התובעת עותרת לתשלום החוב בגין דמי השכירות וההוצאות השוטפות העומד לטענתה עבור השנים 2009-1999 על סך של 235,451.54 ₪. לסכום זה יש לטענתה להוסיף הפסדי ריביות שנגרמו בחשבון האחות לאחר שהבנק, לצורך פרעון הוראות הקבע בגין ההוצאות השוטפות נהג לממש פקדון שהיה לאחות בחשבונה. לטענת התובעת אין מקום לכל טענת התיישנות ככל הנוגע לחלק מהתקופה שכן מדובר במקרה של אונאה ותרמית. טענתו העיקרית של ב"כ הנתבעים ככל הנוגע לגובה החוב, מעבר להתיישנות, היא כי במהלך השנים הוציאה הנתבעת הוצאות שונות לצורך תיקון תקלות ושיפוץ המושכר אשר יש לקזזן מסכום החוב. זאת על אף שהתיעוד לכך נלקח מבית הנתבעת על ידי התובעת ואחותה עת שהו שם בביקורן ביולי 2009. התיישנות 3. התביעה הוגשה בפברואר 2010 ובמסגרתה עתרה התובעת לתשלום החוב בגין דמי השכירות וההוצאות השוטפות החל משנת 1999 ועד לשנת 2009 עת פנתה הנתבעת את הדירה. בבקשת הרשות להגן הועלתה על ידי הנתבעים טענת התיישנות ככל הנוגע לחלק מתקופת החוב. טענה זו בגין יסודה. 4. על פי חוק ההתיישנות "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" כאשר תקופה ההתיישנות "בשאינו מקרקעין - שבע שנים" (ר' סעיפים 6,5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח -1958). על פי הסכם השכירות משנת 1988 עתידים היו דמי השכירות, להיות משולמים לפי השער היציג של הדולר מדי ראשון לכל חודש (ר' סעיף 3 להסכם השכירות, נספח א' לתצהיר התובעת). הארכות של הסכם השכירות אשר נשלחו על ידי התובעת לנתבעת לא שינו מתנאי זה (ר' סעיף 6 לתצהיר התובעת על נספחו). העילה בגין אי התשלום התגבשה איפוא כל חודש עם אי התשלום. מאחר והתביעה הוגשה ב- 11 בפברואר 2010, חלה התיישנות על כל סכומי החוב שהמועד לתשלומם התגבש 7 שנים קודם להגשת התביעה. קרי, עד פברואר 2003, כולל. 5. אמנם בסיכומיה טענה ב"כ התובעת לתחולת הרחיג של "תרמית ואונאה" בהתאם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות. ואולם, הטוען לחריג עליו הנטל ונטל זה לא הורם בענייננו. מדובר בהפרת חוזה, ואף על פי חישובי התובעת בשנים 1999 ו-2000 שולם מרבית החוב ואילו בשנת 2002 אף שולם ביתר (ר' סעיף 37 לתצהיר התובעת). לנוכח האמור זכאית התובעת לסכום החוב אך עבור התקופה שממרץ 2003 ועד לאוגוסט 2009, עת פינתה הנתבעת את הדירה. גובה החוב 6. בהתאם להסכם השכירות עמדו דמי השכירות על סך 300$ לחודש לפי שערו היציג של הדולר במועד התשלום והיו עתידים להשתלם מדי ראשון לכל חודש (ר' סעיף 3 להסכם השכירות, נספח א' לתצהיר התובעת). לתצהיר התובעת צורפו הארכות של הסכם השכירות שנשלחו לגירסתה מדי שנה כשהם חתומים על ידה אך מעולם לא הוחזר לה עותק חתום על אף שביקשה זאת (ר' סעיף 6 לתצהיר על נספחו). על פי ההארכה האחרונה שצורפה לתצהיר הועלו דמי השכירות לסך של 430$ לחודש לתקופה שמיום 1.7.2002 - 30.6.2003. אמנם אין ראייה לכך כי הנתבעת חתמה אי פעם על הסכם זה. עם זאת, ממייל שצורף לתצהיר התובעת מיום 2.8.09 ואשר נשלח על ידי הנתבע, עולה כי למעשה לא היתה מחלוקת כי דמי השכירות הועלו לסך של 430$ לחודש (ר' נספח יג' לתצהיר התובעת). 