גביית תשלומים נוספים בגין הזמנת חבילת נופש

תביעה לחיוב הנתבעת בהחזר בגין תשלומים נוספים בהם נשא התובע בבית המלון ובשיט, שהוזמנו על ידו באמצעות הנתבעת, מהטעם שלא יידעה אותו על כך מראש. 2. בחודש מרץ 2012, כך עפ"י כתב התביעה, רכש התובע מהנתבעת: כרטיסי טיסה, בית מלון ושייט תענוגות בארה"ב, בסך כולל של כ 45,000 ₪. התשלום בוצע מראש ואל מול טופס "גילוי נאות" שנמסר לו כחוק. בהגיע התובע לבית המלון בפלורידה נדרש לשלם תשלום חובה נוסף שהוגדר כ"מיסים" בסך של 57.7$ (כ - 220 ₪). התובע פנה באמצעות דואר אלקטרוני לנתבעת, שלא עשתה דבר, מלבד בדיקת הנושא מול בית המלון. בעת השייט, הופתע שוב התובע מדרישה לתשלום חובה של 46$ לאדם, כך שלתובע ולבני משפחתו נוספת הוצאה של 230$ (כ-850 ₪). התובע הודיע לנתבעת אף על דרישה זו, אך זו לא עשתה דבר. התובע חזר לארץ ודרש מהנתבעת השבת הסכום של 1,070 ₪ שהושת עליו ללא ידיעתו וללא הודעה מראש מהנתבעת. בחליפת המכתבים, מודה הנתבעת שידעה מראש שהתובע יצטרך להוסיף סכומים מסוימים במלון ובשיט וטענה כי התשלום לבית המלון הינו בגין שימוש בבריכה ובחדר כושר - זאת אף שהתובע לא עשה שימוש בשירותים אלה והודיע על כך גם לבית המלון, והתשלום לשיט הינו בגדר טיפ - זאת על אף שהתשלום הוגדר בחשבונית התובע כתשלום חובה ולא כתשלום רשות. התובע טען כי המחיר שהוצג לו ע"י הנתבעת הינו "מחיר כולל" כהגדרתו בסעיף 17 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"). התובע טען כי הנתבעת ידעה או היה עליה לדעת כי יידרש לשלם תשלומי חובה נוספים והיה עליה להודיע לו על כך מראש, ומשלא עשתה כן הפרה את סעיף 17(ד) לחוק הגנת הצרכן הקובע כי לא יפרסם עוסק מחיר, אלא אם הוא המחיר הכולל, וכן ביצעה עוולה של רשלנות מקצועית, עפ"י סעיף 35 לפקודת הנזיקין. כמו כן, הפרה הנתבעת את סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, בכך שהטעתה את התובע בעניין מהותי, המחיר הכולל של העסקה. התובע עתר להשיב הפרש הסכומים שנגבו ממנו בסך 1,070 ₪ וכן 800 ₪ נוספים בגין החזר הוצאות, ביטול זמן, שיחות טלפונים ומשלוח דואר אלקטרוני, במאמץ לגרום למיצוי זכויותיו. 3. הנתבעת טענה מנגד כי התובע הזמין אצלה נופש בסך כולל של 43,000 ₪ וכי לתובע נמסר ואוצ'ר של פרטי בית המלון בו נכתב במפורש כי ישולמו מיסי נופש לפי דרישת בית המלון ומכאן שהתובע ידע טרם הזמנת הנופש כי ייתכן ויידרש לשלם סכומים נוספים זניחים בבית המלון עבור מתקני נופש, הנקראים "מיסי נופש". הנתבעת אף פנתה לבית המלון והעבירה לתובע תשובה זו. הנתבעת טענה שהתשלום בסך 46$ הינו בעבור טיפים לצוות האוניה שאינו בגדר תשלום חובה. הנתבעת טענה כי קיימה כלפי התובע את חובת הגילוי הנאות בה היא מחויבת ולא ביצעה כל הפרה של הוראת חוק הנוגעת לעסקת הנופש, הנתבעת לא הטעתה את התובע ולכן יש לדחות התביעה. 4. בדיון שנערך לפני טען התובע כי רכש באמצעות הטלפון חבילת נופש מהנתבעת בסך כולל של 43,000 ₪ וכי לא נאמר לו במהלך השיחה שיידרש לשלם תשלומי חובה נוספים. גם בטופס הגילוי הנאות שנשלח ע"י הנתבעת ועליו חתם לא נרשם מידע זה. התובע הודה כי אכן בוואוצ'ר מצוין שיידרש לשלם מיסי בית מלון נוספים, אך לא זכור לו כי הוואוצ'ר נשלח אליו, ייתכן שכן, אך הוא לא הוצג על ידו בבית המלון בעת הקבלה ובית המלון הציג בפניו את התשלום הנוסף כתשלום מיסים חובה. התובע התייחס לטענת הנתבעת לפיה