בבדיקה הגופנית שנערכה לתובעת הדגימה התובעת הגבלה משמעותית בתנועת עמוד השדרה המותני. בעמוד 4 לחוות דעתו פרט המומחה בטבלה את תוצאות בדיקת טווחי התנועה בעמוד שדרה מותני, וכך נרשם שם: כיפוף - עד הברכיים; יישור - 10 מעלות (על פי הסברי המומחה בעדותו מדובר בשליש או רבע מיישור תקין); מבחן ע"ש שובר - 2 ס"מ (על פי הרשום בחוות הדעת תוצאה מעל 5 ס"מ היא בגדר התקין, כאשר המומחה הסביר בחקירתו כי מבחן שובר תקין בגילה של התובעת הוא בין 6 ל-7 ס"מ). כן נרשם בחוות הדעת כי מבחן אדסון "לא ניתן לביצוע בשל כיפוף מועט". מאוחר יותר בחקירתו הגדיר המומחה את הממצאים שהדגימה התובעת בבדיקתה הגופנית כ"ממצאים פתולוגיים" והבהיר כי תוצאות הבדיקה הגופנית הראו הגבלה משמעותית וחמורה (עמ' 3 לפרוטוקול, שו' 26-30). נוכח חוסר ההתאמה בין התיעוד הרפואי בעניינה של התובעת לבין התנהגות התובעת בבדיקתה אצל המומחה וממצאי הבדיקה הגופנית, מצא המומחה לנכון להפנות את התובעת לביצוע בדיקת CT (ר' תשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 19.8.12). התובעת התנגדה באותה עת לביצוע בדיקה זו מן הטעם שהבדיקה כרוכה בקרינה מרובה ולטענתה באותה תקופה ניסתה להרות (ר' בקשת התובעת מיום 4.10.10), ולפיכך הפנה אותה המומחה לביצוע בדיקת MRI. בדיקת ה-MRI היתה תקינה ולא נמצאו בה ממצאים כלשהם. לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקת ה-MRI הגיע המומחה למסקנה שלא ניתן לקבוע שלתובעת נותרה נכות כתוצאה מהתאונה, וכך קבע בחוות הדעת מיום 27.11.11: "לאור מנגנון החבלה, תלונות התובעת, התיעוד הרפואי, הבדיקה הגופנית שהדגימה חסר כיפוף ובדיקות הדימות, ביקשתי לבצע MRI של עמוד השדרה החזי והמתני. הבדיקה נדחתה בשל הריונה של התובעת. באוקטובר 2011 בוצעה בדיקת ה-MRI שהיתה תקינה ללא כל סימנים חבלתיים או ממצאים המסבירים את ירידת הטווח שנצפתה. לאור זאת, לדעתי, לא ניתן לקבוע שלתובעת נותרה נכות אורתופדית צמיתה כתוצאה מהתאונה. נכותה הזמנית הייתה בת 100% למשך חודש ימים מהתאונה". זמן קצר לאחר קבלת חוות הדעת פנתה התובעת באופן פרטי לאורטופד, ד"ר ליאון קפלן, שציין כי בבדיקתה נמצאה "הגבלה קלה בתנועות של ע"ש גבי ומותני" ושלח את התובעת לביצוע בדיקת CT. זו הפעם פנתה התובעת לביצוע בדיקת ה-CT. הבדיקה שנערכה ביום 10.1.12 הראתה, על פי פענוח הרדיולוג, "בלט דיסק מינימלי של 2 מ"מ ללא כל לחץ על השורשים העצביים". ד"ר קפלן בבדיקה נוספת ציין כי התובעת סובלת מ"פריצת דיסק" (אף שבפענוח, כאמור, נמצא רק בלט דיסק מינימלי) עם לחץ קל על השק הדיסקלי (אף שבפענוח נרשם כי אין כל לחץ על השורשים העצביים) והמליץ, בין היתר, על ביצוע תרגילי פיזיותרפיה והידרותרפיה. טיפולים אלה, יש לציין, לא בוצעו עד היום. בעקבות ממצאי ה-CT וממצאי בדיקתו של ד"ר קפלן פנה ב"כ התובעת למומחה בשאלות הבהרה. בין היתר נשאל המומחה האם אלמלא תוצאת בדיקת ה-MRI התקינה היתה נקבעת לתובעת נכות על סמך תוצאת הבדיקה הגופנית. המומחה הבהיר כי לעתים נדירות הוא נוהג להפנות לבדיקות דימות נוספות. במקרה זה בחר לעשות כן בשל חוסר ההתאמה בין התיעוד הרפואי המועט יחסית של כאב גב תחתון והגבלה בתנועה