7. להוכחת גובה החוב צורפו לתצהיר אחות התובעת תדפיסי חשבון בנק החל משנת 1999 ועד אוגוסט 2009. תדפיסים אלו כוללים הן את הוראות הקבע שירדו מהחשבון בגין ההוצאות השוטפות והן את ההפקדות שבוצעו לחשבון במהלך השנים (ר' נספח ו' לתצהיר האחות). כראיה גם הוגשו במהלך שמיעת העדויות דפי חשבון הבנק של הנתבעת החל משנת 1999 (ר' עמ' 15, שורה 11) מהם ניתן ללמוד על הפקדות שבוצעו במהלך השנים. עוד צורפו לתצהירי הנתבעת בבקשת הרשות להגן אסמכתאות להעברות תשלום שבוצעו במהלך השנים על ידי הנתבעת לתובעת. 8. התמונה המתקבלת מהראיות כמפורט לעיל היא ברורה. ככל הנוגע לשנת 2003, עיון באסמכתאות שהוגשו מעלה כי באוקטובר 2003 הופקד סך של 16,000 ₪ על ידי הנתבעת (ר' נספח ו' לתצהיר האחות ונספח לתצהיר הנתבעת). ההוצאות השוטפות לאותה שנה עמדו, כעולה מתצהיר התובעת, על סך 2992.93 ₪ (ר' סעיף 37 לתצהיר). בגין שנת 2003 עומד איפוא סכום החוב על הסך של 430$ לחודש לפי שערו היציג של הדולר מדי ראשון לכל חודש וזאת עבור החודשים מרץ- דצמבר, בתוספת ההוצאות השוטפות כמפורט לעיל ובנכוי התשלום ששולם. מאחר ויש לצאת מהנחה כי הסכום ששולם על ידי הנתבעת שולם עבור כל אותה השנה, יש לנכות חלק יחסי מ-16,000 ₪. קרי, עבור 10 חודשים - סך של 13,333 ₪. החל משנת 2004 לא הועברו כל תשלומים על ידי הנתבעת לתובעת לא על חשבון ההוצאות השוטפות ולא על חשבון שכר הדירה. סכום החוב בגין דמי השכירות החל מינואר 2004 ועוד אוגוסט 2009 עת פינתה הנתבעת את הדירה עומד על הסך של 430$ לחודש לפי שערו היציג של הדולר מדי ראשון לכל חודש. לסכום זה יש להוסיף את ההוצאות השוטפות שפורטו בהתאם לתדפיסי החשבון בתצהיר התובעת (ר' סעיף 37 לתצהיר). הוצאות אלו עמדו על סך 2729.64 ₪ לשנת 2004, על סך 3194.98 ₪ לשנת 2005, על סך 3,194.98 ₪ לשנת 2006, על סך 2,608.97 ₪ לשנת 2007, על סך 3,054.62 ₪ לשנת 2008 ועל סך 2161.70 ₪ לשנת 2009. 9. על פי תצהירה של התובעת יש להצמיד את סכומי החוב לריבית פריים של הבנק בגין הפסדי ריבית שנגרמו בחשבון אחותה של התובעת עקב פקדון שמומש לאחר שלא הופקדו דמי השכירות והתשלומים עבור החשבונות השוטפים (ר' סעיף 37 לתצהיר). אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, אין התובעת יכולה לתבוע מכח הפרת חוזה נזקים ממוניים שנגרמו לצד ג', להבדיל מלה עצמה. שנית ולמעלה מן הצורך ייאמר כי לא פורט ולא הוכח גובה