תביעתו של התובע להשבת סכומים אשר שולמו לבית הספר עבור שני ילדיו לשנת הלימודים הבאה 1. התובע הנו אב לשני ילדים. בתחילת שנת 2013 רשם התובע את שני ילדיו ללימודים אצל הנתבע, שהנו בית ספר "מוכר לא רשמי" לשנת הלימודים הבאה והוא שלם סך של 680 ₪- עבור כל ילד. התובע הוסיף וטען כי עוד בחודש אוקטובר 2012, עניינו של אחד הילדים (שאמור להיות משולב בגן חובה) נבחן ב"ועדת שילוב" שהתכנסה בבית הספר, שהחליטה כי הוא זקוק לשעות תגבור והוא גם נשלח לביצוע בדיקות התפתחות. בחודש פברואר 2013 עבר הילד אבחונים, שבעקבותיהם נקבע כי יש לשלבו בגן "משולב". בעקבות כך סבר התובע כי בית הספר אינו מתאים לצרכיו של ילדו הוא פנה לבית הספר וביקש כי יושבו לו דמי ההרשמה, אך בית הספר סרב לעשות כן. במהלך הדיון, הוסיף והבהיר התובע כי לנוכח הנסיון עם הבן האחד, הוא ביקש באותו מעמד לבטל את רישומו גם של הילד השני- כך ששני ילדיו לא ישתלבו בבית הספר. התובע הוסיף וטען כי הדמים שהוא שילם, נגבו שלא כדין, כך שממילא צריך היה להשיבם לו. 2. בית הספר טען כי בעת רישום שני הילדים, חתמה אשתו של התובע על הצהרה לפיה היא מתחייבת לפנות למחלקת החינוך בעיריה תוך שבוע ימים להשלמת הטפסים המתאימים וכי במידה והיא לא תפנה להשלמת הרישום, רישום בנה ייחשב מבוטל ודמי ההרשמה לא יוחזרו. עוד נטען כי התובע ידע על הקושי ההתפתחותי של אחד הילדים כבר בשנת 2012 ולמרות זאת הוא רשם את שני ילדיו לבית הספר. בית הספר הוסיף וטען, כי הסכומים ששולמו נועדו לשריין מקום מובטח לילדים לשנת הלימודים הבאה, בשים לב להליכי הרישום הכרוכים בכך. בדיון שלפני הוסיף נציג בית הספר וטען כי בית הספר נשא בתשלום סך של 600 ₪ בגין אבחון שנערך לילד (כעולה מהמסמכים- האבחון נערך בשנת 2012). עוד נטען כי בבית הספר יש מסגרת שיכולה להתאים לצרכיו המיוחדים של הילד. 3. לאחר עיון בכתבי הטענות ובטענות הצדדים שהועלו בדיון שלפני, אני סבור כי דין התביעה להתקבל וזאת מנימוקים שאינם קשורים לשאלת חוקיות גביית דמי הרישום. אפרט. 4. תחילה אציין כי לא ברור מדוע התייחסו הצדדים לסכומים ששולמו על ידי התובע כ"דמי רישום". בקבלות שצירף התובע כונה התשלום "דמי שירותים". 5. כעולה מהמסמכים, התובע שילם את הסכומים בחודש 1/2013, כשמונה חודשים לפני תחילת שנת הלימודים הרלוונטית. תשלום הסכום, לא יצר בנסיבות העניין התחייבות של בית הספר לקבלת הילדים לבית הספר, אלא שהמדובר הוא בהצעתו של התובע כי ילדיו יתקבלו לבית הספר. במלים אחרות; פניית התובע ותשלום הסכומים על ידו, היו בגדר הצעה שהוצעה לבית הספר, ובעת שפנה התובע לבטל את הרישום, טרם נענה בית הספר לפנייה, טרם קיבלה וטרם נוצרה התחייבות אכן, כי הילדים ילמדו אכן בבית הספר. הדבר נלמד בין היתר גם מההתחייבות עליה חתמה אשתו של התובע לבקשת בית הספר, אליה אתייחס בהמשך. מכאן, שכל עוד לא הודיע בית הספר כי הוא מקבל את ילדי התובע לבית הספר, זכאי התובע, בנסיבות עניין זה לחזור בו מהצעתו ומכאן זכאי הוא להשבת הדמים ששילם. הזמן הקצר שעבר בין תשלום דמי הסכומים, לבין ביטול הרישום, אין בו כדי לחייב את המסקנה כי בית הספר הסתמך על רישום שני הילדים ונערך בהתאם, כך שביטול הרישום גורם לו נזקים. לא ניתן לומר כי התנהגותו של התובע מקורה בחוסר תום לב, מששוכנעתי כי רצונו של התובע כי תינתן לילדו, שאין מחלוקת כי הוא סובל מעיכוב בהתפתחות, את המסגרת החינוכית המתאימה ביותר, וזו לדעתו, לא יכולה להימצא אצל הנתבע. 6. אין בידי לקבל את טענת בית הספר כי אמם של הילדים הצהירה ובסכימה, כי דמי ההרשמה לא יוחזרו לה. עיון במסמך אליו הפנה בית הספר מעלה כי אין בו התחייבות חד משמעית כי הסכום לא יוחזר, בשום תנאי. כל שבא במסמך הוא התחייבות לפנות "לעיריה תוך שבוע להשלמת מילוי טפסי ההרשמה והקבלה" והתחייבות ההורה בהאי לישנא: "באם לא אפנה להשלמת הרישום רישום בני לגן ייחשב מבוטל, ודמי הרישום אינם מוחזרים". נוסח זה אינו מלמד על הסכמה כי דמי הרישום לא יוחזרו כלל וכלל, אלא כי הם אל יוחזרו במידה והורי התלמיד לא יפנו להשלמת הליך הרישום בעיריה. לא זאת הסיטואציה שלפנינו, מכאן שהמסמך האמור. 