על פי חוק הגנת הצרכן, לא תחול הזכות לבטל עסקה על טובין שיוצרו בהזמנה מיוחדת התכשיטים יוצרו במקרה זה על פי הזמנה מיוחדת של הנתבעת ועל כן לא תעמוד לנתבעת הזכות לביטול העסקה. התובעת מבקשת לחייב את התובעת בתשלום בסך 30,000 ₪ (מחיר הטבעת - 24,000 ₪; מחיר העגילים - 5,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪). 3. לכתב התביעה צירפה התובעת את המסמכים הבאים: צילום טבעת ענודה על אצבע, בציון כי זהו המודל שהזמינה הנתבעת. צילום טבעת ולצידה רשומים בכתב יד מידות ומספרים. אישור בדיקה גמולוגית + צילום המחאה ע"ס 63.63$ בעבור הבדיקה. אישור סגן נשיא הבורסה לתכשיטים אודות נוהל המסחר בבורסה לתכשיטים וקנסות. צילום הזמנה מספר 00653 ומספר 00654 בעבור טבעת ועגילים. 4. הנתבעת טוענת כי מעולם לא התחייבה לרכוש מהתובעת תכשיט כלשהו. כל שעשתה היה להתעניין באפשרות לרכוש תכשיטים שונים מאת התובעת. הנתבעת בחרה דוגמה לטעמה בחנות "שקרוב", והסכימה לראות טבעת דומה שתייצר התובעת, אולם לא הסכימה לרכשה. לאחר שמסרה התובעת לנתבעת את מחיר היהלום, בסך 19,000 ₪, אמרה לה הנתבעת כי היא אינה מאשרת דבר וכי ברצונה לקחת את היהלום לבדיקה אצל מומחה מטעמה. הואיל והתובעת סירבה לבקשת הנתבעת, ערכה הנתבעת בירור לגבי איכות היהלום ומצאה כי אינו באיכות מספקת, וכי גם הטבעת שייצרה התובעת אינה דומה לדוגמה שבחרה. על כן הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא אינה מעוניינת בטבעת. התובעת מעולם לא טענה כי לאחר בחירת היהלום לא יהיה ניתן להחזירו וכי מדובר בבחירה "בלתי חוזרת". לגבי העגילים, אכן קיבלה הנתבעת את העגילים מהתובעת, אולם לא סוכם לגביהם כל מחיר. לאחר יום אחד החזירה הנתבעת לתובעת את העגילים, מאחר שלא מצאו חן בעיניה ולא היו נוחים לענידה. לכתב ההגנה לא צורפו נספחים כלשהם. 5. בפתח הדיון ביררתי את נכונות הצדדים לסיים את הסכסוך בפשרה. התובעת הציעה להפחית את סכום התביעה ולהעמידו על סך של 2,810 ₪ הכולל קנס בסך 2,160 ₪ שנדרשה לשלם בגין החזרת היהלום (600$), תשלום עבור בדיקת איכות היהלום (350 ₪) והוצאות משפט (300 ₪). הנתבעת, מצדה, הבהירה שאינה נכונה לשלם דבר לתובעת וכי היא נכונה להסתפק בתשלום סך של 1,000 ₪ שתשלם לה התובעת בגין הוצאות משפט. 6. המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם נכרת הסכם בין הצדדים לרכישת התכשיטים, ואם לאו, מה הייתה מהות ההתקשרות ביניהם. 7. "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול" [חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, סע' 1]. ההצעה והקיבול, צריכים להיעשות שניהים באופן המעיד על גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה. 8. בענייננו, אין מחלוקת כי בין הצדדים לא נכרת הסכם בכתב לרכישת התכשיטים. התובעת אישרה כי המסמכים שכותרתם "הזמנה" נחתמו על ידה ולא בידי הנתבעת. כפי הנראה, כל אחת מהצדדים התייחסה לעסקה על פי מערכת המושגים המוכרת לה, כשביסוד הדברים מונחים החברות והאמון שהיו בין הצדדים, ואולי ישובו בעתיד. התובעת, שהינה סוחרת יהלומים, התייחסה לעסקה על פי המקובל בעסקי היהלומים בדבר סגירת עסקאות בעל פה. לעומתה, הנתבעת, אשר הינה עובדת בנק במקצועה, התנהלה מתוך הנחה לפיה כל עוד לא נחתם הסכם בין הצדדים לא התבצעה עסקה ואין מדובר בהתקשרות מחייבת. 