הריבית שעתידה היתה האחות לקבל במסגרת הפקדון, שנפרע, ואשר מהווה את תקרת גובה הנזק במקרה זה. לנוכח האמור סכומי החוב שפורטו בסעיף 8 לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שיועד לכל תשלום ותשלום. ההוצאות השוטפות כמפורט לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממחצית כל שנה, קרי מ-1.7 מדי כל שנה. החלק היחסי מהסך של 16,000 ₪ (13,333 ₪), אשר שולם באוקטובר 2003, ישא אף הוא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם, 21.10.2003, בטרם ניכויו מסכום החוב לאותה שנה. 10. לטענת הנתבעים יש לקזז מסכום החוב הוצאות שהוצאו עקב תקוני תקלות ושיפוצים שנעשו בדירה. לתצהירי הנתבעים צורפה חשבונית מס על סך 828 ₪ משנת 2003 ל"דיירי דרזנר 8", קבלה מדצמבר 2003 על סך 1400₪ המופנית אף היא לדיירי הבניין והצעת מחיר לביצוע החלפת צנרת על סך 5242.5 ₪ המופנית לנתבעת משנת 2006 (ר' נספחים לסעיף 29 לתצהיר הנתבעת). בשים לב לכך שהחשבונית והקבלה מופנים לדיירי הבניין ולא לנתבעת, ואילו המסמך המופנה לנתבעת הוא בגדר הצעת מחיר בלבד, אין כל ראיה לכך שסכומים אלו שולמו על ידי הנתבעת, ואין איפוא מקום לקזזם מסכום החוב. עם זאת, לתצהירי הנתבעים צורפה גם טיוטת חשבון על סך 7161 ₪ המופנית אף היא לנתבעת בגין תיקוני צנרת שאינה נושאת כל תאריך. שוכנעתי כי תיקון זה בוצע על ידי הנתבעת שכן לתצהיר התובעת צורפה חשבונית מס על סך 7161 ₪ על שם הנתבעת משנת 2008 ואשר על פי התצהיר הועברה אליה בעקבות תיקון עצמאי שבוצע על ידי משפחת הנתבעת (ר' נספח ט' לתצהיר התובעת). סכום זה יש איפוא לקזז מסכום החוב כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם. מאחר והכיתוב על הקבלה מטושטש אני קובעת את יום התשלום במחצית 2008, 1.7.2008. 11. לגירסת הנתבעת בוצעו שיפוצים ותיקונים נוספים במהלך השנים ואולם כאמור גירסא זו לא הוכחה. לא באמצעות קבלות למיניהן, ולא בדרך אחרת. אשר לגירסא ולפיה נלקחו קבלות וחשבוניות על ידי התובעת ואחותה עת שהו בדירה ביולי 2009 (ר' סעיף 24 לתצהיר הנתבעת). לא שוכנעתי בכך במידה מספקת ומכל מקום חשבונית שכאמור כן הועברה לידי התובעת צורפה על ידה לתצהירה. 12. מסכום החוב יש גם לקזז פקדון על סך 3,500₪ אשר על פי גירסת הנתבעים חולט על ידי התובעת (ר' סעיף 33 לתצהיר הנתבעת). גירסא זו לא נסתרה בחקירה הנגדית של הנתבעים והיא מתיישבת עם פקדון בסך 900$ אשר הופקד עם החתימה על הסכם השכירות המקורי (ר' סעיף 20 להסכם). 13. אשר לטענה ולפיה יש לקזז מסכום החוב סך של 40,000₪ בגין שהות התובעת ואחותה בדירה עת הגיעו לביקור, כמו גם סך של 20,000 ₪ בגין שהות מגורי הנתבעת אצל בתה באותה תקופה (ר' סעיף 33 לתצהיר הנתבעת). מוטב לטענה שלא נטענה. בתקופה הרלוונטית לתביעה הגיעו התובעת ואחותה לארץ לשבוע אחד בלבד וכעולה מתכתובת המייל שצורפה, הן שהו בדירה על דעת ובהסכמת הנתבעים, כאשר הנתבעת המשיכה להתגורר בדירה (ר' נספח יא' לתצהיר התובעת). 