1. אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב-האישום. אין פירוש הדברים כי המפקח לא פעל בגדרי סמכותו בעת שרשם את הודעת-הקנס, אלא שלא היה מקום לעמוד על האישום, וזאת לנוכח הטענה, שהעלה הנאשם כבר בשלב קודם בפני בית-המשפט ועוד קודם לכן בפניותיו לגורמי העירייה. אין מחלוקת שהנאשם העמיד את מכוניתו במקום, שהוקצה באותה עת לכלֵי-רכב המבקשים לפרוק ולטעון במסגרת עבודות בנייה באתר הצמוד. אני מקבל את עמדת המאשימה, שלפיה במועד שבו חנה הנאשם במקום, סומן הוא כמותר בהעמדת רכב אך לצורך זה. ניתן לראות זאת מצביעתן של אבני השפה בצבע אפור (ת/1). ניתן ללמוד על כך מעדותו של המפקח. ניתן היה להסיק זאת מתעודת עובד הציבור, ת/3, שדיברה בשינוי הסימון במועד מאוחר למועד האירוע שבכתב-האישום. 2. לכאורה, די בכך לקבוע כי הנאשם עבר עבירה. זאת, על פי תפישה משפטית הגורסת כי אין בידי התושב כל אמצעי עקיף להשיג על מה שנראה בעיניו כתִמרור שאינו כדין. אינני מקבל תפישה משפטית זו. אינני סבור כי היא עולה מפסיקתו של בית-המשפט העליון. המאשימה הניחה בפניו של מותב זה את פסק-הדין ברע"פ 7451/07 מדינת ישראל נ' אהרונוביץ (פורסם במאגרים, 2.6.2008) וכמוהו כמכר ותיק, השב ומגלה את פניו עתה. באותה פרשה הייתה קביעתו של בית-המשפט העליון כי אין להותיר שיקול דעת, שאינו מוגבל, בידיו של החונה. כך נקבע בפסק-הדין וכך נקבע גם בהחלטה לדחות בקשה לדיון נוסף (דנ"פ 5377/08 אהרונוביץ נ' מדינת ישראל, 1.7.2008). אלא, שבכך לא התמצו הקביעות המשפטיות. גם אם מתקבלת העמדה, שלפיה הצבה של תמרור אינה פתח לשקילה, מצד הנדרש לציית להוראותיו, אם ראוי או שלא ראוי לעשות כן, אין פירוש הדברים כי ניטלת מן התושב האפשרות, והיא יסוד במשפטנו הציבורי, להשיג בדרך של תקיפה עקיפה על פעולת הרשות. במקום, שבו סבור אדם כי האיסור שבחוק אינו כדין, פתוחות בפניו שתי דרכים: האחת, תקיפה ישירה של אותו איסור בדרך של פנייה לערכאות המשפט המנהלי. דרך זו מתייחדת בכך שהיא צופה פני עתיד. משקלה הסגולי הוא עוד בכך שבפניה של ערכאת המשפט המנהלי תוכל להיפרשׂ תמונה רחבה, הנדרשת למגוון השיקולים שהובילו את הרשות המנהלית או את המחוקק לקבוע את שנקבע. הדרך השנייה היא תקיפת-עקיפין של ההוראה השלטונית, והיא נעשית באמצעות המתנה להבאתו של הענין לדיון בידי הרשות, והעלאתה בידי התושב של טענת הגנה, שענינה בפגם אשר נפל באותה הוראה שלטונית. דרך זו היא לגיטימית לא פחות. ייחודה בכך, שהיא מאפשרת לאדם לתקוף בדיעבד מעשה שנעשה. מגבלתה בכך, שלא ניתן להידרש במסגרתה לפרישׂה רחבה של התמונה הנורמטיבית ולבחינה מעמיקה של מדיניות הרשות על כל יסודותיה. במקום, שבו נדרשת אותה בחינה רחבת היקף, לא תוכל דרך זו לצלח והעדיפות תהיה לתקיפה הישירה. אולם, במקום שבו הבחינה הנדרשת היא נקודתית וממוקדת באירוע הנדון בלבד, יש-גם-יש מקום לאותה דרך של תקיפה. 