1. התובעת, ילידת 16.9.83 נפגעה לטענתה בתאונת דרכים ביום 12.8.08. הצדדים חלוקים ביניהם הן בעניין החבות הן בעניין גובה הנזק. אדון בסוגיות אלה כסדרן. 2. האוטובוס פנה פנייה חדה שמאלה ובלם בלימת פתע. כתוצאה מכך, גופה היטלטל בחוזקה קדימה ואחורה והיא חשה כאב בצוואר ובגב. בתחילה, לא ייחסה לכאב חשיבות רבה. אולם כעבור מספר דקות, לאחר שכבר ירדה מהאוטובוס, היא חשה כאבים עזים בגב ובצוואר. היא התקשרה לחברה דאז, מר יוסף לייזרוביץ, וסיפרה לו את אשר אירע. היא לא ביצעה את הסידורים שהתכוונה לבצע אלא חזרה לביתה לנוח. ככל שחלף הזמן, הכאבים החמירו ולאחר מספר שעות היא לא היתה מסוגלת להזיז את הצוואר והגב והחלה לחוש בחילות. מאוחר יותר בלילה, פנתה לטיפול רפואי בחדר מיון. 3. הנתבעות הגישו את תצהירו של מר דוד ביטון, מנהל מחלקת הביטוח של חברת אגד ירושלים. מר ביטון הצהיר כי לא התקבל דווח על תאונה באותו יום וכי התיאור שנתנה התובעת לגבי נהג האוטובוס אינו מתאים לנהג שנהג בקו זה ביום האירוע. לטענת הנתבעות, גרסת התובעת לעניין אופן התרחשות האירוע היא עדות יחידה ובנסיבות העניין היא לא הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה להוכחת תביעתה. 4. אומר מיד כי לעניין אופן התרחשות התאונה מקובלת עלי גרסת התובעת. התרשמתי ממהימנות עדותה ולא מצאתי שיש מקום להטיל בה דופי. כמו כן, קיימות ראיות המחזקות את גרסת התובעת באופן שניתן לקבלה חרף היותה עדות יחידה. בתעודת חדר המיון מיום התאונה נרשם מפי התובעת שהיא נחבלה בצהריים באוטובוס (נספח ג' לתצהירה של התובעת). בהודעתה למחלקת הביטוח של חברת "אגד", אשר נתנה ביום 14.8.08, יומיים לאחר התאונה, פרטה התובעת את נסיבות התאונה באותו אופן בו הן פורטו בתצהירה (המסמך צורף להודעה על הגשת ראיות נוספות). גם בהודעתה למשטרה, אשר הוגשה בימים הסמוכים לאחר התאונה, מסרה התובעת גרסה זהה לגבי נסיבות התאונה (נספח ב' לתצהיר התובעת). יצוין כי המסמכים שנזכרו לעיל צורפו לתצהיר התובעת, והנתבעות לא התנגדו להגשתם. חברה דאז של התובעת, מר יוסף לייזרוביץ העיד כי התובעת התקשרה אליו ביום התאונה בסביבות השעה 12:00 בצהריים וסיפרה לו את נסיבות האירוע כמתואר בתצהירה. למותר לציין כי עדות זו היא עדות שמיעה בכל הנוגע לשאלת אופן התרחשות התאונה, אולם היא קבילה לצורך הוכחת עצם אמירת הדברים מפי התובעת בסמוך לאחר התרחשות התאונה. לגרסה הסדורה והעקבית של התובעת, שנתנה בסמוך לאחר התאונה לגבי נסיבות התרחשותה, יש ליתן משקל משמעותי. 5. אשר לעדותו של מר ביטון. מר ביטון העיד, כאמור, כי לא היה דיווח על התאונה באותו יום וכי התיאור שנתנה התובעת אינו מתאים לתיאור הנהג שנהג בקו 18 בעת הרלוונטית. הטענה בדבר העדר דיווח על ידי הנהג אינה יכולה לעמוד שעה שהתובעת הצהירה מפורשות כי רק לאחר שירדה מהאוטובוס מצבה החמיר ולכן לא דווחה על כך לנהג. בעדותה שבה התובעת והבהירה כי היא לא היתה מודעת מיד לחומרת הפציעה שכן, אחרת, הייתה דואגת לרשום את מספר האוטובוס. עוד העידה התובעת שיומיים לאחר התאונה היא הגיעה לחברת "אגד" וביקשה שיראו לה תמונות של נהגים העובדים בקו 18. היא זיהתה את נהג האוטובוס ולדבריה נאמר לה כי נהג זה אכן נסע בקו 18 בזמן הרלוונטי. מסיכומי הנתבעות עולה, כי אותר הנהג אשר כנראה נהג באוטובוס