תובע פיצוי בגין הפרתו של חוזה אשר נכרת בינו ובין רשת בתי ספר לנהיגה המופעלת על ידי הנתבע, ותובענה שכנגד, ע"ס 500 ₪, אשר הנתבע/תובע שכנגד טוען כי התובע/נתבע שכנגד חב לו בגין עלות שיעורי נהיגה אשר התובע נותר חב לו. על פי המתואר בכתב התביעה, התובע רכש מאת הנתבע חבילת לימודי נהיגה ברכב פרטי, אשר מהות ההתקשרות בהקשר אליה, הייתה: רכישת 21 שעות לימוד נהיגה בפועל, קורס תיאוריה, ספרי לימוד לתאוריה, מבחן נהיגה מעשי פנימי בביה"ס לנהיגה, ועד שני מבחני נהיגה חיצוניים בעלות כוללת של 3,600 ₪. טענות התובע התובע מתאר, כי החל את לימודי הנהיגה בחודש יולי 2012, ולאחר שנטל שיעורי נהיגה בהיקף אשר אליו לא התייחס (הדברים יפורטו בהמשך), נקבע לו מבחן נהיגה ליום 18.11.2012 ואולם זמן קצר לפני מבחן הנהיגה הודיעה לו מזכירת ביה"ס כי מבחן הנהיגה אשר נקבע בוטל, בשל קיומו של חוב כספי בגין שיעורי הנהיגה אשר קיבל התובע, וטרם שילם עבורם. לדברי התובע, הוא ביקש כי מבחן הנהיגה לא יבוטל, וכי תינתן לו האפשרות להסדיר את יתרת החוב אשר נותרה לאחר מכן, ואולם נציגת הנתבע לא שעתה לבקשתו, וביטלה את המבחן. בין היתר, הלין התובע על רישומי הנתבע באשר לשיעורים, שכן מספר שיעורים אשר אמור היה לקבל אולם בוטלו שלא ביוזמתו, נרשמו ביומן ביה"ס לנהיגה כאילו בוצעו בפועל, וכן שני שיעורים אותם לא קיבל בשל פקקים אשר אירעו בזמן שהתלמיד שלפניו נהג במכונית ביה"ס לנהיגה, חלף ועבר זמנם בזמן שהתובע ישוב במושב האחורי של כלי הרכב, מבלי שנהג במשך אותם שיעורים ואפילו לא לדקה אחת. התובע טען כי שיעורים אלה, מן הראוי שייגרעו מרשימת השיעורים אשר קיבל על פי המוסכם בין הצדדים, ולאחר גריעתם, אותו חוב בעטיו בוטל מבחן הנהיגה, כלל לא היה מתקיים - ולפיכך טוען התובע כי הנתבע הסב לו לנזקים בגינם טוען הוא לזכאות לפיצוי, ובין היתר טוען התובע כי נגרמו לו נזקים בשיעור עלות השיעורים אשר נזקפו לחובתו שלא כדין, עלות מבחן רישוי, פיצוי בגין ביטול ואובדן ימי עבודה, ופיצוי בגין עוגמת הנפש. טענות הנתבע הנתבע טען, כי על פי רישומי ביה"ס התובע רכש חבילה של 21 שעות לימוד (42 שיעורים של חצי שעה), ובפועל עד למועד מבחן הנהיגה אשר בוטל, קיבל התובע 31 שעות לימודי נהיגה, כאשר לא מלוא התמורה שולמה בהקשר זה. הנתבע מציין כי נעשו פניות לתובע על מנת שיפרע את החיוב אשר נותר בגין שיעורי הנהיגה, בסך של 500 ₪ (לטענת הנתבע, בגין 10 שעות הלימוד החורגות מהחבילה אשר נרכשה, שעלותן 1,500 ₪ שולם 1,000 ₪ בלבד), ומשנושא זה לא הוסדר עד למועד המבחן, בלית ברירה בוטל מבחן הרישוי המעשי. בהתאם הוגשה גם תובענה שכנגד, לחייב את הנתבע בעלות יתרת השיעורים בסך 500 ₪. דיון והכרעה שלוש שאלות טעונות