לבין התנהגות התובעת וממצאי בדיקתה הגופנית. היעדר הממצאים ב-MRI היווה, לדבריו, גורם נוסף לאישוש מסקנתו שלתובעת לא נגרמה נכות צמיתה עקב התאונה. המומחה התייחס בתשובותיו לממצאי בדיקת ה-CT וציין כי מדובר בבלט דיסק "מזערי". בתשובה לשאלה האם ממצא זה יכול להסביר את כאביה ותלונותיה של התובעת, ענה המומחה כי למרות שבלט דיסק כזה הוא ממצא שכיח ביותר באוכלוסיה בגיל התובעת, ניתן לראות בכך ממצא התומך בתלונותיה. המומחה נשאל האם נוכח הממצא החדש נכון לקבוע לתובעת נכות צמיתה ובתשובה ביקש לבחון תחילה את כל התיעוד הרפואי בנוגע לפגיעה בתאונה מהשנתיים שחלפו מאז בדק את התובעת. בהתאם לבקשת המומחה נשלח אליו מסמך נוסף אחד בלבד מיום 6.3.12 המעיד כי התובעת פנתה לאורטופד בשבוע ה-24 להריונה והתלוננה על כאבים בגב התחתון, ובבדיקתה מצא הרופא "רגישות מותנית עם תנועות מותניות כאובות ומעט מוגבלות". המומחה בחן את החומר שהועבר אליו, התייחס לכך שמאז בדק אותה פנתה פעמיים בלבד לרופא, הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה אך לא ביצעה אותם וסיכם את מסקנותיו פעם נוספת כדלקמן: "שקלתי ארוכות את המידע הנמצא בידי. השילוב של מיעוט פניות לעזרה רפואית ולטיפול, מיפוי עצמות תקין, MRI תקין, שינויים מזעריים ב-CT, הגבלה קלה בתנועה בבדיקתו של ד"ר קפלן ומגבלה כה מרשימה בבדיקתי (שקשה להבינה גם אם מקבלים את הפענוח היותר "מחמיר" של בדיקת ה-CT) הביאוני למסקנה שקרוב לוודאי שלתובעת לא נגרמה נכות אורתופדית צמיתה". לבקשת התובעת, זומן המומחה לחקירה. המומחה שב והסביר בעדותו כי קיים חוסר התאמה גדול ובולט בין ממצאי הבדיקה הגופנית, שהדגימה הגבלה חמורה ומשמעותית, לבין התיעוד הרפואי הדל והממצאים בבדיקות הדימות. המומחה הצביע על כך שהפגיעה בתאונה היתה התאונה קלה ולא הצריכה הגעה למיון ביום התאונה אלא לטרם. כמו כן, יומיים לאחר מכן, כאשר פנתה התובעת לטיפול רפואי, כלל לא התלוננה על כאבי גב, אלא על כאבי צוואר וכאבי ראש. התיעוד הרפואי לאחר מכן הוא דל ובבדיקת ה-MRI לא נתגלו כל ממצאים. המומחה נתבקש בחקירתו להתייחס לממצאי בדיקת ה-CT, שבוצעה מאוחר יותר, ואמר כי נמצא בלט דיסק מזערי (ובלשונו, "משהו כ"כ מזערי שלקרוא לזה בלט דיסק זה מחמאה" - עמ' 9, ש'ו 3-4). כאשר נשאל כיצד זה בבדיקת ה-MRI לא נמצא ממצא זה, הסביר כי קיימת אפשרות שבפרק הזמן שבין בדיקת ה-CT לבין בדיקת ה-MRI חל שינוי, או שבדיקת ה-CT הראתה תוצאה חיובית שגויה ("False Positive"), כלומר שה-CT הראה דבר שאינו קיים למעשה. המומחה הסביר כי בדיקת ה-MRI היא בדיקת הייחוס וסביר יותר שהיתה תוצאה חיובית שגויה ("False Positive") ב-CT מאשר תוצאה שלילית שגויה ("False Negative") ב-MRI. בכל מקרה, שב המומחה ואמר כי גם בלט הדיסק שנראה בבדיקת ה-CT אינו יכול להסביר את המגבלה המשמעותית שהדגימה התובעת בבדיקתה ואת תלונותיה הגורפות. בהינתן כל אלה, הגיע המומחה למסקנה כי אין לקבוע לתובעת נכות צמיתה עקב התאונה. הבקשה לבדיקה חוזרת בסיכומיו, ביקש ב"כ התובעת להורות על בדיקה חוזרת של התובעת. ב"כ התובעת טען כי מאז תאונת הדרכים סובלת התובעת מכאבי גב ובממצאי בדיקת ה-CT שנערכה יש כדי