חנה במקום החניה הקבוע שלו ליד ביתו, ונפגע מבטון שנשפך על הרכב (תביעת פיצויים) האירוע הראשון - נשוא תיק 20873-03-13 התרחש ביום 03.10.13 (להלן: "המקרה הראשון") והשני - נשוא תיק 20778-03-13 - ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 05.02.13 (להלן: "המקרה השני"). 2. טענות התובע בנוגע לשני המקרים הן זהות: לגישתו, הבטון נשפך על רכבו מאתר עבודה הסמוך לביתו, ועל כן הנתבעים, או חלקם, אחראיים לנזק. 3. הנתבעת 1 היא החברה האחראית על הגשת מסמכים לרשות המקומית. הנתבעת 2, המבוטחת על ידי הנתבעת 3, היא החברה הקבלנית המבצעת עבודות חיזוק מבנה בסמוך לביתו של התובע (להלן: "מקום העבודה"). לטענת הנתבעות 1-3, האחריות מוטלת כולה על הנתבעת 4 (כנגדה אף הוגשה הודעה לצד שלישי) האחראית על העברות הבטון והזרמתו במקום העבודה. עוד טענו הנתבעות 1-3 כי התובע בחר להחנות את רכבו "תחת סיכון מיותר בסמוך וקרבה יתרה לאתר בנייה" (כך בכתב ההגנה). 4. הנתבעת 4, המבוטחת על ידי הנתבעת 5, היא שסיפקה את משאבת הבטון ואת שירותי שאיבת הבטון לאתר העבודה. לטענת הנתבעות 4-5 (אשר הגישו כתב הגנה רק בתיק 20873-03-13), "עצם מהלך של יציקת בטון אינו תהלך סטרילי ובטון יכול להישפך ולהתפזר", אך אין להם האחריות לתחום את המתחם ולפנות רכבים למרחק מתאים למניעת פגיעה. בכתב הגנתן מסבירות הנתבעות 4-5 כי עובד הנתבעת הפעיל את המשאבה באופן תקין וללא רשלנות, וכי "כמו בכל פעם יש פחת של בטון שניתז". אין בכתב ההגנה של הנתבעות 4-5 התייחסות לאירועים הספציפיים המתוארים בכתב התביעה. 5. בתיק זה התקיימו שלושה דיונים: בתחילה, הוגשה התביעה רק כנגד הנתבעים 1-3. בדיון הראשון ביום 11.07.13, התייצב רק נציג הנתבעת 3, ובהסכמת התובע נדחה הדיון שכן נפתחה רק תביעה אחת אצלה, וסוכם כי ייעשה ניסיון למצוא פתרון למחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. ביום 11.09.13 התקיים דיון נוסף, לאחר שהוגשו שני כתבי הגנה בשני התיקים ונמסרו בשניהם הודעות לצד שלישי. הצד השלישי לא התייצב לדיון זה, ולא הגיש כתב הגנה. בהמלצת בית המשפט, וכדי למנוע (פעם נוספת) מתן פסק דין בשל העדר התייצבות, שעשוי היה להביא לביטולו ולצורך לחזור לדיון נוסף בתיקים אלה, הוסכם כי התובע יגיש כתב תביעה מתוקן ויצרף את הצד השלישי כנתבע ישיר, וכן ישקול הוספת המבטחת של הצד השלישי כנתבעת נוספת. הדיון שהתקיים אתמול (02.12.13) היה לאחר הגשת כתב תביעה מתוקן וצירוף שני נתבעים נוספים, קבלת כתב הגנה של הנתבעים 4-5 באחד התיקים, וללא התייצבות נציג הנתבעת 4 אם כנתבע ואם כצד שלישי. נציג הנתבעת 5 שהתייצב לא היה מורשה לטעון בתיק זה המתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות. במהלך הדיון העידו התובע ואביו וכן נציגי הנתבעות 1 ו-2, הוצגו בפניי תמונות של מקום האירוע השני ותוצאותיו כפי שצולמו בטלפון הסלולרי של נציג הנתבעת 2, ואביו של התובע הגיש מסמך ובו ריכוז הנזקים שנגרמו לתובע, לטענתו. אציין כי גם נציג הנתבעת 3 שהתייצב לדיון לא היה מורשה לטעון בתיק. דיון והכרעה 6. למרות הבקשה מצד הנתבעת 2, לא מצאתי כי ראוי במקרה דנן לתת פסק דין נגד הצד השלישי (היא הנתבעת 4) רק בשל העדר התייצבותה, או כנגד הנתבעות 3 ו- 5 ששלחו נציגים שאינם מורשים לטעון ולכן למעשה לא התייצבו לדיון. זאת, מאחר והדבר היה מוביל, בסבירות גבוהה, לבקשה לביטול פסק הדין ומעכב פעם נוספת את סיומה של המחלוקת. לכן בחרתי להתייחס עניינית לכל הטענות שהועלו על ידי הצדדים, לרבות בכתב ההגנה של הנתבעות 4-5, בדומה להתייחסות שהיתה ניתנת לו היתה התייצבות לכל הצדדים ובהנחה שכתב ההגנה של הנתבעות 4-5 הוגש אופן זהה גם בתיק התביעה המתייחס לאירוע הנוסף. 