האם המבוטחים עשו יד אחת עם הנפגעים, לרמות את חברת הביטוח ? זו השאלה שעומדת להכרעתי בתובענה זו. רקע עובדתי: התובע הוא הבעלים של רכב מסוג רנו מגאן (להלן: "הרנו"). הנתבעת 2 היא הבעלים של רכב מסוג סוזוקי (להלן: "הסוזוקי"). הנתבעת 1 היא חברת הביטוח שבה ביטחה הנתבעת 2 את הסוזוקי. אין חולק כי הביטוח של הסוזוקי מכסה גם כאשר הנתבעת 2 נוהגת ברכב וגם כאשר בעלה הוא הנהג. יחד עם זאת, הנתבעת 2 היא נהגת חדשה, ועל כן מחויבת בהשתתפות עצמית בסכום גבוה יותר מהסכום שבו מחויב בעלה, שהינו נהג ותיק. טענות הצדדים: התובע טוען בכתב התביעה כי אשתו החנתה את הרנו סמוך לבית הוריה באבו גוש, נכנסה לבית וכאשר שמעה רעשים יצאה למרפסת וראתה שרכב הנתבעת 2 התדרדר על רכבה, ופגע בו. הנתבעת 2 מודה שרכבה התדרדר, וגרם לנזקים לתובע, אך טוענת כי מי שנהג ברכב באותו יום והחנה אותו היה בעלה. הנתבעת 1, ששלחה חוקר פרטי שיחקור את התובע ואשתו, ואת הנתבעת 2, טוענת כי הועלו גרסאות שונות לאופן קרות התאונה ועל כן יש לפטור אותה מכל תשלום לתובע. דיון והכרעה: אשת התובע, ניבין, העידה בבית המשפט, הצהירה שאיננה מדברת עברית, והסבירה שהיא לא ראתה את התאונה עצמה אלא נזעקה למקום לאחר ששמעה רעש וצעקות. כאשר יצאה למרפסת אכן ראתה כי רכב הנתבעת 2 הוא שפגע במכוניתם. יש לציין כי במכתב הראשון ששלח התובע לבית המשפט הוא לא ציין כי הסוזוקי התדרדרה מבלי שהיה בה נהג כלל, אך בעדותה, אשתו טענה שכך היה. מההקלטות של החוקר הפרטי ומהתמלולים שלהן מצטיירת תמונה אחרת. ניבין נשמעת כאשר היא מדברת עברית ללא קושי והיא אף מציינת בפני החוקר, בשיחה הטלפונית, שהנתבעת 2 פגעה ברכב שלה כאשר ניסתה לעקוף אותו. ניבין אישרה מספר פעמים בשיחה זו שהנתבעת 2 נהגה בסוזוקי, ואף ידעה מהו שמה הפרטי ומה שם בעלה. כלומר מתמלול שיחה זו עולה גרסה אחרת לאירועים. עם סיום שיחת הטלפון נסע החוקר לבית התובע, ושם שוחח עם התובע ועם אשתו. תחילה שוחח החוקר עם ניבין אשר אמרה שהיא ישבה במרפסת בבית הוריה וראתה את הסוזוקי מתדרדר ופוגע ברנו. בהמשך הדברים שינתה ניבין את גרסתה וטענה כי יצאה החוצה כאשר שמעה רעש, ואז ראתה שהרכב שלה נפגע. באמצע השיחה התובע נכנס לבית, וכאשר החוקר שאל את ניבין מדוע אמרה בשיחת הטלפון שהנתבעת 2 נהגה ברכב, ענה התובע במקומה ואמר שהיא לא אמרה דבר כזה "אולי היא טעתה, היא לא אמרה דבר כזה". גם בדיון בפני, כאשר חברת הביטוח ביקשה להציג את דו"ח החוקר, העלה התובע טענות כנגד חוקר הביטוח, תוך התעלמות מההקלטה הברורה. כלומר, ניכר מהראיות אותן הביאה הנתבעת 1 כי הנתבעת 2 לא עמדה בנטל של ס' 23(ב) לחוק חוזה הביטוח ולא מסרה את כל האמת באשר לקרות האירוע הביטוחי: 23.(א) משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו. (ב) על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם. ומכאן שבהתאם לס' 24 לחוק חוזה הביטוח צומצמה חבותה של הנתבעת 1: "(א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה: (1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות; (2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור. (ב) עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר". השאלה הנשאלת היא האם הוכחה כוונת מרמה. ס' 25 לחוק חוזה הביטוח קובע כי: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו." מטרת הסעיף היא בין השאר, להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, באמצעות הסנקציה של פטור מוחלט של המבטח מחובתו (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה [ 19.5.1998]) בבסיס סעיף 25 עומדת