לתמוך בתלונותיה. כן נטען, כי קיימת אפשרות שהתובעת היתה כאובה במיוחד במועד הבדיקה ולכן מגבלותיה היו חמורות. לטענת ב"כ התובעת, אין המדובר במתחזה, אך אף אם התובעת הגזימה בתיאור מצבה ובהדגמת מגבלותיה בעת בדיקתה אצל המומחה, אין לחסום בפניה את האפשרות להוכיח את נזקיה ויש לאפשר בדיקה נוספת אצל המומחה. ב"כ הנתבעת התנגד לבקשה וטען, כי התיעוד הרפואי וממצאי הבדיקות אינם עולים בקנה אחד עם בדיקתה הפיסית של התובעת ומצביעים בסבירות גבוהה יותר מ-50% שהתובעת האדירה את מצבה והדגימה מגבלות שלמעשה אינן קיימות. הנתבעת ביקשה שלא לאפשר לתובעת "מקצה שיפורים" ולא להורות על בדיקה חוזרת. בנסיבות מתאימות יהיה מקום להורות על בדיקה חוזרת של הנפגע על ידי המומחה הרפואי שנתמנה, אפילו נקבעה לו כבר נכות יציבה, וזאת כדי לבחון אם חל שיפור או החמרה במצבו של הנפגע. כאשר בית המשפט ישתכנע כי חל שינוי במצבו של הנפגע המצדיק מתן הוראה לבדיקה מחודשת על ידי המומחה, יורה בית המשפט על בדיקה חוזרת, בין השאר מכוח הוראת תקנה 14 לתקנות המומחים (א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2011), בעמ' 720. שאלה היא, אם נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות בדיקה חוזרת של התובעת. במקרה דנן, אין טענה להחמרה או לשינוי במצבה של התובעת ודומני כי עולה במלוא עוצמתה השאלה, האם יש לאפשר לנפגע, שלא הציג את מגבלותיו האמיתיות בפני המומחה, בדיקה חוזרת על מנת שזו הפעם יציג את מגבלותיו האמיתיות, ככל שישנן. לאחר בחינת מסמכי התיק ושמיעת עדותו של המומחה, אין ספק בעיני כי התובעת האדירה את נזקיה והדגימה בפני המומחה מגבלה חמורה שיש להניח כי אינה קיימת, בוודאי שלא בדרגת החומרה שהוצגה. גם תלונות התובעת בפני המומחה על כאבים "לאורך כל הגב" שקשורים להליכה מעל 10 דקות ולהרמת משקל מעל 4 ק"ג, אינן מוסברות על רקע התיעוד וממצאי בדיקות הדימות. כפי שציין בצדק המומחה, התיעוד הרפואי דל יחסית והממצאים האובייקטיביים אף דלים ממנו ואינם עולים בקנה אחד עם המגבלה החמורה שהוצגה, שאם אמנם היתה כזו היה צפוי שיהיה תיעוד רפואי רב יותר או ממצאים אובייקטיבים מרשימים יותר. בדיקת ה-MRI שבוצעה לא העלתה כל ממצא, בעוד בדיקת ה-CT, שהתובעת פנתה לעשות לאחר קבלת חוות הדעת וביקור אצל רופא פרטי, הראתה בלט דיסק מזערי, שכפי שפורט לעיל ספק אם בכלל קיים לאור תוצאות ה-MRI, ואם קיים - ספק אם הוא תוצאת התאונה. כפי שהבהיר המומחה בהגינותו, בלט הדיסק שנמצא עשוי להסביר תלונות על כאבים ומגבלה מסויימת, אך כפי שלמדנו לדעת אין בו כדי להסביר את המגבלה המשמעותית שנמצאה בבדיקתה הפיסית של התובעת. שלא כטענת התובעת, לא התרשמתי כלל כי המומחה ניסה להתאים את העובדות למסקנותיו הראשוניות, כי אם ההיפך הוא הנכון. המומחה ניסה למצוא הסבר לפער בין ממצאי הבדיקה הגופנית לבין התיעוד הרפואי ולפיכך שלח את התובעת לבדיקה נוספת בטרם חתם את חוות דעתו. גם בשלב מאוחר יותר, כאשר נשלחו אליו ממצאי בדיקת ה-CT, ביקש לבחון את כל החומר הרפואי בטרם יסכם שוב מסקנותיו. המומחה היה מדוד מאוד בתשובותיו וניכר היה כי בחן היטב את הדברים בטרם החליט שלא לשנות ממסקנתו הראשונית. כפי