7. לנתבעת 4 ניתנו שתי הזדמנויות להגיע לדיון - אם לדיון השני כצד שלישי, ואם לדיון האחרון כנתבעת ישירה וכצד ג' - והיא בחרה שלא לעשות כן. כמו כן, לא הוגשו מטעמה בקשות כלשהן, כדוגמת בקשה להזמנת עדים, בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, בקשה לדחיית מועד הדיון או אחרים, ועל כן גם לו היתה מתייצבת לדיון לא היה בית המשפט נעתר לבקשה לדחות פעם נוספת את הדיון ולקיים דיון רביעי בתיק זה, בשים לב לאופי ההליך ומטרתו להביא לסיום מהיר ויעיל של המחלוקת. 8. לטעמי, יש אחריות במקרה דנן הן לנתבעת 2 והן לנתבעת 4. הנתבעות 2 ו- 4 לא טענו לקיום אחריות מצד הנתבעת 1 - שתפקידה היה בטיפול במסמכים והגשתם לרשות המקומית. משלא הועלתה טענה או הוכחה קיומה של חובת זהירות מצד הנתבעת 1, אני קובעת שהיא אינה חבה כלפי התובע, שכן לא היתה רשלנות בהתנהלותה. אחריות הנתבעת 2 9. הנתבעת 2, שהיתה הקבלן המבצע את העבודות במקום האירועים, היתה אחראית על הבניין, המחזיקה והתופסת שלו בעת שבוצעו העבודות. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, מוטלת על מחזיק במקרקעין חובת זהירות למנוע סיכונים צפויים. רק למשל ע"א (מחוזי תל אביב) 3172/00, ברוזי מלכה נ' סאדאב [21.06.04] בעמ' 7 נפסק כי: "הרציונאל העומד בבסיס חובת הזהירות החלה על הבעלים או המחזיק במקרקעין, מתבסס על היותו בעל השליטה במקרקעין, בעל הידע לגבי מצבם של המקרקעין ובעל האפשרות למניעת סיכון באלו. "חובת הזהירות שחב המחזיק במקרקעין או בעליו נגזרת מטיבו של הסיכון ומן האפשרות לצפות את הנזק". (משה ויסמן תביעות רשלנות בנזיקין, עמוד 779)" [ההדגשה במקור - ר.ה.] ובעמ' 12-13 לאותו פסק הדין: "מרגע שאירע בעבר אירוע נפילה של אריחי השיש בבנין משרדים בקניון צריכה היתה להידלק נורה אדומה בראשה של המשיבה. מדו"ח חברת "טיסטון" ומר תאני, עולה כי בשעה שקיימת נפילה של אריחים יש מקום לבדיקה מדגמית של האריחים. נוכח הסכנה הברורה כתוצאה מנפילת אריחי שיש בקניון ראוי היה שהמשיבה 2 תבצע כל בדיקה אפשרית למניעת הסיכון ולמצער להקטנתו. המשיבה לא יכולה היתה להתעלם מן הנסיבות בתקוה שאירוע הנפילה היה אירוע חד פעמי. בכך הפרה את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה והתרשלה. הפרה זו, שלולא התרחשותה ככל הנראה היה נמנע הנזק, היא שהביאה בסופו של יום לתאונה בגינה נגרמו נזקי המערערת... בענייננו אין המדובר בסיכונים טבעיים ורגילים הכרוכים בפעילות המקובלת. עסקינן בסיכון בלתי סביר. "סיכון בלתי סביר הוא כזה שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (משה ויסמן תביעות רשלנות בנזיקין, עמ' 204). מבקרי הקניון אינם מצפים לנפילת אריחים מקירות הקניון על ראשם. זהו מקרה קלאסי שבו בשעה שיכולה היתה המשיבה לחזות את הסיכון והנזק, צריכה היתה לעשות כן. [ההדגשות במקור - ר.ה.] 10. שקלתי אם יש מקום להפעיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בכלל זה נקבעו שלושה תנאים מצטברים, בהתקיימם יועבר לכתפי הנתבע הנטל להראות כי אין לייחס את הנזק לרשלנות מצדו: הראשון, שלתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מהן הנסיבות שגרמו לנזק; השני, שהנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. מאחר ולא הוכח בפניי כי משאבת הבטון היתה בשליטה מלאה של צד זה או אחר, מצאתי כי אין מקום להפעלת הכלל, וכי האחריות תוטל על הגורמים המעורבים בהתאם לרשלנותם כפי שזו עולה מהטיעונים, הראיות והעדויות. 