התשלום הנוסף שנדרש ממנו בשיט בעבור הטיפים, הינו בגדר תשלום רשות וציין שמדובר בטענה חדשה שלא עלתה במסגרת התכתבות הנתבעת עימו. ובניגוד לאמור, התובע סירב לשלם את הסכום לחברת השיט ולמקום נקראה אחראית משמרת שטענה בפניו שמדובר בתשלום חובה וירידתו מהאוניה הותנתה בתשלום זה ועל כן שילם. התובע טען שהזמין נופש מחברה ידועה וציפה לקבל שירות, לרבות סיוע בהשבת כספים מבית המלון וחב' השיט. אך, הנתבעת בשלב מסוים ניתקה מגע ולכן נאלץ לפנות למועצה לצרכנות ובהמשך לבית המשפט. 5. נציג הנתבעת טען בפני כי יידע את התובע בדבר תשלומי המיסים הנוספים שיידרשו בגין בית המלון וכי הדבר אף מצוין במפורש בוואוצ'ר שנשלח לתובע ואשר נדרש להציגו בעת הגעתו לבית המלון. בנוסף, טען כי הדרישה לתשלום נוסף מצוינת בטופס "גילוי נאות" עליו חתם התובע ואשר בו מצוינות החובות החלות על הלקוח ואינן באחריות הנתבעת. אך, לאחר עיון בו הודה נציג הנתבעת כי תשלום זה איננו מצוין בטופס. באשר לכספים שנדרשו בשייט, שב וטען נציג הנתבעת כי מדובר בטיפים שהם בגדר תשלומי רשות שלא היתה מוטלת על התובע חובה לשלמם וכי במידה והתובע היה מבקש זאת, התשלום היה מופחת. נציג אחד של הנתבעת טען בדיון כי אף הוא התבקש לשלם טיפים בשיט בו השתתף, אך סירב לעשות כן, ומאחר ומדובר בתשלום רשות לא נדרש לכך. באשר למיסים נוספים בגין בית המלון הודה כי מעולם לא נתקל בדרישה מעין זו. נציג הנתבעת האחר, אשר שוחח עם התובע וביצע הזמנת הנופש בעבורו, הודה כי הוא נתקל בתופעה לפיה בתי מלון נוהגים לגבות מיסים נוספים עם הגיע האורח לבית המלון. נציגי הנתבעת שבו וטענו כי לגישתם עמדו בחובת הגילוי המוטלת עליהם והתשלומים הנוספים הנגבים אינם באחריותם ומשתנים מעת לעת ע"י נותני השירות. 6. המסגרת הנורמטיבית - הסעיפים הרלוונטיים לענייננו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981, הינם כדלקמן: "2 (א) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה:. (1) ... (13)המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר, לרבות תנאי האשראי ושיעור הריבית;" "17א. בפרק זה, "המחיר הכולל" - מחיר הכולל את סך כל התשלומים בעבור נכס או שירות ואת סך כל המסים החלים עליהם או על מכירתם והנגבים על ידי עוסק, לרבות - (1) מס ערך מוסף, אגרות או תשלומי חובה; (2) כל תשלום אחר הנלווה לרכישת אותו נכס או שירות, בלי שניתנת לצרכן אפשרות מעשית לוותר עליו במסגרת העסקה." "17ד. לא יפרסם עוסק ולא ינקוב, במפורש או במשתמע, מחיר של נכס או של שירות, אלא אם כן הוא המחיר הכולל בלבד ורק במטבע ישראלי;" סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה." 7. דיון והכרעה - בענייננו, יש לבחון: באילו תשלומים נוספים מדובר; האם הנתבעת ידעה או היה עליה לדעת על התשלומים הנוספים שנדרשו מהתובע; האם יידעה את התובע מראש; האם היתה מוטלת עליה החובה לעשות כן; האם פעלה להשבת הכספים במידה ונגבו שלא כדין. א. באשר לתשלום "מס נופש" שנגבה במלון : מעיון בחשבונית בית המלון עולה שהתובע נדרש לשלם עם הגיעו לבית מלון סכום נוסף בסך כולל של 59.70$ בגין resort fee" " "מס נופש". מתכתובות הדואר האלקטרוני עולה כי יום לאחר הגעתו למלון פנה התובע לנתבעת בטענה שבית המלון הודיע לו שהמחיר ששילם איננו כולל מס, בעוד הוא הבין ששילם לנתבעת מחיר כולל. לפיכך, ביקש מהנתבעת כי תדאג לזיכויו ע"י בית המלון. הנתבעת ביררה