בנכס היו: בחודש אפריל 2009 סך של 13,523 ₪. בחודש מאי 2009 סך של 29,646 ₪. חודש יוני 2009 סך של 44,785 ₪ ובחודש יולי 2009 סך של 31,326 ₪. מעדותו של התובע 2 עולה כי הוא לא ערך את נספח יב לתצהירו, כי אם רואה החשבון (עמ' 45 שורות 23-26) . לדבריו, מספר העובדים בשנת 2009 היה בממוצע 35 עובדים . בחקירתו הודה התובע 2 כי מסמך נ/2 נערך לפי חישוב מספר עובדים שנע בין 45 ל- 53 עובדים (עמ' 46 שורה 10). מכאן עולה, כי חלק מהעובדים לגביהם הצהיר התובע 2 לביסוס רכיב תביעה זה הועסקו ע"י התובעים עוד בטרם נחתם ההסכם בינם ובין הנתבע (עמ' 48 שורות 1-2) . עוד הוכח מעדותו כי חלקם המשיכו לעבוד אצלם גם לאחר שהתברר לתובעים שלא יוקם סניף נוסף (עמ' 47 שורות 12-15). בשונה מתצהירו (סעיף 7 לתצהיר) השיב התובע 2 כי הוא לא יודע אם שולמו פיצויי פיטורין לעובדים שנוספו לצורך הפעלת הסניף החדש. לעניין העובדת ל' נדב הצהיר התובע 2 כי משכורתה עלתה בשיעור של 33% , מסך של 3,747 ₪ באפריל ל- 4,911 ₪ במאי וכי שכרה ביוני היה בסך של 4,673 ביוני וכי סך הכל התוספת בשכר היתה בסך של מעל 13,000 ₪ (סעיף 8.א לתצהירו). מחקירתו עולה כי העובדת החלה לעבוד לפני אפריל 2009 (עמ' 48 שורה 6) וכי שכרה לפי נ/3 היה בסך של 4,684 ₪ (עמ' 49 שורה 1) זאת בדומה לשכרה בחודש מאי 2009 שעמד ע"ס של 4,683 ₪ (עמ' 48 שורה 24 ) וכי במרץ 2009 שכרה היה בסך של 4,188 ₪ (עמ' 48 שורה 27). בהתאם לאמור, לא השתכנעתי כי היה שינוי במשכורתה של העובדת בגין גיוס עובדים והכשרתם להפעלת הסניף החדש שאמור היה להיפתח בנכס. נדחית גם גרסתו של התובע 2 בחקירתו משעומת עם הראיות לעיל, כאילו למרות שאין ראייה לשינוי בשכרה של העובדת הואיל וככל הנראה היא עבדה פחות שעות (עמ' 49 שורה 9), מה שלא הוכח בראיות התובעים. לאור האמור, נדחית דרישת התובעים לפיצוי בגין הוצאותיהם אלו. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה לעניין יתר העובדים שהתובעים טענו כי גוייסו לצורך הפעלת המסעדה בנכס , כי מועד תחילת עבודתם הוא המועד הרשום בתלושי המשכורת וכי אם היו אותם עובדים ממשיכים להיות מועסקים , היו מוגשים תלושי משכורת נוספים (עמ' 53 שורות 3-7). בהתאם ייבחנו הוצאות התובעים לגיוס עובדים בעודף, לצורך פתיחת הסניף החדש בנכס. לעניין העובד עלי, עולה כי החל לעבוד בחודש יולי 2009 (נ/5 , עמ' 50) . עלות שכרו בצירוף ביטוח לאומי היה 1,553 ₪. לעניין ר' דדש הובאו תלושי משכורת לחודשים מאי-יולי בסך של 11,146 ₪ (1797 ₪ + 4943 ₪ + 3554 ₪). לעניין העובדת הר גיל הוכח כי עלות שכרה לחודשים מאי-יולי 2009 (עמ' 50 שורות 1-2 , נ/4) היה בסך של 6,677 ₪ ( 2190 ₪ +1,196 ₪ + 3,291 ₪). לעניין העובד מנגיס הוכח כי שכרו בחודשים יוני-יולי היה 6,408 ₪ (3461 ₪ + 2947 ₪) ושכרו של אמגד לחודש יוני 2009 היה 4,288 ₪. שכרו של בן משה לחודשים אפריל - יולי 2009 היה בסך של 8,585 ₪ ( 2,674 ₪ + 2,491 ₪ + 2,299 ₪ + 1,121 ₪) ושכרה של העובדת יסילביץ לחודשים אפריל -יוני 2009 היה בסך של 3,923 ₪ (1,492 + 448 + 1,983). עבור העובדת פולק שכרה לחודשים מאי-יולי 2009 היה בסך של 8,805 ₪ (622 + 4,092 + 4,091) ועבור פיינטוך לאותה תקופה שכרה היה בסך של 11,193 ₪ ( 3,771 + 4,063 + 3,359). עבור ג' אשרף עבור לחודשים אפריל- מאי 2009 סך של 1,910 ₪ ( 664 + 1,246) ועבור דהנה שכרו לחודשים אפריל -יולי 2009 היה בסך של 14,638 ₪ (1375 + 5107 + 5,384 + 2,772). עבור מ' טומוזגי שכרו עבור חודש יולי 2009 בסך 3,103 ₪ ועבור אבו סנינה לחודשים מאי-יוני 2009 בסך של 6,693 ₪ (4,850 + 1,843). עבור העובד סלאימה שכרו לחודש יוני 2009 היה בסך של 1,891 ₪. עבור