בו נסעה התובעת, אולם הוא לא ידע אודות האירוע הנטען. צודק בא כוח התובעת בטענתו כי בהעדר תצהיר מטעמו של הנהג, אין לקבל טענה זו ויש להתעלם ממנה. מעבר לנדרש יוער כי, כאמור לעיל, יתכן והנהג עצמו לא היה מודע לנסיבות התאונה מאחר ולא דווח לו על ידי התובעת בזמן אמת על כך שאחד הנוסעים נפגע. 6. לסיכום, די בראיות שהובאו על יד התובעת כדי להוות חיזוק למהימנות גרסתה, ובוודאי כדי ליתן הסבר על שום מה ניתן להסתמך על עדותה לבדה ביחס לנסיבות התאונה. לאור האמור אני קובעת כי הוכח שהתובעת נפגעה שעה שהאוטובוס בו נסעה בלם בלימת פתע, אירוע אשר אין חולק כי הוא בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975. הפיצוי הנכות הרפואית 7. לבדיקת התובעת מונה מטעם בית המשפט האורטופד ד"ר אורי ספרן (להלן: המומחה). המומחה קבע כי לתובעת נגרמה עקב התאונה נכות בשיעור 5% על פי סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (במחצית) בגין הגבלת תנועה קלה מאוד של עמוד השדרה הצווארי. כמו כן קבע המומחה כי לתובעת נכות בשיעור 5% לפי על פי סעיף 31 (1)(א)(I) (מחצית מותאם) בגין פגיעה עצבית קלה מאוד של עמוד השדרה הצווארי. המומחה ציין כי בדיקת MRI של הצוואר הדגימה פריצות דיסק בגובה C5-6-7 עם לחץ על קדמת חוט השדרה בחלקו השמאלי בגובה C5-6, ממצא אשר יכול להסביר את הכאב ממנו סובלת התובעת ואת אירוע ההחמרה שתיארה כשנה וארבעה חודשים לאחר התאונה. המומחה ציין עוד כי הפגיעה העצבית מסבירה גם את הקרנת הכאב ליד שמאל. הנתבעות חולקות על קביעת המומחה בנוגע לפגיעה העצבית. לאחר שעיינתי בטענותיהן ובחוות דעת המומחה, ובשים לב לכך שהנתבעות לא בקשו לחקור את המומחה בהקשר זה, איני מוצאת שיש מקום לסטות ממסקנותיו והן מקובלות עלי. נוכח האמור, יש לקבוע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 9.75% בגין הגבלת תנועה קלה מאוד ופגיעה עצבית קלה מאוד בעמוד שדרה צווארי. הנזק 8. התובע ילידת 16.9.83. ביום התאונה היא הייתה בת 25. כיום היא בת 30 וחודש. במועד התאונה הייתה התובעת סטודנטית בחוג לאנימציה ב"בצלאל". בשנת 2010 היא החלה לעבוד במקצועה, תחילה כעצמאית וזמן קצר לאחר מכן גם כאנימטורית שכירה ובהמשך עבדה רק כשכירה. נזק לא ממוני 9. לפי אמות מידה שנקבעו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל על בסיס נכות בגובה 9.75% בצירוף ריבית מיום התאונה. הפסדי שכר לעבר 10. התובעת הצהירה כי במקביל להיותה סטודנטית, היא עבדה בחנות להשכרת סרטים בירושלים ("בלוק בסטר") מיוני 2007 עד פברואר 2010 ושכרה החודשי הממוצע עמד על כ-5,500 ₪. התובעת העידה כי בחודש הסמוך לאחר התאונה, הפחיתה את עבודתה במשמרות. כך גם העיד מר לייזרוביץ. עוד העידה התובעת כי חלה החרפה משמעותית במצבה הרפואי בחודש 12/2009 והיא קיבלה חופשת מחלה למשך ארבעה עשרה יום. בחומר הראיות לא נמצאו סימוכין להפסדי שכר בפועל בתקופות אלה. התובעת לא הגישה תלוש שכר לחודשים הרלבנטיים למרות שיכלה לעשות כן בנקל. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל את טענתה לגבי הפסדי שכר. 11. טענה נוספת של התובעת היא כי בשל החמרה במצבה הרפואי ולאור העובדה כי לא עמדה במטלות הלימודים והעבודה יחד, היא פוטרה מעבודתה בחודש מרץ 2010 והחלה לקבל דמי אבטלה. גם בעניין זה מקובלת עלי טענת הנתבעת כי לא הוכח כל קשר בין הפיטורין, ככול שהתובעת אכן פוטרה, לתאונה. