טענות הצדדים התובע טען כי על הנתבעת, כבעלים של המקרקעין מהם נפלו הבלוקים והלבנים אשר שימשו לאיטום החלון, מוטלת האחריות לפצותו בשל הנזקים אשר נגרמו לו. על פי חוות דעת השמאי דן וולף, היקף הנזקים אשר אירעו לכלי הרכב הינו ניכר, ועולה על שווי כלי הרכב, באופן בו נגרם נזק מסוג "אובדן חמור". בהתאם טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בשווי כלי הרכב בסך 21,000 ₪, בצירוף שכ"ט השמאי בסך 945 ₪, עוגמת נפש ואי נוחות בהיקף של 5,000 ₪, ועלות ניהול ההליך בסך 1,000 ₪. הנתבעת מצדה, מאשרת כי הינה בעלי המבנה אשר בצמוד לו הוחנה כלי הרכב, ולגישתה היא אינה אחראית לנזקים שכן לא הוכח שהנזק אירע כפי שהתובע מתארו, מאחר והתובע לא ראה את קרות הנזק. כמו כן טענה הנתבעת כי התובע אחראי לנזק בשל הסיכון אשר נטל בעת החניית כלי הרכב בצמוד למבנה נטוש ואטום, המוכר לתובע ותלוי בו שילוט כי מדובר במבנה מסוכן. הנתבעת סבורה כי העובדה שהתובע ביודעו כי מדובר במבנה רעוע החליט להחנות את כלי רכבו, מביאה לאחריותו כאשם תורם, בשיעור של 100% מהנזק. הנתבעת טענה כי פעלה במקרה דנן באופן סביר וללא התרשלות מטעמה, כאשר המבנה סגור ועליו תלויים שלטים המבהירים כי מדובר במבנה מסוכן, כאשר המבנה אינו מגודר בשל נסיבות תכנוניות אשר אינן מצויות בשליטתה. יתר על כן, טענה הנתבעת, כי התובע השיג גבול בעת שחנה במקרקעין השייכים לה, ובשל השגת הגבול אשר בוצעה, היא אינה אחראית לנזקיו הנטענים של התובע, וכן טענה היא לחשש כי הנזק נגרם כתוצאה ממעשה פלילי של צד ג' (וזאת בהסתמך על העתק טופס התלונה אשר הוגש למשטרה, ושצורף לכתב התביעה). במישור הנזק, טענה הנתבעת כי תיאור הנזקים בכתב התביעה הינו מופרז, שכן שרידי כלי הרכב נותרו בידיו של התובע, ולפיכך ערכו אמור להיות 90% מערכו (שכן 10% מערכו ניתן לקבל עבור שרידי כלי הרכב). אציין עוד כי הנתבעת הוציאה הודעת צד ג' לחברת עמידר, ממנה נרכש נכס המקרקעין בדרך של חכירת לתקופה ממושכת (שכן הנתבעת טענה שאיטום החלונות בבלוקים אשר מטו ליפול, נעשה על ידי הבעלים הקודמים של הנכס), ואולם לאחר דיון לא פורמלי קצר, ובהמלצת ביהמ"ש, ובהתבסס על חוזה המכר אשר הוצג על ידי "עמידר", ההודעה לצד שלישי נמחקה בהסכמה, ללא צו להוצאות. חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת לטענת התובע, על הנתבעת מוטלת חובת הזהירות מעצם היותה הבעלים של המקרקעין מהם נפלו הבלוקים והלבנים, ומשהפרה את החובה המוטלת עליה, הרי שהיא חבה בפיצויו בגין נזקיו. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הצדק הינו עם התובע, שכן על הנתבעת, כבעלים של מקרקעין, מוטלת חובת האחריות המושגית, למנוע נפילתם של חלקים מבניין, לרבות רכיבים המשמשים לאיטום החלונות מהבניין. בכל הנוגע לשאלת הפרת החובה המוטלת על הנתבעת, התובע אמנם לא היה עד לקרות הנזק, ולא ראה את הלבנים נופלות מהמבנה, ואולם לגישתי הדבר ברור לאור התמונות אשר צורפו כנספח לחוות דעתו של השמאי מטעם התובע. תיאור הנזק ותמונות אשר צולמו מיד ובסמוך לאחר קרות הנזק, כמו גם היות המבנה מסוכן ורעוע, עולים בקנה אחד עם מסקנה זאת. חיזוק לאמור ניתן למצוא אף בהסכם אשר נכרת בין הנתבעת ל"עמידר", כאמור בסעיף 12 (א) לחוזה המכר התחייבה הנתבעת לשמור את הנכס במצב טוב ותקין, ובהתאם להוראות כל דין, והרי אין חולק כי מדובר ב"מבנה מסוכן" כהגדרתו על פי הדין. יש וניתן לציין, כי הנתבעת יכולה הייתה בנקל, לקיים את המוטל עליה מבחינת חובת הזהירות הנדרשת ממנה, ודואגת לחזק את חלקי הבניין על מנת שלא יינתקו בעת אירוע מזג אוויר סוער (ויש לציין, חובה זאת מוטלת עליה אף מכח ההסכם אשר הוצג על ידי "עמידר"), ומשלא עשתה