11. למעט הקמת מעקה על הגג, ופגישה עם נציג הנתבעת 4 לאחר המקרה הראשון לקבלת התחייבות שהציוד בו משתמשת הנתבעת 4 הוא תקין, לא נעשה על ידי הנתבעת 2 דבר כדי למנוע את מקרי הנזק נשוא התביעות דנן, אף לא לאחר המקרה הראשון. כפי שהבהיר נציג הנתבעת 2, לא היה במעקה שהוקם כדי למנוע את הנזק לסביבת הבניין כאשר אירע הפיצוץ בצינור הבטון ו"הנתזים הגיעו למרחק עצום של עד 100 מטר... האבנים של הבטון עפו לשמיים ונפלו כמו גשם ואי אפשר לעצור את זה." כפי שתיאר נציג הנתבעת (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 13-15). נציג הנתבעת 2 הסכים שלא ביקש ולא קיבל בטחונות כלשהם להבטיח שהאירוע לא יישנה, והוא סמך על דברי נציג הנתבעת 4 ולדבריו "אין לי מה לעשות". לגישת הנתבעת 2, הכל עניין של מזל: "על המזל יצא שהיו שני אירועים למרות שבין שני המועדים האלו היו יציקות רבות שבהם לא היו תקלות בכלל." 12. כאמור לעיל, טענו הנתבעות 2-3 בכתב ההגנה, כי התובע בחר להחנות את רכבו "תחת סיכון מיותר בסמוך וקרבה יתרה לאתר בנייה" ומכאן ניתן ללמוד כי נתבעות אלה סברו כי יש סיכון בחניה בסמוך לאתר הבנייה - וחרף זאת לא נטען כי הדיירים המתגוררים בסמוך קיבלו אזהרה, הצעה או הכוונה להימנע מלחנות בסמוך למקום הבנייה. 13. בהעדר נקיטה באמצעי זהירות נאותים, ועל פי "מבחן התוצאה", אין לי ספק שהנתבעת 2 היתה צריכה לצפות את האירוע הראשון, והיתה לה חובת זהירות למנוע את הנזקים - אם בדרישה לביצוע בדיקות אפשריות לציוד שהובא לאתר הבנייה, לדרוש מסמכים המעידים על תקינות ותחזוקת הציוד וכד'. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בפרשת ברוזי שצוטטה לעיל, גם כאן מדובר בסיכון בלתי סביר אשר בנוגע אליו הפרה הנתבעת 2 את חובת הזהירות המוטלת עליה והתרשלה. אחריות הנתבעת 4 14. הנתבעת 4 היא זו שסיפקה את משאבת הבטון, ועל כן יש להניח שגם הצינור המחובר למשאבה, סופק על ידה. הנתבעת 4 בכתב הגנתה אינה כופרת בכך, וכל הגנתה מבוססת על כך ש"בטון יכול להישפך ולהתפזר". העובדה שהנתבעת 4 בחרה להתעלם מהטענה כי במקרים דנן היה פיצוץ או קרע בצינור המשאבה וזהו הגורם לנזקי התובע - פועלת לחובתה. בתמונות שהוצגו לעיוני במהלך הדיון האחרון, ניתן היה לראות כי בצינור היה חלק שחוק מאד שנפרץ ונקרע. בשתיקתה, לא ניתן על ידי הנתבעת 4 הסבר לקרע זה, לא הובהר מה נעשה על ידה למניעת המקרים שבעטיים נפגע רכב התובע - במיוחד לאחר האירוע הראשון שבו היתה תקלה דומה. אין לי ספק כי הקביעות של בית המשפט המחוזי בפרשת ברוזי אשר נכונות בנוגע לנתבעת 2, רלבנטיות ביתר שאת בנוגע לחבותה של הנתבעת 4. חלוקת האחריות 15. אין להמעיט באחריות הנתבעות 2 ו- 4 לאירוע מקרי הנזק נשוא התביעות דנן. הנתבעת 2 כקבלן המבצע היתה חייבת לוודא כי הציוד המובא למקרקעין ומופעל בה אינו גורם לסיכון הנמצאים במקום ובסביבתו. הנתבעת 2 לא ביקשה לוודא שהציוד תקין, לא ביקשה לראות אסמכתאות לביצוע טיפול ותחזוקה שוטפים, והעדיפה לסמוך בעיניים עצומות על הנתבעת 4, רק בשל היותה "אחת החברות הגדולות בשוק". הנתבעת 4 היתה חייבת לבדוק את הציוד, לבצע טיפול ותחזוקה שוטפים, ולמנוע שימוש בציוד פגום, חלש, או לקוי. 16. לאחר ששקלתי את מידת האשמה של כל אחת מהן, אני מעמידה את אחריותה של הנתבעת 