שצויין לעיל, המומחה אף אישר, הן בתשובותיו לשאלות ההבהרה והן בחקירתו, כי ממצא של בלט דיסק עשוי אמנם להסביר תלונות על כאבי גב, אך משמצא שאין התאמה בין הבדיקה הגופנית, שהדגימה פגיעה חמורה ומשמעותית, לבין הממצאים האובייקטיביים והתיעוד הרפואי, שב על קביעתו כי אין לקבוע לתובעת נכות צמיתה. כאמור, ב"כ התובעת העלה אפשרות כי בעת בדיקתה אצל המומחה מטעם בית המשפט היתה התובעת כאובה במיוחד ולפיכך בבדיקתה הגופנית נראו מגבלות משמעותיות. אין בידי לקבל טענה זו. יש להניח כי אילו אמנם כך היו פני הדברים, וביום בדיקתה אצל המומחה היו מגבלותיה קשות במיוחד לעומת מצבה בד"כ, היתה התובעת זוכרת עובדה זו (ואולי אף מציינת אותה בפני המומחה בעת הבדיקה?!), אלא שאפשרות מעין זו שהועלתה על ידי ב"כ התובעת כלל לא נטענה על ידי התובעת עצמה. התובעת, שהגישה תצהירה לאחר קביעותיו של המומחה, לא נתנה הסבר כלשהו למגבלה הקשה שהודגמה על ידה בבדיקתה אצל המומחה ובתשובה לשאלה שנשאלה בעניין לא סברה כי המגבלה שהודגמה אצל המומחה שונה באופן משמעותי מהמגבלה שהודגמה אצל ד"ר קפלן (שהוגדרה במסמך שרשם כ"מגבלה קלה"), ובלשונה: "לא יודעת אם זה אותו דבר, זה עדיין כואב לי" (עמ' 12, שו' 25-19). מכל מקום, הטענה כי יתכן ויום הבדיקה היה יום חריג אינה מסבירה את ההפרזה הרבה בתלונותיה של התובעת, הן בפני המומחה והן בתצהירה, בכל הנוגע למצבה ומגבלותיה ביום-יום. התובעת טענה, כאמור, לכאבים "לאורך כל הגב", כאבים "בכל מאמץ ובכל תנוחה ממושכת", לאחר 10-5 דקות עמידה ולאחר כ-10 דקות הליכה, קושי בהרמת משקל מעל 4 ק"ג וכו'. תלונות אלה אינן מוסברות על רקע התיעוד הדל והממצאים (גם אם ניקח בחשבון את הממצא ב-CT), עניין עליו עמד גם המומחה (עמ' 11, שו' 20-19), ויש בהן להעיד על מגמת ההאדרה וההפרזה הכללית. יש להניח כי אם מצבה של התובעת היה כה חמור, כפי שניסתה להציג, היתה פונה לטיפולים רפואיים בניסיון למצוא מזור לכאביה. ואולם, התובעת אף לא מצאה לנכון לבצע טיפולי פיזיותרפיה בהתאם להמלצת הרופא הפרטי אליו פנתה, עובדה המלמדת כי לא מזור לכאביה ביקשה עת פנתה אליו אלא אישוש לתביעתה. המומחה, ד"ר למדן, סבר שאין טעם בבדיקה נוספת של התובעת, וזאת בשל חוסר ההתאמה הגדול בין בדיקותיהם של רופאים אחרים לבין הממצאים בבדיקתו שלו (עמ' 10, שו' 9-5), אך השיב שכמובן יהיה מוכן לבדוק את התובעת בשנית אם בית המשפט יורה כך. ב"כ התובעת טען כי למרות העמדה שהציג המומחה בחקירתו, בשלב מסויים סבר המומחה עצמו שיש מקום לבדיקה נוספת של התובעת. בעניין זה הפנה ב"כ התובעת לטיוטה לא חתומה של תשובות המומחה לשאלות ההבהרה (שנשלחה אליו ככל הנראה בטעות), שם נרשם כי המומחה מבקש לזמן את התובעת לבדיקה משלימה. אף אם בשלב כלשהו העלה המומחה, בינו לבין עצמו, אפשרות לבדוק את התובעת בשנית, הרי לאחר ששקל היטב את הדברים הגיע למסקנה שאין מקום לבצע בדיקה חוזרת, שכן כפי שהסביר בעדותו לא סבר שיהיה בכך טעם או שבדיקה נוספת תעזור לו להגיע למסקנה ברורה יותר (עמ' 10, שו' 9-6). מכל מקום, ההחלטה אם להורות על בדיקה חוזרת אם לאו מסורה לבית המשפט ובמקרה זה לא מצאתי כי ישנו בסיס להורות על בדיקה כאמור. ספק