הכרעה בהקשר זה: האחת, האם במועד בו בוטל מבחן הנהיגה, נפרע מלוא החוב בגין שיעורי הנהיגה עד לאותו מועד; השנייה, האם בנסיבות העניין ביטולו של מבחן הנהיגה היה כדין; והשלישית, ככל שייקבע שמבחן הנהיגה בוטל שלא כדין, מהו שיעור הנזק הראוי והנכון בנסיבות העניין? שאלה ראשונה: כמה שיעורי נהיגה קיבל התובע? התובע לא צירף כל אסמכתא לגבי מועדי השיעורים אשר נתבצעו; במסגרת הדיון אשר נערך בפני ציין התובע כי טענותיו נלמדו מתוך יומנו האישי, ואולם צילום של אותו יומן או רישום פרטי שבוצע, כלל לא צורף, ולמעשה התובע לא הביא ראיה המוכיחה את טענותיו בהקשר זה. הנתבע, מצדו, צירף דו"ח שיעורים לתלמיד המנוהל בתוכנת "סיוון", הכולל רישום כרונולוגי של כלל השיעורים אשר קיבל התובע; במסגרת הדיון אשר התקיים בפני, התובע נשאל לגבי עמדתו לאור "כרטסת תלמיד" הנ"ל, אולם סירב להתייחס לאמור. על פי אותו נספח לכתב ההגנה, עד ליום 28.8.2012, לכאורה קיבל התובע שיעורי נהיגה בהיקף של 42 חצאי שעות (שהם 21 שעות לימוד נהיגה, כמובטח על פי התוכנית), ומיום 30.8.2012 ואילך לכאורה קיבל 20 שיעורי נהיגה של מחצית השעה (שהם עשר שעות לימוד נהיגה) , בעלות של 150 ₪ לשעת לימוד. טענת התובע הינה כי השיעור אשר נקבע ליום 29.7.2013 בוטל ביוזמת מורה הנהיגה ולא נתקיים כלל. על פי הרישום בתוכנת "סיוון", באותו יום נקבעו לתובע ארבעה שיעורי נהיגה בני מחצית השעה (ובסה"כ שי שעות נהיגה מתוך החבילה אשר נרכשה), כאשר שעה אחת נרשמה כ"בוצעה", בעוד שעה אחת נרשמה כ"בוטלה". הואיל ושיעור זה לא הוענק כלל (והנתבע לא טען אחרת), הרי שהרישום אינו מדויק, ולמעשה נגרעה משעות ה"חבילה" שעת לימוד נהיגה אחת, מבלי שהתובע קיבל את אותה שעת לימוד נהיגה. הנתבע הלין על שיעור נהיגה אשר נקבע ליום 5.8.2013 ובוטל, ואולם על פי אותו מסמך אשר צורף על ידי הנתבע, ממילא שיעור הנהיגה באותו מועד לא נזקף על חשבון ה"חבילה" אשר נרכשה, כך שלא מצאתי טעם בטענת התובע הנוגעת למועד זה. החלק הנוסף אשר שנוי במחלוקת, הינם שני שיעורי נהיגה אשר נרשמו בכרטסת התלמיד בתאריכים 4.9.2012, 13.9.2012, כאשר בשני השיעורים ציין התובע כי השיעורים החלו והסתיימו כאשר מכונית מורה הנהיגה עומדת במקומה בפקק, תלמיד אחר יושב אל מאחורי ההגה, בעוד התובע נותר במשך כל שיעור הנהיגה, ישוב במושב האחורי של המכונית. לאחר בחינת טענות הצדדים, אני קובע כי הלכה למעשה, שני שיעורי נהיגה אלה לא הוענקו לתובע, ומן הראוי היה שלא לחייבו בגינם. הנתבע טען כי מדובר בעניין שאינו בשליטתו, ולא היה ביכולתו למנוע את אותה שריפה אשר גרמה לפקק באחד השיעורים, ואולם סבורני כי ככל שמשך אותה שעה לא היה התובע ישוב אל מאחורי ההגה, לא ניתן לראותו כמי