14. התוצאה היא שיש לקזז מסכום החוב המפורט בסעיפים 9-8 לעיל, את הסכומים שפורטו בסעיפים 10 ו-12 לעיל. הערבות 15. לטענת ב"כ התובעת יש מקום לחיובו של הנתבע כערב למלוא סכום החוב. לטענתה מנוסח כתב הערבות עצמו עולה שאומד דעת הצדדים היה כי הערבות תתמשך עד להחזרת המושכר לידי המשכיר. בנסיבות העניין, מגורי התובעת ואחותה בחו"ל וגילם המבוגר של הנתבעת ובעלה ז"ל, היה ברור כי מדובר בשכירות ארוכת טווח, היוצרת למעשה חוזה יחס המטיל חובות מוגברות על הצדדים כאשר הערבות תתמשך עימו עד לסיומה. בפרט אמורים הדברים כאשר הנתבע הינו בנה של הנתבעת והיה מעורב הן במציאת הדירה, הן בחתימה על החוזה, והן בהקשרים אחרים במהלך השנים. לטענת ב"כ הנתבעים ערבותו של הנתבע היתה לשנה אחת בלבד והוא חתם עליה עת היה חייל בשירות סדיר ואין כל מקום לייחס לו הבנה או כוונה לחיוב ארוך טווח. מעולם לא נעשתה כל פנייה לערב והוא לא נדרש לתת את הסכמתו בכתב להארכת הערבות. בנוסף העלה ב"כ הנתבע בסיכומיו טענות נוספות ככל הנוגע לאי מצוי הליכים ולאי ידוע הערב בהתאם לחוק הערבות, כאשר התובעת התנגדה להעלאתן בטענה של הרחבת חזית. 16. דין התביעה כנגד הנתבע להידחות. ביום 27.12.88 חתם הנתבע על כתב ערבות ולפיו "אני החתום מטה מאיר X ת.ז..... לאחר שקראתי את חוזה השכירות מיום 27.12.88 בין מריאן זקן (המשכיר) לבין X אליס (השוכר) לגבי המושכר מירושלים, רח' יחיאל דרזנר 493/4 י-ם אני ערב בזה כלפי המשכיר שהשוכר ימלא את כל תנאי חוזה השכירות ואני מתחייב לשפות את המשכיר עבור מלוי התחייבויותיו של השוכר, עקב הפרת תנאי החוזה על ידי השוכר. ערבות זו תפקע אך ורק לאחר מילוי כל תנאי חוזה השכירות ולאחר החזרת החזקה במושכר למשכיר יחד עם הריהוט. לראיה באתי על החתום בירושלים, היום 27.12.88" (ר' נספח ב' לתצהיר התובעת). בהסכם השכירות שנחתם באותו היום נקבעה תקופת השכירות ל-12 חודשים, החל מיום 1.1.89 ועד ליום 31.12.89 (ר' סעיף 2 להסכם השכירות, נספח א' לתצהיר התובעת). אין מחלוקת כי הנתבע לא חתם על כל מסמך ערבות נוסף מעבר לזה שנחתם על ידו ביום 27.12.88. 17. לטענת ב"כ התובעת מנוסח כתב הערבות ולפיו הערבות תפקע "לאחר החזרת החזקה במושכר למשכיר יחד עם הריהוט" ניתן ללמוד כי הערבות מתמשכת מעבר לתקופת החוזה הראשונית, גם אם תוארך, וזאת עד להחזרת המושכר לידי התובעת. אין בידי לקבל טענה זו. אין מקום לקרוא שורה זו של כתב הערבות במנותק מיתר הוראות כתב הערבות. על פי כלל הוראותיו של כתב הערבות הנתבע ערב למילוי תנאי הסכם השכירות שנחתם ביום 27.12.88. בהתאם לתקופת