2 על 30% מגובה הנזק, והאחריות המרבית בשיעור של 70% רובצת לטעמי על הנתבעת 4. הנזקים 17. בגין המקרה הראשון: התובע הגיש חוות דעת שמאי, חשבונית המתייחסת לתשלום עבור תיקון הנזקים ולשווי ירידת הערך של הרכב בשל הנזק שנגרם, קבלה עבור תשלום שכר השמאי וקבלות המעידות על הוצאותיו לביצוע מסירות אישיות של כתב התביעה לידי הנתבעים 4-5. בדיקת השמאי נעשתה ביום 25.10.13 - כשלושה שבועות לאחר המקרה - אולם הנתבעות לא חלקו על עצם המקרה, ובחרו שלא להגיש חוות דעת נגדית. לטעמי, פרק הזמן האמור אשר חלף אינו מנתק את הקשר הסיבתי בין הנזקים שנמצאו על ידי המומחה בגין הפגיעות בצבע והצורך בתיקוני פחחות, לבין אירוע הנזק הנטען. אני מקבלת את התביעה הנוגעת לכל ראשי נזק אלה באופן מלא, ומעמידה את נזקיו הישירים של התובע (כולל אגרת בית המשפט ששולמה) על סך של 14,468 ₪. 18. בגין המקרה השני: גם כאן הוגשה חוות דעת שמאי, אסמכתאות לתשלום שכר שמאי והוצאות מסירה. למרות שהרכב לא תוקן בפועל בשנית, לא מצאתי מקום להפחית מהסכום שקבע השמאי, ובמקרה זה - כאשר הרכב לא תוקן - לא היתה מניעה כי הנתבעות או מי מהן תבדוק את הרכב על ידי שמאי מטעמן באם סברו שהערכת שמאי התובע אינה סבירה. כאמור בחוזר מס' 3 של משרד התחבורה מיום01.06.83 , בחישוב הנזק הגולמי יש לכלול את רכיב המע"מ, גם אם הרכב לא תוקן אני מקבלת את התביעה הנוגעת לכל ראשי נזק אלה באופן מלא, ומעמידה את נזקיו הישירים של התובע (כולל אגרת בית משפט) על סך של 10,688 ₪. 19. התובע עתר לפיצוי נוסף בגין עוגמת נפש, בשים לב לבזבוז זמנו לבדיקות ובירורים, לטיפול ברכב ובדיקתו, לאובדן שעות עבודה והצורך בהגשת תביעה - לרבות התייצבות לשלושה דיונים. לטעמי, בתביעות המוגשות בגין נזקי רכוש בתאונות דרכים, אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין נזק מסוג זה. בקביעת הוצאות המשפט של התובע להלן, נשקלו טענותיו לעניין עוגמת הנפש. סוף דבר 20. התביעה נגד הנתבעות 2 עד 5 מתקבלת. לאחר ששקלתי את כלל נסיבות המקרה, את שערוך הפיצוי ליום פסק הדין ואת התייצבות התובע ואביו לשלושה דיונים, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום בגין המקרה הראשון - ליום מתן פסק הדין - על סך של 15,800 ₪, ועבור המקרה השני סך של 11,400 ש"ח, היינו, 27,200 ש"ח בסך הכל עבור שני אירועי הנזק. 21. לאור חלוקת האחריות, הסכומים ישולמו כדלקמן: התובעות 2 ו-3, יחד ולחוד, ישלמו 30% מהפיצוי שנפסק, קרי, 8,160 ₪. התובעות 4 ו-5, יחד ולחוד, ישלמו 70% מהפיצוי שנפסק, קרי, 19,040 ₪. 22. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעות המחוייבות בתשלום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 23. התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית. מאחר שהנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה נפרד מהנתבעות 2-3, ובשים לב לכלל נסיבות המקרה, אינני מחייבת את התובע בהוצאות משפט לטובתה. 24. ההודעה לצד שלישי נדחית, מאחר והצד השלישי חוייבה בפיצוי התובע ישירות ובשים לב לחלוקת האחריות והאשמה, אין מקום לשיפוי הנתבעות 2-3 בגין חובת הפיצוי שהושת עליהן בשל חלקן באחריות לאירועים ולתוצאותיהם. אין חיוב בהוצאות בשל דחיית ההודעה, כאשר התביעה נגד הצד השלישי התקבלה ב"כובעה" כנתבעת, ומאחר ולא הוגש על ידה כתב הגנה בגין ההודעה, והיא אף לא טרחה להתייצב לדיון. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד. פיצוייםמקום חניהחניה