שקיבל את שיעור הנהיגה בפועל. כמות לימוד הנהיגה אשר קיבל התובע באותו שיעור, הייתה זהה למצב בו מורה הנהיגה לא היה מגיע כלל לאספו, בשל אותו פקק תנועה; שעה חלפה, התובע נותר חסר מעש, ואפילו לא אחז בהגה פעם אחת, ואין כל הצדקה לראות שיעור זה כבוצע (כשם שאם מורה הנהיגה היה מתעכב בשל הפקק ולא מגיע על מנת לקיים השיעור, לא ניתן היה לראותו כמבוצע). יכול, ולו היה מורה הנהיגה מביא לכך כי הנסיעה האיטית בפקק התנועה הייתה מבוצעת על ידי התובע, ולא על ידי תלמיד אחר, כמתואר, שונים היו פני הדברים, ואולם במצב דברים שכזה, אין ולא הייתה הצדקה לזקוף שיעורי נהיגה אלה (אשר בוצעו מעבר ל"חבילת הבסיס") כשיעורים אשר בוצעו, בעלות של 150 ₪ כל אחד מהם. לגישתי, אין זה מעלה או מוריד, אפילו אם מורה הנהיגה קיבל גמול עבור אותו שיעור, כפי שטען הנתבע; שאלה זאת נוגעת למערכת היחסים שבין ביה"ס למורה המועסק על ידו, ואינו אמור להשפיע על מערכת היחסים שבין ביה"ס לנהיגה, לתלמיד. השאלה השנייה: האם מבחן הנהיגה המעשי בוטל כדין? לאחר גריעת שני שיעורי נהיגה אלה, בצירוף השיעור אשר בוטל על ידי מורה הנהיגה אולם נזקף על חשבון חבילת השיעורים, יוצא כי התובע קיבל 28 שעות לימודי נהיגה, כאשר כנגד 21 שעות עמדה חבילת השיעורים אשר שולמה במלואה, וכנגד 7 שעות נוספות (בעלות של 150 ₪ לשעה) עמד סך 1,000 ₪ אשר אין חולק ששולם, כך שהמחלוקת האמיתית והנכונה אשר נותרה הייתה בהיקף של לא יותר מ- 50 ₪. בנסיבות אלו, מדובר בהפרה (ככל שהיא קיימת) שאינה מהותית, ועילת הביטול למעשה לא הייתה קיימת כלל - ולאור נסיבות אלו, אני קובע כי מבחן הנהיגה המעשי בוטל שלא כדין, תוך הפרת החוזה שבין הצדדים ופגיעה בזכותו של התובע. ארחיב ואציין, למעלה מן הצורך, כי גם לו היה נותרת יתרת חוב בהיקף של 500 ₪ כפי שסבור היה הנתבע, עדיין ביטולו של מבחן הנהגה המעשי היה תוך הפרת החוזה ופגיעה בזכויות החוזיות של התובע מכח ההסכם שבין הצדדים. וזאת ניתן ללמוד מההסכם אשר צורף כנספח א' 2 לכתב התביעה; בהסכם כאמור לא מצוין כי לנתבע ישנה זכות להתנות את עריכת מבחן הנהיגה המעשי בהסדרת מלוא החובות הכספיים בהתחשבנות שבין הצדדים, ומנגד רשום "ביטול שיעור או טסט יבוצע אך ורק 24 שעות קודם אחרת יחויב". משמע, התובע אינו יכול לבטל מבחן נהיגה מעשי פחות מ- 24 שעות לפני עריכתו, אולם הנתבע עשה זאת, וכל זאת מבלי שהדבר מפורט בצורה מפורשת בהסכם שבין הצדדים, ומבלי שנשלחה התראה כלשהיא בכתב. ביטולו של מבחן הנהיגה המעשי, המהווה את פסגת מערכת היחסים שבין הצדדים, מהווה פעולה מהותית מאוד, אשר מן הראוי שביצועה יהא מותנה בהסכמה מפורשת, ובמתן התראה ראויה, ובמקרה דנן אין את האחד ולא את האחר; כל זאת כאשר ההסכם