כן, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות לנזק גם בשאלת הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לקרות הנזק, התוצאה אשר התרחשה בסופו של דבר, אינה מחמיאה לנתבעת. לא יכולתי לקבל את הטענה הנוגעת לקרות הנזק על ידי צד ג' במסגרת ביצוע עבירה פלילית כפי שנטען, שכן בפירוט המצוי באישור המשטרה אליו הפנתה הנתבעת, מדובר למעשה רק במועד הפקת האישור על הגשת התלונה (והובהר במסגרת הדיון בפני כי לא הוגשה תלונה אודות נזק מכוון מטעם צד ג'). לא יכולתי לקבל את הטענה כי הנתבעת אינה אחראית לנזק בשל היות התובע מסיג גבול, שכן הלכה למעשה, דובר ברשות הרבים, מקום הנגיש וזמין לכל אדם או גורם החולף בסביבה. גם אם הבעלות במבנה הינה שייכת לנתבעת, עדיין סביבתו וקרבתו היו לא מגודרים, ואף לא הייתה תלויה הודעה כי מדובר בשטח פרטי או כי החנייה אסורה במתחם בשל היות השטח פרטי. בהיעדר הודעה או התראה, ובהיות מקום החנייה בסמוך למבנה נגיש לציבור ללא הגבלה או התראה, הרי שאין בכך כי מדובר בשטח פרטי, לגרוע מאחריותה של הנתבעת כלפי העוברים והשבים, כי חלקים מהמבנה לא יינתקו ויפגעו בהם או ברכושם. במקרה זה, מן הראוי כי יחול הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", Res ipsa loquitur כאמור וכמפורט בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), קרי, שנטל ההוכחה בהקשר זה, יעבור לכתפיה של הנתבעת, נטל אשר לא הרימה אותו במקרה זה. התובע, כמו הנתבעת לא ראו את קרות הנזק, ואולם, העובדה כי חלון אטום בלבנים נותר ללא איטום, ולבנים מונחות על כלי הרכב פגעו בכלי הרכב אשר חנה בצמוד למבנה, הרי שאין הסבר הגיוני אחר, מלבד התיאור אשר הועלה על ידי התובעת בתובענתו, והנתבעת מצדה לא הוכיחה כי עשתה כל הנדרש, או לכל הפחות, לא הוכיחה כי נותרו במבנה חלונות לא אטומים או כי המבנה נותר שלם ללא פגע לאחר אותו יום שבו היה מזג אוויר קשה. שאלת הנזק לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן הנזקים אשר טען להם התובע הינם מופרזים. לא ראיתי הצדקה לחייב את הנתבעת בגין אבדן ההנאה של התובע או הצורך בניהול ההליך, שכן התובע לא הוכיח ולא פירט את נזקיו בהקשר זה, ולא הביא ראיות בנוגע לכך. אציין כי לא ראיתי בהתנהגות הנתבעת רשלנות רבתי המצדיקה הבעת מורת רוח רבה בכל הנוגע למחדל שבעטיו נגרם הנזק, אלא מדובר בשגגה לא מכוונת, של אי בדיקת ואי חיזוק מצבו של מבנה אשר למעשה נותר כמות שהוא מאז נחתם הסכם החכירה מול "עמידר". בכל הנוגע לשווי כלי הרכב, מקבל אני את הקביעות בחוות דעתו של השמאי, אשר לא נסתרו, בדבר היות הנזק עולה על שוויו של כלי הרכב, באופן המצדיק לפצות את הנתבע במלוא שוויו, קרי 21,000 ₪, בניכוי שווי שרידי הרכב (לאחר שהתובע אישר כי שרידי הרכב עדיין מצויים בחזקתו ובשליטתו), שהם 10% משווי הרכב הנטען. לא מצאתי לנכון להפחית מהפיצוי בשל "אשם תורם" כפי שטענה הנתבעת, שכן אין אשם תורם בעצם החניית כלי רכב ברשות הרבים, במקום שאינו מגודר, ואשר על פניו הגישה אליו הינה פנויה וחופשית. הטלת החובה על כל אדם המחנה כלי רכב, לבדוק את חוזק וטיב הבניה בכל מקום בו הינו מחנה, מציבה רף בלתי אפשרי, שאין מוצדק להציבו בפני הציבור. סוף דבר לאור כל אלה מצאתי לנכון לחייב הנתבעת לפצות התובע בסכום כאמור להלן: שווי כלי הרכב בניכוי שווי שרידיו (18,900 ₪), שכ"ט השמאי - הוצאה אשר נגרמה ונגזרה מעצם קרות הנזק אשר קבעתי שהינו באחריות הנתבעת (945 ₪) ואגרת התביעה במלואה (276 ₪). הנתבעת תשלם לתובע הסך של 20,121 ₪, בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא תעשה כן, יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התובענה (10.3.2013) ועד תשלומם בפועל. איטוםרכבחלוןנזק לרכב