צורת הנזקים מותירה סימני שאלה אשר משליכים על אי הוכחת התובענה מטעם התובעת. מכוניתה של התובעת נפגעה בפינתה הימנית-קדמית בלבד. לצורת נזק זאת יכולים להיות שני הסברים חלופיים: או שהתובעת עמדה בניצב לכביש ומכונית הנתבעת סטתה בזווית חדה אל שולי הכביש, או שהתובעת החלה בפנייה שמאלה וחרגה לתוך נתיב הנסיעה של הנתבעת. הצדדים הציגו בפני תמונות של מקום התאונה, ואכן ניכר, כי במקום בו עמדה מכונית התובעת (לטענת התובעת), ובמרחק קטן מאוד, היו גדר ועץ שבכניסה לשביל הגישה. ככל שאכן עמד כלי הרכב של התובעת מאחורי הקו הצהוג שביציאה משביל הגישה, הרי שפניה חדה בזווית המביאה לפגיעה בפינה הימני-קדמית בלבד, הייתה בהכרח מביאה לכך כי מכונית הנתבעת הייתה מתנגשת אף בעץ ובגדר שהיו בצמוד למכוניתה של התובעת. התובעת נשאלה לגבי עניין זה, וסיפקה הסבר לשאלה זאת. לגישתה של התובעת, "אחרי הפגיעה שלה בפינה הקדמית ימנית שלי, הרכב שלה התיישר ולא פגע בשוליים" (עמ' 2, שורה 18-20). הסבר זה אינו סביר בעיני, ומהווה ניסיון לעוות את המציאות כך שתתאים לדברים אשר אירעו, ולא יותר מכך. הרי אם צידו הימני של כלי רכב הנתבעת היה פוגע בשל סטייה ימינה, בפינה הימנית-קדמית של רכב התובעת, ואז סוטה שמאלה בחזרה, הרי שהפגיעה לא הייתה מתמצה בפגיעה בפינה הימנית-קדמית, וסטייה כאמור, סבירה יותר כסטייה ימינה (והרי על מנת לאפשר פגיעה כפי שמתוארת על ידי התובעת, על מכונית הנתבעת היה להיות בסטייה ימינה מנתיב הנסיעה, ממילא), והרי אם הייתה נמשכת הסטייה ימינה, הרי שהנתבעת הייתה מתנגשת בגדר ובעץ שהיו בקרבת מכונית התובעת. תיאורה של התובעת לקרות התאונה היה לא אמין בעיני. התובעת ניסתה לקשור את קרות התאונה, לעיקול הממוקם כ- 100 עד 150 מ' מקרות התאונה. מדובר בתיאור לא אמין, אשר לגישתי פועל כנגד קבלת גירסתה של התובעת. החיבור בין עיקול אשר מיקומו רחוק מאוד ממקום קרות התאונה. על מנת שמכונית התובעת תגיע לסטייה בזווית שתביא לפגיעה בפינה ימנית קדמית בלבד בכלי רכב העומד בניצב לכביש, ברור כי מדובר בסטייה אשר מתרחשת מטרים בודדים לפני הפגיעה, ולא 100 עד 150 מ' לפני הפגיעה. החיבור כאמור, היווה ניסיון לא מוצלח לגשר על הפערים העובדתיים שבבסיס תיאורה של התובעת, כפי שהבהרתי לעיל, לאור מפת הנזקים וצורת מקום הפגיעה. תיאורה של הנתבעת בהקשר זה, אמין בעיני, ואני מעדיף את גירסתה. הנתבעת תיארה כי היא נהגה בנתיב הנסיעה שלה בכביש מס' 7021, ותיארה כי התובעת בלטה לתוך נתיב הנסיעה של הנתבעת במסגרת תחילת פניה שמאלה, לנתיב נסיעתה. צורת הנזקים במכוניות תואמת תיאור זה, תיאור מקום הפגיעה סביר בהרבה מההסבר אשר ניתן על ידי התובעת, ועדותה הותירה רושם אמין יותר בעיני. אוסיף, כי לגישתי חובת הזהירות המוגברת חלה על התובעת, כמי שנוהגת בדרך הצדדית המשתלבת לדרך העיקרית, והתרחשות התאונה, מצביעה יותר על הפרת חובת הזהירות המוטלת על התובעת, מאשר אחרת. אין בכך לבד כדי להכריע את הכף, אולם חוסר האמינות שבדברי התובעת וחוסר הסבירות שבגרסתה, מטים במקרה זה את הכף לחובתה. לאור כל האמור, משהגעתי לכלל מסקנה שהאחריות לתאונה רובצת על כתפי התובעת, אני דוחה את התביעה, ומקבל את התובענה שכנגד. משלא הוכחשו הנזקים הנטענים בתובענה שכנגד (ואציין כי דמי ההשתתפות העצמית כמעט שאינם מוטלים בספק), אני מקבל את התביעה בהקשר של עלות ההשתתפות העצמית אשר שולמה על ידי התובעת שכנגד. הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד סך 2,466 ש"ח. לא מצאתי לנכון, בנסיבות העניין, לפסוק לתובעת שכנגד הוצאות כנטען בסעיף 4 לתביעה שכנגד או הוצאות ההליך, שכן ראיתי בתובענה מגלמת מחלוקת אותנטית באשר לאחריות לקרות התאונה - הגם שהעדפתי את גרסת התובעת שכנגד. הסכום כאמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התובענה המתוקנת 5.5.2013 ועד תשלומו בפועל. תאונת דרכים