מביע את חשיבות וקולוסליות מבחן הנהיגה המעשי - שכן ביטולו זמן קצר לפני עריכתו, מביאה לסנקציה מהותית. לאור כל אלה, אני קובע כי לנתבע לא הייתה זכות לבטל את מבחן הנהיגה בשל חוב של 500 ₪, ובבחינת בן בנו של קל וחומר, בשל חוב אשר מהותית אינו עולה על 50 ₪. הפיצוי הנכון והראוי התובע דרש חמישה רכיבים של הפיצוי. הרכיב הראשון, היה עלותם של שני שיעורים אשר ביקש שייגרעו, ועלותם לגישתו, 350 ₪ (בעוד ששני השיעורים אשר נגרעו, עלותם הייתה 300 ₪). מאחר וכאמור לעיל, נגרעו שני שיעורים אלה מהחיוב הכולל, הרי שדרישה זאת הינה לפיצוי בכפל, ודינה להידחות. בכל הנוגע לשני הרכיבים אשר נוגעים למבחני הנהיגה המעשית אשר לא קוימו ותמורתם שולמה, סבורני כי תביעתו של התובע מוצדקת. הוא שילם עבור חבילה הכוללת שני מבחני נהיגה, ולמעשה שילם את המחיר המלא, אולם מבחני הנהיגה לא בוצעו, ואף הראשון שבהם בוטל שלא כדין, וגם ביטול זה מן הראוי שימצא ביטויו בפיצוי הראוי - אם כי ברכיב של פיצוי בשל עגמת נפש. בכל הנוגע לשאלת הפיצוי בגין ביטול חמישה ימי עבודה, סבורני כי הדרישה הינה מופרזת ונטולת פרופורציה: הרי בין אם נהג התובע במכונית או ישב במושב האחורי, אין בכך כדי להביא לאובדן יום עבודה, ובכל מקרה בנושא זה לא הובאו ראיות ולא הוכח דבר. בכל הנוגע לשאלת פיצוי בגין עגמת הנפש, אציין כי רכיב זה נוגע לעניין שבשיקול דעת בית המשפט. התובע לא נקב בסכום ניכר או לא פרופורציונלי, ואולם סבורני כי את עגמת הנפש אשר נגרמה לו, לא ניתן להכתיר ביותר מ- 500 ₪. אציין כי בידי התובע היה להקטין את נזקו, ולהעמיד את מלוא נזקו ע"ס 500 ₪ - מה יותר היה פשוט מלשלם את הסכום השנוי במחלוקת, ולתבוע לאחר המבחן ולאחר השלמת ההתקשרות את הסכום אשר לגישתו שילם ביתר? התובע החליט לעמוד על עקרונותיו מבלי לקחת בחשבון את הנזקים הנגרמים לו ולנתבע, ולגישתי, התנהגותו הייתה לא פחות ממוטעית (באספקט התוצאתי), באופן שאינו מצדיק הטלת חיוב ניכר בהקשר זה. סוף דבר לאור האמור, אני מחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך של 800 ₪ בגין מבחני נהיגה אשר תמורתם שולמה ולא סופקו, וכן 500 ₪ בגין אי הנוחות ועגמת הנפש הנגזרים מאי קיומו של מבחן הנהיגה המעשי. מהסך הנ"ל יש לקזז יתרת 50 ₪ אשר נותרה בגין שיעורי הנהיגה (וזהו הסכום בו אני מקבל את התביעה שכנגד, לאור הקביעה העובדתית כאמור בסעיף 19 לעיל. אגרות התביעה והתביעה שכנגד מתקזזות זאת כנגד חברתה, ולאור העובדה כי בידי התובע היה להקטין את נזקו והוא נמנע מלעשות כן, אין צו להוצאות. הנתבע ישלם לתובע סך 1,250 ₪, הסכום כאמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום. הפרת חוזהחוזהדיני חינוךמשפט תעבורהפיצוייםבית ספר