תפיסה שונה מזו העומדת ביסוד חוק חוזה הביטוח: בעוד שהמבטחת נתפסת, בדרך כלל, כצד החזק בעסקת הביטוח, ועל כן מרבית ההסדרים בחוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף של המבטחת, הרי שישנם מצבים הדורשים התערבות לטובת המבטחת דווקא, כשהמובהק שבהם הוא מקום בו התרחש מקרה הביטוח (ירון אליאס דיני ביטוח כרך ראשון (2002) 477. להלן: אליאס). לאחר קרות מקרה הביטוח, נהנה המבוטח מיתרון מידע על פני המבטחת. יתרון זה "עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן התרחש הפסד, בהכרת נסיבות ההתרחשות שלו, בידיעת שיעור הנזק המדויק שנגרם לו מההפסד, ובעובדה שהוא לומד על התרחשות מקרה הביטוח לפני המבטחת. במקרים מסוימים עלול המבוטח לנסות להסתיר מידע מהמבטחת. הוא יכול לטעון שנגרם לו הפסד מהתרחשות מקרה ביטוח שעה שמקרה ביטוח לא אירע כלל; הוא יכול להפריז בשיעור הנזק שנגרם לו; הוא יכול למסור מידע כוזב בדבר נסיבות התרחשות ההפסד כך שמאורע שאיננו מבוטח ייחשב למבוטח והוא יכול לייחס נזקים שאירעו בעבר לאירוע המדובר... זוהי בעיית סיכון מוסרי" (שחר ולר "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת ביטוח" עלי משפט א (2000) 277, 278). סעיף 25 נועד, אפוא, לסייע למבטחת להתמודד עם בעיית הסיכון המוסרי האמורה. ההנחה היא שהסנקציה החמורה הקבועה בו - שלילה מוחלטת של זכות המבוטח לקבל תגמולי ביטוח במקרה בו תביעתו נגועה במרמה - תרתיע מפני מרמה או לפחות תהווה ענישה הולמת (שחר ולר חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 כרך ראשון (2005) 542; להלן: ולר). לא מיותר לציין כי טענת המרמה לא הופיעה במפורש במכתב הדחייה של הנתבעת 1 ובהתאם להלכה לפיה מנועה חברת הביטוח מלהעלות טענות שלא פורשו במכתב הדחייה, אלא במידה ומדובר בעובדה שלא ניתן היה לגלותה ו/או שנוצרה לאחר מועד זה ולפסקי הדין אשר התירו הוספת טענה של מרמה שלא צויינה במפורש במכתב הדחייה (ראה רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין [ 04/05/06]) היה על הנתבעת 1 להבהיר מדוע לא יכלה לגלות את העובדה טרם שליחת מכתב הדחייה . מהם התנאים להוכחת טענת רמייה בחוזה ביטוח? בפס"ד נסרה נקבע כי הביטוי "בכוונת מרמה" כולל למעשה שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. ברעא 9215/10יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [ 12/04/11] : נקבע: "אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת - של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח - דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986); אליאס, בעמ' 556). יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העבודות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט - יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו". מאחר שהנתבעת 1 לא הציגה כל ראיה לכך שאכן החוקר הפרטי מטעמה יצר קשר עם הנתבעת 2 ולפיכך לא הרימה את הנטל להוכחת שני היסודות הראשונים בהתאם לפסק דינו של כב' השופט ריבלין בפס"ד פלדמן נ' הפניקס הרי שנטל ההוכחה לא עבר לכתפי הנתבעת 2 להוכיח את היסוד השלישי ומכאן שטענת הרמייה שבין כה וכה נטענה בחצי פה ובלשון רפה נדחית מכל וכל. משכך אני קובעת כי חברת הביטוח חייבת לשלם את סכום הנזק שנגרם לתובע וזאת בניכוי ההשתתפות העצמית של נהגת חדשה על פי הפוליסה. חבות זו הינה ביחד ולחוד עם חבותה של הנתבעת 2 לשלם את מלוא סכום הנזק על פי חוות דעת השמאי. בנוסף הנתבעת 2 תישא בהוצאות התובע בסך 750 ₪ והנתבעת 1 תישא בהוצאותיו בסך של 500 ₪. פוליסהשאלות משפטיותחברת ביטוח