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אפשרות סבירה היא כי התובעת, שהייתה בשנה האחרונה לימודיה, הפסיקה עבודתה על מנת להתמקד בהגשת פרויקט הגמר, אשר דורש משאבי זמן ומאמצים ניכרים. לסיכום, בשים לב לכך שעסקינן בנזק מיוחד שעל התובעת להוכיחו, ובהעדר ראיות מספיקות לביסוס נזק זה, אין מקום לפצות את התובעת בגין הפסדי השכר הנטענים. כושר ההשתכרות של התובעת והגריעה ממנו 12. התובעת הצהירה כי בחודש אוגוסט 2010 התחילה לעבוד כעצמאית בתחום האנימציה. בחודש אוקטובר אותה שנה החלה לעבוד כשכירה במקביל לעבודתה כעצמאית. לאחר כחודשיים, בהם ניסתה לבצע פרויקטים כעצמאית בנוסף לשעות עבודתה כשכירה, היא ראתה שאינה מסוגלת לעבוד כל כך הרבה שעות ביום. לפיכך היא הפסיקה לעבוד כעצמאית והמשיכה לעבוד רק כשכירה בחברת שורטקאט פלייגראונד בע"מ. שכרה החודשי הממוצע של התובעת בחברה זו היה בגובה 9,028 ₪ נטו (הנתון עולה מהנתונים המצטברים בתלוש השכר של חודש אוקטובר 2010). התובעת העידה כי חודשיים לפני מתן עדותה היא הפסיקה לעבוד בחברה זו וטרם החלה לעבוד בעבודה אחרת. 13. התובעת הצהירה כי מאז התאונה ועד היום היא סובלת מכאבים ומגבלה בתנועות הצוואר עם הקרנה של כאבים ליד שמאל. כן היא סובלת מתחושת רדימות ונימול בשתי אצבעות ביד שמאל. לטענת התובעת, הנכות שנגרמה לה עקב התאונה פגעה בכושר השתכרותה הן כשכירה הן כעצמאית. עבודתה כרוכה בישיבה ממושכת מול מחשב. כמו כן, לטענתה, בשל הכאבים בצוואר היא נאלצת לבצע הפסקות יזומות בעבודתה, אין היא מבצעת שעות נוספות ולעיתים עליה להיעזר בחברות לצורך עמידה בדרישות העבודה. 14. התובעת הצהירה עוד כי במקצועה ניתן לבצע עבדות נוספות כפרילאנס או עצמאי, מעבר לשעות העבודה, וכך נוהגים רוב חבריה. אולם היא אינה עושה כן שכן אין היא מסוגלת לעמוד בשעות עבודה כה רבות ורצופות. לעניין גריעת כושרה להשתכר כעצמאית, מפנה התובעת לעדותה של חברתה, גב' ברושטיין. גב' ברושטיין העידה כי הכנסתה החודשית הממוצעת כשכירה ופרילנסרית יחד היא בסך של 15,000 ₪, לפי חלוקה של 13,000 ₪ כשכירה ו-2,000 ₪ כעצמאית. לטענת התובעת, עקב העדר יכולתה לעבוד מעבר לשעות עבודתה כשכירה על פרויקטים עצמאיים, נגרם לה הפסד חודשי של כ-2,000 ₪ בממוצע שכן אין היא עובדת כלל כעצמאית. בנוסף, לטענתה יש לפצותה בגין הפגיעה בכושר השתכרותה כשכירה. באת כוח הנתבעת טוענת מצדה כי מגבלותיה של התובעת עקב התאונה הן קלות מאוד ואין בהן כדי להשפיע על יכולתה לעבוד, בעיקר כאשר מדובר בעבודה אשר אינה דורשת מאמץ פיזי. משכורתה של התובעת כיום גבוהה לאין שיעור ממשכורתה לפני התאונה לפיכך לא רק ששכרה לא נגרע אלא אף השביח. עוד טוענת באת כוח הנתבעת כי עדותה של גב' בורשטיין אינה רלוונטית להוכחת כושר השתכרותה של התובעת. זאת, שכן לא ניתן להשוות בין עובד אחד בתחום האנימציה לבין עובד אחר שכן עבודה כפרילנסר כרוכה בקשרים, יכולות וניסיון. מכל מקום, טענותיה של גב' בורשטיין בעניין השתכרותה כפרילנסרית לא הוכחו שעה שמהקבלות אותן צרפה עולה כי היא הרוויחה סך של 900 ₪ לחודש בגין עבודותיה הפרטיות. 