3. ענין זה פורט בהרחבה בפסק-דינו של כבוד השופט אדמונד א' לוי בפרשת אהרונוביץ הנזכרת. נרשם בו, כי מרבית התמרורים מותירים מרווח מצומצם למדי של שיקול דעת למשתמש בדרך. העיקרון הוא עיקרון של אמת מידה דווקנית. אלא, שאותה אמת מידה חלה, ראש וראשונה, על הרשות המנהלית. זאת, בהיותה של רשות זו חבה בחובת נאמנות מוגברת לציבור. לפיכך, אך מובן כי תמרור נדרש להישען על תכלית ראויה, ועליו לעלות בקנה אחד עם אותה תכלית בכל העת שבה הוא מוצב. בחינתה של אותה תכלית אף היא עניין לתקיפה ישירה או עקיפה, לפי הקריטריונים שהוצגו לעיל. באותו מובן, שבו נרשם בפרשת אהרונוביץ כי אין הכוונה לתקיפה עקרונית של האיסור לחנות במקום המיועד לאוטובוסים, כך גם במקרה שבפני לא תוכל להיות תקיפה עקיפה של עצם הרעיון להגביל את החניה במקום לכלֵי-רכב המשמשים אתר בנייה סמוך. אולם, אותה תקיפה עקיפה אינה נשללת כשמבקשים להשיג על הסימון ועל כך, שאין הוא עולה בקנה אחד עם מצב הדברים באותו אתר בנייה. כך בדיוק עשה הנאשם שבפני. 4. שלא כבפרשת אהרונוביץ, שְבּה הועלתה שאלה רחבת היקף, במקרה שבפני מדובר בענין נקודתי, המתאים לתקיפה עקיפה. כפי שנאמר באותה פרשה, בתקנות התעבורה נקבע באופן מפורש כי "תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין". אך מובן כי הצבתו של תמרור, שאינו עונה על התכלית שלשמה הוצב, אינה הצבה כדין. אין היא שימוש כדין בסמכות השלטונית. במקרה שבפני, התכלית הייתה מניעת הפרעה לשימוש במרחב הציבורי, בשל הצורך לפרוק ולטעון חומרים לאתר בנייה. התכלית הייתה לאפשר את פעילות הבנייה במרחב העירוני גם בשעה שהוא משמש, במקביל, לתנועתם של כלֵי-רכב ולחנייתם. בעת, שבה אתר הבנייה היה פעיל, התקיימה אותה תכלית, האוסרת חניה של כלִי-רכב שאינו משרת אתר בנייה זה. והנה, מראשית הדרך טען הנאשם, כי זמן רב עוד קודם שחנה במקום במועד הנקוב בכתב האישום, עמד אתר הבנייה כשהוא סגור ואינו פעיל. טענתו הייתה כי שוב לא נדרשה הקצאתם של אותם מקומות לפריקה וטעינה לאתר בנייה זה. עם טענה זו לא עלה בידי המאשימה להתמודד. זאת, על אף שעוד קודם למועד הדיון היום היא ידעה היטב כי זו טענתו היחידה של הנאשם. המפקח העיד, ואולם הוא התקשה לספק מידע מדויק באשר לְטענה, כי האתר עמד פעיל גם במועד הנקוב בכתב-האישום. "לא ראיתי את האתר פעיל", העיד המפקח בדבריו בפרוטוקול שלעיל. הוסבר, כי נצפו אנשים באתר הבנייה, ואולם המפקח לא ידע להגיד לאיזה צורך הם היו במקום, וחשוב מכך - לא היה בידו לזכור באיזה תאריכים דובר. לא הוצגה לבית-המשפט כל אסמכתה נוספת לכך, שבמועד הנדון היה במקום אתר בנייה פעיל והתמרור שימש לייעוד שלשמו נקבע לכתחילה. כאמור, היה כל מקום להיערך להצגת נתונים בענין זה בעקבות הטענה, ששב והעלה הנאשם, ובצדק הוא תהה - גם אם כיוון את שאלתו אל הגורם הלא נכון - מדוע זה לא נערכה המאשימה להשיב על טענתו. 