7. די בכך כדי להביא לקבלת התביעה. 8. אחת הסוגיות אשר עלו במהלך הדיון, הנה טענת התובע לפיה הסכומים שנגבו ממנו, שלא כדין נגבו- סוגיה אשר עולה, מעת לעת בכל הקשור לתשלומים אשר נגבים על ידי בתי הספר המוכרים "שאינם רשמיים". אקדים ואציין, כי איני סבור כי יש צורך להכריע בסוגיה מורכבת זו במסגרת המצומצמת של תביעה קטנה, משאין היא צריכה לענייננו. אך אייחד לה מספר מלים. 9. צייתי בפתח הדברים כי בית הספר דכאן הנו בית ספר "מוכר" שאינו רשמי. מקור ההגדרות הנו בחוק לימוד חובה, תש"ט- 1949 (להלן: חוק לימוד חובה), שבסעיף 1 קובע את ההגדרות הבאות: '"מוסד חינוך רשמי" פירושו - מוסד חינוך מוחזק על ידי המדינה, או על ידי רשות חינוך מקומית, או על ידי רשויות חינוך מקומיות אחדות במשותף, או על ידי המדינה ורשות חינוך מקומית, או על ידי המדינה ורשויות חינוך מקומיות אחדות במשותף, ואשר השר הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד חינוך רשמי לצורך חוק זה; "מוסד חינוך מוכר" פירושו - (א) כל מוסד חינוך רשמי; (ב) כל מוסד חינוך אחר שהשר הכריז עליו, באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד חינוך מוכר לצורך חוק זה" בתמצית ניתן לומר כי ההבחנה בין בית ספר מוכר לכזה המוכר הרשמי, הוא בזהות מחזיקו ומפעילו. בעוד שמוסד חינוך רשמי הנו מוסד המוחזק על ידי המדינה או רשות חינוך מקומית אחת או יותר, או שילוב של אלה, הרי מוסד חינוך "מוכר" הנו מוסד חינוך שאינו מוחזק על ידי הגורמים הנ"ל. דוגמה לבתי ספר כאלה; הנם בתי ספר המוחזקים על ידי גופים פרטיים, עמותות, וקבוצות דתיות שונות. ברי, כי כדי לקיים בית ספר יש לעמוד בהוראות חוק הפיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1968, ולקבל רשיון להפעלת בית ספר בגדרי התנאים וההוראות שנקבעו שם. 10. הילוכה של טענת אי החוקיות המועלית בהקשר זה, נגזרת מהחובה ללמוד והזכות ללימוד חינם שלצידה. בפרק השני לחוק לימוד חובה נקבעה החובה ללמוד ושם בין היתר, נקבעו סוגי וגיל התלמידים שעליהם חובה ללמוד. סעיף 6 לחוק לימוד חובה קובע את הכלל כי מי שחלה עליו חובת לימוד, יהיה זכאי ללמוד במוסד חינוך רשמי- חינם. 11. לכאורה חוק לימוד חובה, קובע את הזכות ללימוד חינם במוסד חינוך רשמי, אך אין זכות כזו מוקנית למי שפונה ללמוד במוסד חינוך שאינו רשמי- דוגמת בית הספר כאן. 12. ברם חוק הפיקוח על בתי ספר, אשר מסדיר מתן רשיונות לקיום בתי ספר, קובע בסעיף 28(ג) כי: "המנהל הכללי יאשר מפעם לפעם, בהתחשב בסוג בית הספר ואופיו, את שכר הלימוד של בית הספר וסדרי גבייתו" (ראו הוראה דומה בסעיף 31 לחוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, תשס"ח-2008). מהוראה זו עולה לכאורה כי כדי שבית הספר יוכל לגבות שכר לימוד, על המנהל הכללי של משרד החינוך לאשר את גובה שכר הלימוד שיש לגבותו, "בהתחשב בסוג בית הספר ואופיו". 13. במקרה שלפנינו, לא ב"שכר לימוד" עסקינן, אלא בדמים אחרים שכונו "דמי שירותים". איני סבור כי חל איסור על בית ספר מוכר לא רשמי לגבות סכום כלשהו. האיסור קיים לכאורה, רק לגבי שכר לימוד, דהיינו; שכר המשולם עבור הלימודים עצמם. כך למשל, אין אני סבור כי גביית תשלום דמי רישום בעת רישום תלמיד לבית ספר שכזה סותרת את הוראות החוק. אני סבור כי למסקנה זו עיגון בלשון החוק, היא עולה מהתכלית שבבסיס מתן אפשרות לקיום בתי ספר מוכרים "שאינם רשמיים" ומהאבחנה שבין בתי הספר המוכרים וכאלה המוכרים הרשמיים, בין היתר בכל הקשור בשיעור ומדרג תקצובם השונה על ידי המדינה. משאין הדברים נדרשים לענייננו- אסתפק בכך. 14. סוף דבר, אני מחליט לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע להשיב לתובע את דמי הרישום ששולמו על ידו בסך של 1360 ₪ נכון למועד פסק הדין, תוך 45 ימים, שאם לא כן- ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין לא ראיתי לפסוק הוצאות. ניתן לערער על פסק הדין ברשות בבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. קטיניםדיני חינוךבית ספרסוגיות בנושא בית ספר