15. מעדותה של התובעת עולה כי תפקידו של אנימטור אינו כולל היבט פיזי, ברם הוא כולל ישיבה ממושכת מול מחשב. כמו כן, מהתיעוד הרפואי עולה כי יש תקופות בהן סובלת התובעת מהחמרות זמניות במצבה, הפוגעות ביכולתה לתפקד. המומחה הבהיר כאמור כי טיב פגיעתה של התובעת עלול לגרום לתופעה זו. לפיכך יש להתחשב בסיכון כי גם בעתיד תסבול התובעת מתופעות דומות. ניתן להניח כי נכות בצוואר, הגורמת לכאבים, לעיתים חמורים, עלולה לפגום במידת מה ביעילות העבודה. מכאן שלנכות עלולה להיות השלכה על כושרה של התובעת לעבוד כאנימטורית. עדות התובעת וגב' ברושטיין לפיה אחרים בגילה ובמקצועה של התובעת, משתכרים יותר ממנה בשל עבודה נוספת כעצמאים, עשויה לשמש אינדיקציה, אם כי לא באופן מובהק, לכך שנכותה של התובעת משליכה באופן מסוים על עבודתה. למען הזהירות אומר, כי ברי שלבחירה לעבוד כעצמאי בנוסף לעבודה כשכיר עשויים להיות גורמים רבים נוספים. עוד יש להתחשב בכך כי לפני התובעת שנות עבודה רבות ואין לשלול אפשרות כי ככול שתתבגר, מגבלותיה יכבידו עליה יותר. יחד עם זאת, יש ליתן משקל גם לכך שמדובר בנכות שאינה חורגת ממתחם הנכויות הקלות. לדברי התובעת היא סיימה בהצטיינות את לימודיה ב"בצלאל", הידוע כמוסד לימודים תובעני במיוחד, וכי היא מצאה עבודה כשכירה זמן קצר לאחר סיומם. בהתחשב במכלול שיקולים אלה, את החישוב בגין הגריעה בכושר ההשתכרות יש לבסס על גריעה בשיעור 7% לפי שכרה של התובעת כשכירה. מכפלת השכר נטו (9,028 ₪) באחוז הגריעה מכושר ההשתכרות (7%) ומקדם ההיוון המתאים (267.9936) מסתכמת במעוגל בסכום של 170,000 ₪ אותו אני פוסקת לתובעת. עזרת צד ג' 16. התובעת אינה טוענת כי נזקקה בעבר לעזרה בשכר אלא כי קיבלה סיוע מחבריה. לא עלה מהעדויות כי מדובר בעזרה מעבר לזו הנהוגה בין חברים טובים ולפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר. אשר לעתיד, ספק אם נכותה של התובעת מצדיקה פסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג'. ברם, על מנת שלא לקפחה, ובשל החשש כי יכולתה לנהל משק בית תפחת מעט יחסית לאדם שלא נפגע בתאונה, אני פוסקת לתובעת על דרך האומדן סכום בסך 10,000₪ בגין ראש נזק זה (הסכום נכון להיום). הוצאות 17. התובעת העידה כי בניסיון להטיב את מצבה ולשכך את כאביה היא הופנתה על ידי רופאיה לטיפולים ברפואה משלימה וכן היא קיבלה טיפול במסגרת פרטית על ידי כירופרקט. אין מקום לפסוק לתובעת הוצאות בגין טיפולים כירופרקטיים שקיבלה במסגרת פרטית שכן לא נטען ולא הוכח שהייתה מניעה לקבל טיפולים אלה במסגרת הרפואה הציבורית. אשר לטענות התובעת בנוגע לטיפולים שקיבלה ברפואה משלימה, יש ממש בטענת הנתבעות כי לא התבקשה התייחסות המומחה לשאלה האם היא נזקקת לטיפולים אלה. יחד עם זאת, נוכח עדות התובעת כי היא סבלה מהתקפי כאב וחוות דעת המומחה לפיה אירועים מסוג זה עולים בקנה אחד עם טיב פגיעתה, יש לפסוק לתובעת פיצויים בגין הוצאותיה לעבר ולעתיד, על דרך האומדן, סך של 10,000₪ (הסכום נכון להיום). תוצאה 18. הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים כאמור בפסקאות 9, 15, 16 ו-17. לסכום שנפסק יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34% והוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום. 19. את הסכומים שנפסקו על הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום. תאונת דרכיםאוטובוס