9. מן העדויות התרשמתי שגם בתקשורת שהייתה בין הצדדים בעל פה, נותרה עמימות מסוימת אשר מחייבת את המסקנה כי בין הצדדים לא נכרת חוזה מחייב. עמימות זו מקורה בהתנהלות הנתבעת. התובעת הניחה שדי בתהליך שתואר לעיל כדי להבטיח שהתובעת תרכוש את התכשיטים, ולכל הפחות את הטבעת, למרות שלא שמעה מפי הנתבעת התחייבות מפורשת לעשות כן. מנגד, הנתבעת התנהלה באופן שגרם לתובעת להניח שבסופו של יום תושלם העסקה, וכי אין מדובר בהדגמה גרידא. נקל להבין שלא הרי נטילת תכשיט קיים מתוך מבחר תכשיטים לצורך בדיקה, כהרי בחירת דגם של יצרן אחר ("שקרוב"), ובחירת יהלום לצורך שיבוץ. כאשר התבקשה התובעת לייצר טבעת לפי בחירת הנתבעת ולשבץ בה יהלום, רשאית הייתה התובעת להניח שהנתבעת עתידה לרכוש את התכשיט. אני סבור שהנתבעת, בכוונת מכוון, גרמה לתובעת להאמין שהעסקה עתידה לצאת לפועל כשהיא שומרת לעצמה "פתח יציאה" בדמות אי חתימה על הזמנה מחייבת. על אף הכחשת הנתבעת את קיומה של עסקה לרכישת תכשיטים, אישרה הנתבעת בעדותה כי את העגילים קיבלה לידיה, לכל הפחות ליום אחד, וכי לאחר שראתה את היהלום "ביטלתי את העסקה" (עמוד 2, שורה 23). אמנם בהמשך תיקנה הנתבעת את דבריה ומסרה כי לא הייתה עסקה אלא "תהליך", אך "פליטת פה" זו מעידה בעיניי על שתיארתי לעיל, דהיינו, שגם לנתבעת היה ברור שמדובר ב"עסקה". לטעמי, גם אם לא התקיים מצד הנתבעת הליך של קיבול העולה כדי כריתת חוזה, הרי שלכל הפחות מדובר בניהול מו"מ בחוסר תום לב על ידי הנתבעת. 10. סעיף 12 לחוק החוזים, קובע : "(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13, ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחויבים. " לטיבה ולמהותה של הוראה זו, נדרש בית המשפט העליון (ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, 297): "הוראה זו - ועמה אחותה הבכירה בדבר קיום בתום-לב של חיוב הנובע מחוזה (ראו סעיף 39 לחוק והרחבת החובה בסעיף 61(ב) לחוק) - מהווה הוראת יסוד במשפט הישראלי, בכלל, ובמשפט הפרטי, בפרט. היא משקפת דוקטרינה "מלכותית" ... היא מהווה את ה"נשמה" של מערכת המשפט ... היא מציבה בפני הפרט את החובה לנהוג ביושר ובהגינות ... היא אינה מעמידה דרישת "חסידות" גבוהה; היא אינה דורשת כי הצדדים יהיו מלאכים זה לזה. היא באה למנוע מצב שבו אדם לאדם זאב". 11. שוכנעתי כי התנהגותה של הנתבעת לקתה בחוסר תום-לב. הנתבעת לא פרשה מן המשא ומתן בתחילתו, בשלב שבו לא התגבשה עדיין ההסכמה על המחיר או על התמורה. הנתבעת היא אשר שלחה אל התובעת תמונה של הטבעת המבוקשת (נספחים 1,2 לכתב התביעה) והיא שבחרה את היהלום. מבין עדויות הצדדים אני מעדיף את עדות התובעת. זאת, בין היתר, נוכח עדות התובעת לפיה את העגילים ואת הטבעת (ללא היהלום שהוחזר), הכניסה התובעת ל"סטוק" שלה ותוכל למכור אותם בהמשך, ועל כן היא מפחיתה את סכום התביעה לסכום הנזק שנגרם לה בפועל בשל החזרת היהלום. אני מאמין גם לעדות התובעת לפיה הסבירה התובעת לנתבעת את דרך ביצוע עסקאות לרכישת יהלומים בבורסה והשלכותיה. 12. אני סבור שהנתבעת אחראית לנזק הישיר אשר נגרם לתובעת כתוצאה מניהול מו"מ לקראת חתימת חוזה בחוסר תום לב. נזק זה הוא הקנס שנדרשה התובעת לשלם בגין החזרת היהלום, וכן הוצאות המשפט. לעומת זאת, את בדיקת איכות היהלום אשר ביצעה התובעת, ביצעה התובעת על דעת עצמה וללא דרישה מטעם הנתבעת, ועל כן אין היא זכאית לפיצוי בגינה. 13. סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכום ששילמה התובעת בגין החזרת היהלום, אשר עומד היום על סך 2,160 ₪, בצירוף אגרת משפט בסך 300 ₪, והוצאות משפט בסך 750 ₪. סה"כ תשלם הנתבעת לתובעת סך של 3,210 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום. צרכנותחוק הגנת הצרכן