מול בית המלון את מהות החיוב והשיבה לתובע כי מדובר במיסים בעבור "שירותי בריכה וחדר כושר" שאינם נכללים במס מחיר בית המלון. על כך השיב התובע כי שילם מראש על בית המלון ולא נאמר לו ע"י הנתבעת כי יידרש לשלם סכומים נוספים וכי המחיר אינו כולל בריכה, להיפך הבריכה צוינה כחלק מהתאמת בית המלון לצרכיו, מה גם שלא עשה כלל שימוש בשירותי הבריכה וחדר הכושר. לפיכך, ביקש מהנתבעת לפעול מול בית המלון להחזר הסכום ששולם על ידו בנוסף. ברם, על אף המיילים הרבים שכתב לנתבעת והבטחה מצידה לבדוק הנושא מול בית המלון לא חזרה הנתבעת לתובע עם תשובות בנוגע לסכום שנגבה. מהאמור עולה כי מדובר בתשלום שנגבה ע"י המלון בגין שירותים ונקרא "מס נופש". אין חולק, שהתובע הזמין מהנתבעת חבילת נופש בסך כולל של כ- 43,000 ₪. כמו כן, מהימנה עלי גרסת התובע לפיה במהלך השיחה בה בוצעה ההזמנה, לא נאמר לו ע"י סוכן הנסיעות כי הנסיעה תהא כרוכה בתשלומים נוספים בעבור בית המלון. בנוסף, אין מחלוקת, שבטופס "הגילוי הנאות" שניתן לתובע ועליו הוחתם לא צוינו תשלומים נוספים. למעשה, המקום היחיד בו צוין תשלום עבור "מס נופש", בגין בית המלון, הינו בוואוצ'ר, באמצע השורה השלישית, ללא כל הדגשה. בוואוצ'ר נכתב כך: A mandatory deposit will be required by guest at time of check in. Deposit will be refunded in full pending inspection of guestroom and/or unit and settlement of all in-resort incidentals. There will be resort fees payable by the guest upon check in. There is no daily housekeeping, however guests can arrange it directly with the hotel. Payable through HOTELEBEDS USA, acting as agent for the service operating company, details of which can be provided upon request. VAT: 592952685. Reference: 235-1359900. מעיון בוואוצ'ר עולה במפורש כי הנתבעת ידעה או היה עליה לדעת כי התובע "ידרש לשלם "מס נופש" עם קבלתו לבית המלון". נציג הנתבעת טען גם בפניי כי הדרישה לתשלום מס נופש מוכרת לו. לפיכך, לא יכול להיות חולק, כי בהתאם לחוק הגנת הצרכן הקובע כי על הנתבעת ליידע את התובע בפרטים המהותיים של העסקה ובמחירה הכולל, חלה החובה ליידע את התובע על כך שעם הגיעו לבית המלון יידרש לשלם מס נופש וזאת בנוסף לתשלום ששילם לנתבעת בעבור בית המלון. נציג הנתבעת טען בפני כי בידיו אסמכתא על שליחת הוואוצ'ר לתובע. התובע מצידו לא זכר כי הוואוצ'ר נשלח אליו, אך הודה כי ייתכן ונשלח, וציין כי לא נדרש להציגו בעת קבלתו לבית המלון. האם בשליחת וואוצ'ר עמדה הנתבעת בחובתה ליידע את התובע כי המחיר ששילם בעבור בית המלון איננו המחיר הכולל שידרש בעבור בית המלון? סבורני כי התשובה על כך היא שלילית. המידע, בדבר תשלומי נופש נוספים שיגבו מהתובע בעת קבלתו לבית המלון, הועבר רק באמצעות הוואוצ'ר אשר לטענת הנתבעת נשלח לתובע לאחר ביצוע ההזמנה. הוואוצ'ר איננו חתום על ידו ואינו מחייבו. בנוסף, המידע המהותי בדבר תשלום המס הנוסף נכתב, כאמור, באמצע השורה השלישית של הוואוצ'ר ללא כל הדגשה. שונים היו פני הדברים, במידה והמידע האמור, היה נרשם בטופס "גילוי נאות" עליו הוחתם התובע ואשר נחזק כמי שקרא את תוכנו, ובו מפורטות חובות התובע ואחריותה המוגבלת של הנתבעת. אף נציג הנתבעת, טעה בתחילה לחשוב, כי התשלומים הנוספים מצוינים במסגרתו. אך לאחר עיון בטופס, נאלץ להודות כי לא כך. והדבר אומר