רב בעיני אם בדיקה חוזרת תוכל לסייע לקבוע את טווח התנועות האמיתי, שכן הכיצד נדע שזו הפעם התובעת מדגימה את טווח התנועות האמיתי? הבדיקה הגופנית מחייבת שיתוף פעולה של הנבדק, וכפי שציין המומחה בחקירתו, התובעת היא היחידה היודעת מהי המגבלה האמיתית שלה (עמ' 11, שו' 5). במצב דברים זה, וכאשר בעת בדיקתה בחרה התובעת להדגים הגבלה משמעותית וחמורה, שאינה מתיישבת עם יתר הממצאים והתיעוד הרפואי, אין ליתן אמון בתובעת כי טווח התנועות שיודגם על ידה בבדיקה חוזרת יהיה טווח התנועות האמיתי. נפגע שאינו משתף פעולה ומאדיר נזקיו בפני המומחה באופן כה בוטה, בניסיון לזכות בפיצוי מוגדל שאינו מגיע לו, יידע כי להתנהלותו יש מחיר ואל יצפה כי בית המשפט יאפשר לו "מקצה שיפורים", כפי שהגדיר זאת ב"כ הנתבעת. סיכומו של דבר - דעתי היא כי אין להורות על בדיקה חוזרת של התובעת ואני מקבלת את קביעתו של המומחה. חוות דעתו של המומחה לעניין נכותה של התובעת נסמכת על התיעוד הרפואי והממצאים האובייקטיביים והיא מהווה בסיס מספיק וראוי להערכת מצבה הרפואי של התובעת. הנזק התובעת לא טענה להפסדי שכר בעבר, ונוכח קביעת המומחה, לפיה לא נותרה לתובעת נכות צמיתה, אין גם לפסוק פיצוי בגין אבדן כושר השתכרות. בסיכומיה טענה התובעת כי יש לפצותה בגין כאב וסבל ובגין הוצאותיה. בגין הנזק הלא ממוני אני פוסקת לתובעת סך של 9,000 ₪. סכום זה לוקח בחשבון, בין היתר את תקופת אי הכושר שנקבעה לתובעת ואת הטיפולים שעברה. התובעת טענה כי נגרמו לה הוצאות כתוצאה מן התאונה וצרפה לתצהירה קבלות על תשלומים ששילמה בגין טיפולים רפואיים בקופת חולים, לרבות תשלום בסך 746 ₪ בעבור ביקור פרטי אצל ד"ר קפלן. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום הסכום ששולם לרופא הפרטי אליו פנתה התובעת. בתשובה לשאלה שנשאלה, הודתה התובעת כי קיבלה החזר בסך של כ-400 ₪ מקופת חולים על הביקור הפרטי אצל ד"ר קפלן (עמ' 16 לפרוטוקול, שו' 6). בנסיבות העניין ובהתחשב בהוצאות שנגרמו לתובעת עקב התאונה, בהן הוצאות רפואיות והוצאות הנסיעות לטיפולים הרפואיים, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בסך 1,000 ₪, כערכו היום. אשר להוצאות המשפט - ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי היתה הצדקה מלאה למינוי המומחה וכן לזימונו לחקירה ולפיכך ביקש להשית על הנתבעת את שכרו של המומחה, הן בגין הכנת חוות הדעת (בהן נשאה הנתבעת כמימון ביניים) והן בגין חקירתו (בהן נשאה התובעת). הנתבעת טענה, כי לאור מסקנותיו של המומחה יש להטיל על התובעת את מימון שכרו של המומחה. בנסיבות העניין ועל אף קביעתו של המומחה כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה, איני רואה לנכון להורות כי התובעת תישא בעלות הכנת חוות הדעת, שכן מלכתחילה היתה הצדקה למינויו של מומחה. יחד עם זאת, משהתובעת מצאה לנכון לבקש זימונו של המומחה לחקירה ובחקירתו חזר המומחה על ממצאיו ומסקנותיו ולא היתה הצדקה ממשית לזימונו, אין מקום להשיב לתובעת את עלות שכרו של המומחה בגין חקירתו. סוף דבר נוכח כל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות האגרה ובשכ"ט עו"ד בסך 1,534 ₪. עמוד השדרה