צירוף תרשים בוחן לכתב תביעה ללא זימון הבוחן לעדות

תרשים הבוחן לטענת התובעת, שצורף לכתב התביעה, אינו יכול להואיל לתובעת וזאת מאחר שלא זימנה לעדות את הבוחן ולא ברור מהחתימה במרכזו, האם מדובר בתרשים שהבוחן ערך. אדגיש כי אמנם הנתבע לא הוכיח טענתו שהתובעת נטלה את התרשים ללא רשות. יחד עם זאת, כאמור, בהעדר עדות מטעם הבוחן, אין לדעת באלו נסיבות נערך התרשים ומדוע אינו תואם את האמור באישור המשטרה ביחס למקום התאונה. בהערת אגב אציין כי עיון דקדקני בתרשים מוביל למסקנה כי ייתכן וגם הבוחן שרטט את מקום התאונה בתוך הצומת, אלא שעקומת הכביש (הצומת), לא שורטטה בהמשך הכביש בתרשים. זאת ועוד, טענת התובעת בחקירתה, כי הנתבע העיף אותה אחורה אך לא עד הצומת, אינה תואמת את עדות שרה כי ראתה את הרכבים לאחר התאונה בתוך הצומת. בעניין זה אוסיף כי התובעת העידה כי יכלה להביא להעיד את בעלה שהגיע למקום התאונה, מיד לאחר התרחשותה. אולם, התובעת לא זימנה מטעמה את בעלה על מנת שיעיד על מיקום הרכבים לאחר התאונה ובכך יש לעמוד כנגד גרסת התובעת. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). 6. התובעת הודתה כי בפניה שמאלה מוצב תמרור האט ותן זכות קדימה. הגדרת "מתן זכות קדימה" כאמור ברישא לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 היא כדלקמן: "אי המשכת הנסיעה או התחלתה כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנדרש לתת זכות קדימה לנוהגים ברכב אחר לאלצם לסטות מקו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם" תקנה 65 לתקנות קובעת: "לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור". נוסף על כך, תקנה 41 לתקנות קובעת כי אין לבצע פניה אלא בבטחה ואוסרת על הנוהג הרכב לבצע פניה, אלא אם יכול לעשותה בבטחה מבלי להפריע לתנועה או לסכן אדם או רכוש: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה, או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו אלא במהירות ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש. 7. יחד עם זאת לא מצאתי לפטור את הנתבע מכול אחריות. תקנה 51 לתקנות תעבורה קובעת: "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב" (ההדגשה שלי ר.א). זכות קדימה של הנתבע אינה זכות מוחלטת ואין להשתמש בה ב"עיניים עצומות". על הנתבע היה להיות ער לנעשה בכביש ולהיכנס לצומת רק אם היה ברור לו כי יוכל לנסוע ללא הפרעה (ראו: ע"א 553/73 שלמה אליהו נ. סלם חנחן, פד"י כ"ט (2), 341, 342). שוכנעתי כי מהירותו של הנתבע לא היתה נמוכה כנטען על ידו, שכן אופי הפגיעות ברכבים (אבדן מוחלט בשניהם) ותמונות הנזק, מצביעים על כך שהפגיעה הקשה לא יכולה היתה להיגרם אילו אכן נסע במהירות איטית. אדגיש, כי גם אם התובעת ביצעה את הפניה שמאלה במהירות (כטענת הנתבע), עדיין עקומת הסיבוב חייבה האטה מסוימת מצידה ועל מנת שיגרמו תוצאות התאונה שנגרמו, היה גם הנתבע צריך להגיע במהירות לאזור הצומת. בנוסף הנתבע אישר כי ראה את התובעת עוד בעודה פונה שמאלה (עמ' 3 שורה 20). לפיכך היה על הנתבע כאמור לבחון את תנאי הכביש ולהאט את מהירות נסיעתו, כדי למנוע את