השכירות שנקבעה באותו הסכם היה על הנתבעת לפנות את המושכר בתום אותה תקופה, ביום 31.12.89. התנאי בכתב הערבות ולפיו תפקע הערבות לאחר החזרת המושכר לידי המשכיר מתייחס לתקופה זו. דהיינו, החזרת המושכר עם תום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם. אשר לטענת התובעת ולפיה בנסיבות העניין היה ברור לצדדים כי מדובר בשכירות ארוכת טווח. ראשית, יצויין כי בחוזה השכירות לא ניתנה אופצייה להארכה. כשנשאלה התובעת בהקשר זה "החוזה היה לשנה?" השיבה "זה היה לטווח ארוך, בשנה הראשונה רצינו לראות מה קורה, איך העניינים מתנהלים. אנחנו תמיד החלטנו שזה היה לטווח מאוד ארוך, אבל זה הנוהל בארץ לעשות ככה - לחתום לשנה" (ר' עמ' 11, שורות 10-8). מעדותה עולה אפוא כי מלכתחילה לא נקבעה תקופה ארוכה יותר בהסכם במכוון, על מנת לבחון "איך העניינים מתנהלים". קרי, האם יש מקום להארכה מעבר לתקופת השכירות המקורית. עוד יצויין בהקשר זה כי לעדותו של הנתבע אף לנתבעת ולבעלה ז"ל לא היה ברור בשלבים הראשונים של ההתקשרות האם הדירה מתאימה לצרכיהם, בהתחשב במצבם הבריאותי ובתנאים הפיזיים של הדירה (ר' עמ' 17, שורות 13-1). ואולם עיקר. גם אם סברה התובעת כי אם "העניינים מתנהלים" בסדר בשנה הראשונה אזי יש מקום לשכירות ארוכת טווח, הן בשים לב לכך שהיא ואחותה לא התגוררו בארץ והן בשים לב לגילם המבוגר של הנתבעת ובעלה ז"ל, כפי שאכן אירע בסופו של דבר, אין בכך כדי לחייב את הנתבע כערב. הנתבע חתם, בהיותו חייל בשירות סדיר, על ערבות להסכם שכירות לשנה. הוא מעולם לא חתם על הסכם נוסף. התובעת, על אף שהקפידה לשלוח לעדותה מדי שנה הסכמי הארכה של השכירות המקורית, מעולם לא שלחה כתב ערבות נוסף לערב ומעולם לא פנתה אליו בעניין זה (ר' סעיף 12 לתצהיר הנתבע; עדות התובעת בעמ' 11, שורות 14-11). נכון אמנם כי יחסים ארוכי טווח עשויים להטיל חובת תום לב מוגברת על הצדדים להם ואולם לא הערב היה צד ליחסים ארוכי טווח אלו אלא אמו. דינו של הסכם השכירות המקורי שונה בהקשר זה בתכלית מדינו של כתב הערבות. ככל הנוגע להסכם השכירות, אף בהיעדר הסכם בכתב, לנוכח המשך המגורים בדירה מתמשכים יחסי השכירות בדירה כעולה מהתנהגות הצדדים להסכם ומהוראות חוק השכירות בעניין זה (ר' סעיף 19 לחוק השכירות). לא כן לעניין הערבות. נכונותו של הערב לערוב בשנת 1988, עת היה חייל בשרות סדיר, אינה מלמדת על הסכמתו לערוב גם 20 שנה מאוחר יותר כשמצבו המשפחתי והכלכלי שונה לחלוטין. הראיות מהן עולה כי הנתבע היה מעורב במציאת הדירה להוריו וכי היה נוכח בחתימת הסכם השכירות עם הוריו אינם מלמדות על אומד הדעת אלא לאותה עת. גם אם הנתבע ערך חשבונות בקשר לדירה והתכתב במייל עם אחות התובעת עת היה בצבא כעולה מתצהירה (ר' סעיף 12 לתצהיר על נספחו), אין בכך כדי ללמד על כוונה לערוב להסכם השכירות לשנים שלאחר מכן. למעשה, מתצהירה של התובעת עצמה עולה כי במהלך השנים שלאחר חתימת הסכם השכירות עיקר הקשר היה דווקא עם בנותיה של הנתבעת, ולא עם הנתבע (ר' סעיף 13 לתצהיר התובעת על נספחיו, סעיפים 15 ו-17). 