ב' הראל לא הובאו תלושי משכורת ואין לחייב את הנתבע בהוצאות שכרה בהיעדר ראייה בנדון. סך כל הוצאות התובעים בגין שכר ששולם לעובדים לעיל, שהוכחו בהצגת תלושי משכורת והוכח כי גוייסו לצורך הפעלת המסעדה בנכס דבר הטעון הכשרתם מראש ובהתחשב בצפי לפתיחת העסק לפי לוח הזמנים שנקבע , עמד על 90,813 ₪. בגין הוצאות אלו של התובעים קמה להם הזכות לפיצוי בסכום האמור משהופר ההסכם ע"י הנתבע. אני דוחה את התביעה לסעד כספי בגין הוצאות התובעים לשכרו של האדריכל סיטון (נספח יב לכתב התביעה) משהוכח כי התוכניות לא היו בנות ביצוע ומבלי שהתובעים טרחו להמציא לנתבע תוכניות אחרות, על מנת שיהיה בידיהם לבצע את השינויים בנכס לאחר הצגתן לנתבע ואישורו אותן. כמו כן, לא הוכח בראיות התובעים כי התשלום בוצע על ידם כי אם הוצגה קבלה עבור חברת י.ש.מ.ע. שאינה בעלת דין ועסקינן בהרחבת חזית אסורה מבלי שהתבקש תיקון כתב התביעה. בהיעדר מחלוקת עובדתית בדבר פרעון השיק הראשון בסך של 4,250$ לשכר דירה (סעיף 20 לתצהיר הנתבע , סעיף 6.2 לכתב התביעה בת.א. 2986/10) ובדבר אי מסירת החזקה בנכס לתובעים עקב ההפרה של הנתבע , אני מחייבת את הנתבע בתשלום לתובעים בסך של 18,366 ₪ שנגבה ונימצא בדיעבד, כי לא היה מקום לגבייתו . אני דוחה את דרישת התובעים לפיצוי בגין הוצאותיהם בסך של 650 ₪ ליועץ קולינארי ובסך של 3,354 ₪ בגין ההתקשרות עם חברת כוח אדם אדם לאיתור עובדים זרים (סעיף 57 לסיכומי התובעים) בהיעדר דרישה בנדון בכתב התביעה ובשים לב להצגת חשבונית לחברת י.ש.מ.ע. ולא לתובעים. בבחינת דרישתו של הנתבע בת.א. 2986/10 לפיצויי קיום בגין אובדן רווח מדמי שכירות לפי ההסכם, לא הוכחה זכותו בנדון. שכן, תנאי לקבלת דמי השכירות הוא מסירת החזקה בנכס לתובעים (עמ' 88 שורות 12-13)דבר שלא התקיים (עמ' 87 שורה 32) בשל מחדלו של הנתבע והפרות שלו את ההסכם . בכלל זה, אי התאמת מערכת הביוב למסעדה, מה שמנע את האפשרות להפעלת מסעדה בנכס גם אילו הגישו התובעים לנתבע תכניות מפורטות לביצוע שינויים בנכס להבדיל, מתוכנית הביוב שבהתאם לקביעותיי בגוף פסק בדין, מצוייה באחריות הנתבע דווקא. לפיכך, נדחית התביעה לחיוב התובעים בגין הפסד דמי שכירות עתידיים. הנתבע, הוכיח אמנם את הוצאותיו לצורך התקנת מערכת ביוב בנכס (בהצגת קבלות בסך 11,853 ₪, נספח ג לתביעתו). למרות זאת, משלא עלה בידי הנתבע להתאים את הביוב והניקוז למסעדה כי אם לחנות בגדים כפי שקבעתי לעיל, אין להשית על התובעים את הוצאותיו אלו של הנתבע אשר לא היה בהן כדי להביא לקיום ההסכם ולא היה בהן כדי להועיל לתובעים לצורך פתיחת עסקם לפי ההסכם. הנתבע, לא הוכיח את אחריותם של התובעים להוצאותיו בגין פרסום בסך של 18,540 ₪ כמו גם להפסדים ממכירת מוצריו במחירים מוזלים בסך של 150,000 ₪ . אוסיף כי ההפרות של הנתבע את ההסכם מנעו את כניסתם של התובעים לנכס ובהתחשב בטיבן, לא קמה לנתבע זכות לפיצוי בגין הפסדיו הניטענים בשים לב להפרות של התובעים שלא הוכח כי הן מנעו את ביצוע ההסכם כי אם אי התאמת הביוב בנכס. לפיכך, נדחית תביעתו של הנתבע לפיצוי בגין הפרת ההסכם ע"י התובעים. סיכומם של דברים, אני מחייבת את הנתבע בתשלום לתובעים בסך של 90,813 ₪ בגין תוספת כוח אדם לצורך הכשרתו להפעלת המסעדה בנכס וכן סך של 18,366 ₪ בגין השיק הראשון לדמי שכירות שנפרע , בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. אני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט לפי החלק היחסי של האגרה בהתאם לחיוביו כאמור בסעיף 62 לפסק הדין וכן בשכר טרחת עו"ד , בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי בשתי התביעות בסך של 25,000 ₪. חוזה שכירותחוזהדיוןשכירות