התאונה (העובדה שלא הצליח למנעה מצביעה גם היא על מהירות נסיעתו). לפיכך מצאתי לייחס לנתבע רשלנות תורמת בשיעור של 25% להתרחשות התאונה . כאמור, אף שניתנה לנתבע זכות הקדימה בשל תמרור שהוצב מול התובעת, אין פירוש הדבר שיש לו זכות מוחלטת להיכנס לצומת מבלי להתאים את מהירות הנסיעה ולוודא שהדרך חופשית וכי אין סכנה של מפגש ברכב אחר המצוי בצומת או הנכנס לתוכו באותו בעת. לעניין רשלנות תורמת בשיעורים דומים ראו (תא (ת"א) 46154/04 דן רנט א-קאר נ' צדוק גרמה אברהם; תא"מ (י-ם) 14428-01-11 קייס חמאדיה נ' עמאר עמאש; תא (י-ם) 11533-07 מוחמד מוסא מוחיסן נ' יוסף דנינו) 8. שני הצדדים הגישו חוות דעת שמאיות שלא נסתרו ואף לא הלינו במהלך הדיון על גובה הנזקים כמפורט בהן (למעט כפירות גורפות בכתב ההגנה). הצדדים אף נמנעו מלחקור האחד את חברו על הנזק הנטען. לא ברורה לי טענת הנתבעת בכתב ההגנה כאילו שכר טרחת שמאי התובעת (819 ₪), מופרז, שהרי החשבונית שהגיש הנתבע על גובה שכר טרחת השמאי מטעמו, היא על סכום גבוה יותר- 1,000 ₪. 9. לאור האמור, לאחר שקלול רכיבי הנזק בחלוקת אחריות כאמור (75% אחריות לתובעת ו- 25% אחריות לנתבע) ולמעט רכיב הפיצוי הנתבע על ידי הצדדים בגין עגמת נפש (אותו לא מצאתי לנכון לפסוק, בשים לב לכך שמדובר בתביעה כספית בגין נזקי פח), סכום הנזק המגיע לנתבע כפיצוי, עומד על סך של 5,253 ₪. אינני מוצאת לחייב את התובע בסכום זה. בכתב התביעה שכנגד לא פורטה כל עילת תביעה כנגד התובע. הקשר היחיד של תובע זה להתרחשות התאונה, הינו כי הוא בעל הרכב ומתיר השימוש בו. ההלכה הינה כי אין די בבעלות על הרכב כדי להקים אחריות לבעל הרכב. במקרה שבעלים של הרכב מתיר את השימוש בו, תקום אחריותו, רק אם תוכח רשלנותו, כגון אם התיר לאדם שאינו בעל רישיון נהיגה תקף לנהוג ברכב. לעניין העדר אחריות לבעלים של רכב רק מעצם בעלותו, ראה דברי בית המשפט בת"א 3746/96 אי.אס.אמ ביה"ס הישראלי לנהיגה בע"מ נ' אבו יאסין עאהד, שם הפנה בית המשפט לסעיף 10 לפקודת התעבורה הקובע כי: "10. (א) לא ינהג אדם ברכב מנועי אלא אם הוא בעל רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו..." (ב) בעל רכב ומי שהשליטה על הרכב בידו לא ירשה לנהוג ברכב למי שאינו רשאי לפי סעיף קטן (א) לנהוג בו ובלבד שלא יהיה בעל רכב או מי שהשליטה ברכב בידו, אחראי בעד נהיגתו של אדם שאינו רשאי לנהוג בו אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם לא יוכל לנהוג בו" ובית המשפט קבע שם: "משכך הדבר, הרי כפי שצוין, אחריות בעל הרכב עפ"י החוק היא לוודא שהוא נותן רשות לנהוג ברכבו רק למי שמורשה לנהוג עפ"י דין- דהיינו לבעל רישיון נהיגה תקף לנהיגת אותו סוג רכב שנמסר לנהיגה". במקרה דנן, לא נטען ולא הוכח כי התובעת נהגה ללא רישיון תקף, או כאילו מדובר בנהגת שביצעה כבר בעבר תאונות רבות והתובע היה צריך לצפות כי תגרום לתאונה. לאור כל האמור לעיל,אני דוחה את התביעה שכנגד נגד התובע ומחייבת את התובעת- בוהדנה מירב, לשלם לנתבע- שכנטוב שגב, סך של 5,253 ₪ בצירוף הוצאות משפט אשר בנסיבות העניין, יעמדו על סך של 300 ₪. הזמנת עדיםמסמכיםדיוןכתב תביעהעדות