18. ב"כ התובעת הפנתה לפסק דין ממנו עולה לטענתה כי בנסיבות של ערבות הניתנת על ידי בן משפחה יש מקום להסיק כי אומד הדעת הוא לערבות המתמשכת מעבר לתקופת ההסכם המקורי (בש"א 155000/06 מלמד אורלי ואח' נ. צפורן חנה ואח'). עיון בפסק הדין מעלה כי נסיבותיו של אותו מקרה שונות מענייננו. שם נדונה ערבות לשטר חוב שניתן כבטוחה לקיום התחייבויות הסכם שכירות כאשר בכתב ערבות אשר נספח להסכם השכירות נאמר כי הערבות תחול גם במקרה של הארכת תקופת השכירות. זאת ועוד. באותו הסכם שכירות ניתנה אופציה לחידוש החוזה ללא הגבלת זמן. אף השטר עצמו לא סוייג בהתייחס לטופס חוזה ספציפי או תקופה ספציפית. נסיבות אלו מהן ניתן היה להסיק אומד דעת לערבות מתמשכת הן שונות בתכלית מבענייננו. בענייננו, אין בנוסח כתב הערבות כל אמירה כי הערבות תחול גם במקרה של הארכת הסכם השכירות. אף בהסכם עצמו כאמור לא ניתנה כל אופציה להארכה וכתב הערבות מפנה להסכם הספציפי. את אומד הדעת יש לגזור מנוסח כתב הערבות ומהנסיבות. בענייננו אומד הדעת והנסיבות הכוללות מלמדים על ערבות להסכם השכירות לתקופה של שנה. לא די בהיותו של הנתבע בנה של הנתבעת כדי לחייב אותו כערב מעבר לכך. 19. כשהתגלה לתובעת בשנת 2009 כי לא שולמו דמי השכירות, אכן הביע הנתבע נכונות לטפל בתשלומים עבור השנים 2009-2008 (ר' סעיף 33 לתצהיר התובעת על נספחו). בין הצדדים התנהל משא ומתן, אך מאוחר יותר כשהתברר כי מדובר בשנים רבות יותר, עלה המשא ומתן על שרטון (ר' 39 לתצהיר התובעת על נספחו). הנתבע העיד כי נכונותו להסדיר את התשלומים עבור השנים 2009-2008 הייתה באמצעות כספי אמו, ולא מכספיו שלו ועל מנת לסייע לה (ר' עדותו בעמ' 18, שורה 8 - עמ' 19, שורה 12). גם לגרסת התובעת לא היה הנתבע ער לכך כי דמי השכירות לא שולמו במהלך השנים מאחר ולא הוא מי שטיפל בעניינים אלו עבור אמו. אינני סבורה, לאחר עיון בתכתובת המייל שצורפה לתצהיר התובעת, ולאחר שמיעת עדותו של הנתבע כי אכן ניתן להסיק מחומר הראיות הודאה של הנתבע לאחריותו כערב. 20. התוצאה היא שדין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שפורטו בסעיפים 9-8 לעיל, בקיזוז הסכומים שפורטו בסעיפים 10 ו-12 לעיל. עוד אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות האגרות ששולמו בתיק כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. התביעה כנגד הנתבע נדחית. בנסיבות העניין לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות. שכירותחובדמי שכירות