סעיף 212 לחוק התכנון והבניה מציב מסד להריסת בניה שנעשתה ללא היתר, גם אם העבירה בגין אותה בניה התיישנה וגם אם מכל סיבה שהיא מי שביצע את העבירה "מת או אינו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית". אך אין די בכך שהבניה נשוא בקשה לפי סעיף 212 לחוק תעשה ללא היתר. על מנת שיינתן סעד של הריסה יש צורך להוכיח קיומן של אחת החלופות המופיעות בסעיף 212 לחוק או בעניינינו להוכיח קיומו של אינטרס ציבורי לביצוע ההריסה. פסק הדין המנחה ביחס להריסה בהתאם לסעיף 212 הוא ע"פ 3490/97, יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד נב(1), 136. בפסק דין זה נקבע, תוך השוואה לסעיף 205 לחוק העוסק בהריסה לאחר הרשעה בגין בניה ללא היתר, כך: "... כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בענין זה אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות הענין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של ענין ציבורי חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה'ענין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד" עניינו של האינטרס הציבורי הנדרש חוזר בפסיקה וניתן להפנות למשל לרע"פ 124/01, זאב ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו (3) 151; ע"פ 8338/09, דן כדר נ' מדינת ישראל ;וכן עפא (מרכז) 926-04-09, אפרים צוברי נ' עיריית ראשון לציון . הריסת מבנהבניהבניה ללא היתרחוק התכנון והבניהתכנון ובניה