דרשני. יפים לעניינו דברים שנקבעו בבר"ע (י-ם) 3278/01 רענן בר-טוביה נ' רג'ואן נסיעות בע"מ (טרם פורסם, מיום 13.1.02): "תפקידה של סוכנות נסיעות, אינו שונה מזה של מתווך, וככזאת, בהשאלה מסעיף 8(א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו - 1996, היא חייבת לנהוג בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת ולמסור ללקוחותיה כל מידע שיש בידה בעניין מהותי הנוגע לעסקה." ראו גם בר"ע (ת"א) Fly 4 less בע"מ נ' מיקי פז (טרם פורסם, מיום 29.8.02): "בהיותה סוכנת נסיעות וספק השירות, עליה החובה המקצועית לספק ללקוח מידע שלם ואמין שהוא בתחום מומחיותה. בענייני נסיעות בא הלקוח לסוכנות נסיעות כאל מומחה שאמור להדריכו ביחס לדרישות ולכל מה שהוא נזקק לו לצורך הנסיעה". בנוסף, קבע המחוקק במפורש חובת גילוי נאות החלה על סוכנות הנסיעות, בתקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), תשס"ג - 2003, סעיף 2 שכותרתו "חובה לגלות מידע" בו נקבע: "(א) סוכנות נסיעות תיתן למי שרוכש חבילת תיור שהיא מוכרת (להלן - לקוח) או למבקש לרכוש חבילת תיור כאמור, מידע בכתב בכל הנוגע לשירותים הניתנים במסגרת חבילת התיור. (ב) מידע כאמור בתקנת משנה (א), יימסר באופן שיאפשר הזדמנות סבירה לעיין בו לפני רכישת חבילת התיור, ככל שניתן בנסיבות העניין." במקרה דנן, סבורה אני כי על הנתבעת, שצריכה לנהוג בנאמנות, הגינות, תום לב ובדרך מקובלת כלפי הלקוח, מוטלת היתה החובה למסור לתובע את המידע המהותי, בדבר מחירו הכולל של בית המלון ומשלא עשתה כן הפרה את החובות המוטלים עליה מכח חוק הגנת הצרכן. ב. שונים הם פני הדברים בנוגע לתשלום הנוסף שנדרש בגין השייט : מעיון בחשבונית עולה שהתובע שילם בשיט בעבור "service gratuity". קרי, "דמי שירות". בחליפת המכתבים, דרש התובע לדעת מדוע חויב בסכום זה מעבר לעלות השיט והנתבעת השיבה לתובע כי מדובר בטיפים, אשר מקובל שהאוניה גובה סכום מסוים עבור כל אדם. ועוד ציינה כי הסכום משתנה, איננו כלול בעלויות השייט ואינו משולם דרך הנתבעת. סבורה אני כי תשלום זה כשמו כן הוא, תשלום רשות, אשר לא חלה על התובע החובה לשלמו. לפיכך, תשלום תשר אינו נכלל במסגרת התשלום בעבור השיט ואיננו פרט מהותי בדבר מחירה הכולל של העסקה. בהתאם, לא חלה על הנתבעת החובה ליידע את התובע בדבר מנהגה של חברת השיט לבקש תשר בעבור עובדיה, גם אם היא מודעת לו. אומנם התובע טען כי התשלום הוצג לו ע"י חברת השיט כתשלום חובה, בו מותנית ירידתו לחוף, אך באפשרות התובע היה לסרב לשלם את התשר או לשלמו ולתבוע לאחר מכן מחברת השיט את השבתו. 8. לסיכום האמור, הנתבעת הפרה חובותיה הקבועים בחוק הגנת הצרכן, בכך שלא ידעה את התובע בדבר המחיר הכולל של העסקה וכי יגבה ממנו תשלום נוסף בעבור "מס נופש" עם הגיעו לבית המלון בסך של 59.70$ (כ 220 ₪). לפיכך, בהתאם לסעיפים 31 ו 31א' לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981, מצאתי לחייב הנתבעת בהשבת הסכום שנגבה מהתובע בסך של 220 ₪ וכן לפסוק לטובת התובע פיצוי שאיננו תלוי בנזק, בסך של 780 ₪. 9. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 1,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 10.3.13, ועד לביצוע התשלום בפועל. בהתחשב בנסיבות העניין, תשא הנתבעת בהוצאות משפט בסך 500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. סוכני נסיעות (תביעות)נופש