5. המאשימה נזכרה, באיחור, לבקש את הצגתה של תעודת עובד ציבור כחלק מראיותיה. לבקשה זו נעתר בית-המשפט ואולם נקבע כי יש להזמין את עורך התעודה, מר ציון אסולין, למסירת עדות. הזמנה נשלחה מבית-המשפט. המאשימה התבקשה לוודא את התייצבותו של מר אסולין, עובד בעיריית תל-אביב-יפו. העד לא התייצב. לא ניתן היה להפנות אליו כל שאלה באשר לאמור בתעודת עובד הציבור. לענין זה משמעות ניכרת בהכרעה בתיק זה. אותו מחדל מחזק את העמדה שהציג הנאשם. שכן, לפי האמור בתעודת עובד הציבור, נמצא מקום לבטל את התמרור ולסמן את אבני השפה בכחול ולבן לאחר פרק זמן שבּוֹ, כאמור, הותרה החניה לכלֵי-רכב, הקשורים לאתר הבנייה בלבד. סימן הוא לכך כי גורמי התמרור הגיעו בשלב כלשהו למסקנה, כי אותו תמרור שוב אינו משרת את תכליתו ולפיכך דינו להיות מוסר. תעודת עובד הציבור נוקבת בתאריך מאוחר במידה ניכרת למועד הנקוב בכתב-האישום. נכתב בה כי הדבר היה ביום 23.9.2012. היות, שלא ניתן היה לשאול דבר את עורך התעודה, וממילא לא לשמוע מפיו על גורם רלוונטי אחר שיוכל להשיב, קשה לקבל כנכון את מה שנרשם בתעודה זו. הדבר משמעותי בפרט לאור עדותו של הנאשם, שהותירה בי רושם של עדות מהימנה, ולאור התמונות שצילם. לפי דברים אלה התמרור הוסר, ואבן השפה נצבעה בכחול ולבן, במועד מוקדם במידה ניכרת. התמונות שהוצגו (נ/1) אינן נוקבות, באמצעות ראיה אובייקטיבית, במועד שבו צולמו. ואולם אני מאמין לנאשם כי התאריכים שרשם ומתייחסים למועד שבו צילם - החל מיום 21.6.2012 - הם נכונים. כאמור, קשה ליישב ממצאים אלה עם האמור בתעודה, ובנסיבות שפורטו על התעודה לסגת מפני גרסתו של הנאשם. 6. שייכות הדברים לענייננו היא בכך, שיש כל יסוד למסקנה כי בשלב כלשהו, והוא סמוך עד מאוד - מרחק של 10 ימים - למועד הנקוב בכתב-האישום, כבר הגיעה רשות התִמרור למסקנה כי אין עוד צורך בתמרור. יש כל יסוד למסקנה כי הדבר היה קשור בטענה, שהשמיע כזכור הנאשם, כי אתר הבנייה שוב לא פעל. כך במועד האירוע, כך חודשים ארוכים קודם לכן. ואם האתר לא פעל, הרי שלא היה כל מקום להוסיף ולהותיר את מגבלת החניה על כנה. הותרתו של התמרור, ועמו האיסור על חניה שלא לצורכי פריקה וטעינה, אינה עולה בקנה אחד, לפיכך, עם הדין. במצב דברים זה יש כל מקום לקבל את הטענה, שהועלתה במסגרתה של תקיפה עקיפה, ולקבוע כי בנפול האיסור, נופל גם האישום. 7. לסיכום הדברים, במועד שבו החנה הנאשם את מכוניתו במקום לא היה כל צידוק להגבלת החניה. היות שהנאשם חנה לצורך המותר, על-פי המצב הנורמטיבי הראוי באותו מועד, הרי שלא נעברה כל עבירה. הנאשם זכאי. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתוך 45 ימים. רכבבניהקנסעבודות בניהחניה