התובע טוען שהפיצוי שקיבל מהמינהל שולם לו באיחור, ועל כך יש לפצותו כללי: 1. התובע היה חוכר של קרקע חקלאית. בהתאם להוראות החלטת המינהל מס' 1222 מיום 6.12.10 (להלן: "החלטה 1222") הופסקה החכירה, החוכר נדרש להשיב הקרקע למינהל, הקרקע עברה שינוי ייעוד והחוכר זכאי היה לפיצוי (ההחלטה צורפה לכתב התביעה). התובע טוען בכתב תביעתו שהפיצוי שקיבל מהמינהל שולם לו באיחור, ועל כך יש לפצותו. המחלוקת אשר עומדת לפני הינה האם אכן שולם הפיצוי באיחור בהתאם להחלטה 1222 וההליכים שהתנהלו בין הצדדים. במידה והתשובה לכך חיובית - האם זכאי התובע לפיצוי, אופן חישובו ושיעורו. 2. ביום 9.10.13 התנהל דיון בתיק. במהלך הדיון נשמעו טענות הצדדים ובימ"ש הציע לצדדים הצעה מהותית לסיום התיק בדרך של פשרה. כמו כן, סוכם שהנתבעת תביא את ההסכם, כפי שפורט בפרוטוקול הדיון, לאישורה של ועדת פשרות וככל שזו תאשר ההסכם, יינתן פסק דין. ככל שלא יתקבל אישור ועדת פשרות, יהיו הצדדים רשאים להגיש סיכומים בכתב ויינתן פסק דין. ההסכם, כאמור, קיבל תוקף של החלטה. 3. ביום 21.10.13 נתקבלה הודעה מאת הנתבעת לפיה הצעתו של ביהמ"ש הועברה לוועדת פשרות, אך מאחר ונדרשת הסכמתו של התובע להצעה, הועברה ההצעה ואופן החישוב שהתווה בימ"ש לתובע, שסירב לקבלה. 4. בעקבות ההודעה כאמור, נתבקשה הנתבעת להעביר לביהמ"ש את אופן החישוב לשיטתה שהועבר לתגובת התובע. לאחר קבלת תגובת התובע, החישובים של שני הצדדים לא עלו בקנה אחד וביום 14.11.13 ניתנה החלטה בה נתבקשו הצדדים להודיע האם הם מבקשים לקיים דיון נוסף, או שדי בסיכומים קצרים בכתב שלאחריהם ייתן בימ"ש פסק דין. 5. ביום 2.12.13 הודיעה הנתבעת שברצונה להגיש סיכומים קצרים והודעה זהה הועברה לביהמ"ש על ידי התובע ביום 24.12.13. בהתאם, נתבקשו הצדדים להגיש סיכומים קצרים כאמור בהחלטה מיום 25.11.13. 6. הנתבעת הגישה סיכומים ואילו התובע בחר להגיש סיכומים שחרגו באופן לא סביר מההיקף שקבע ביהמ"ש בהחלטה מיום 25.11.13, על פיה פעלה הנתבעת. בנסיבות אלו, הורה ביהמ"ש לתובע לצמצם את סיכומיו ואך בהסכמתה של הנתבעת, מבלי שהותרה הרחבת חזית כלשהיא, ניתנה לתובע האפשרות לחרוג מהיקף הסיכומים שקבע ביהמ"ש. יש לציין, שבין לבין התובע ביקש לצרף מסמכים חדשים ונוספים לסיכומיו ואף לחקור את נציגת הנתבעת על סיכומיה - בקשות שנדחו על ידי ביהמ"ש. 7. ביום 12.1.14 הגיש התובע את סיכומיו ומטעם לא ברור אלו לא הופיעו כמשימה בסל המשימות. טענות התובע: 8. על פי הנטען בכתב התביעה, לפי החלטה 1222 היה אמור התובע לקבל את הפיצויים בגין החלקה תוך 30 יום מיום מסירתה לידי המינהל. הכספים הועברו לו, לטענתו, באיחור ומכתבי דרישה לתשלום הפיגורים נענו בשלילה. 9. במסגרת סיכומיו מעלה התובע טענות נוספות לפיהן הובהר לו שאם לא יפנה את הקרקע תוך 60 יום ישללו זכויותיו במקרקעין. בלית ברירה חתם ביום 18.4.12 על הסכם ההשבה (להלן: "הסכם ההשבה" או "ההסכם"). אך ביום 18.6.12 חתמה הנתבעת על שטר ביטול זכות השכירות ורק ביום 29.7.12 חתמה על הסכם ההשבה. למרות הבטחות שחלק מהתשלום ישולם סמוך לאחר החתימה על ההסכם, 60% מסך הפיצוי (527,325.18 ₪) (להלן: "התשלום הראשון") שולמו ביום 11.9.12. 10. התובע מוסיף וטוען לעיכוב המו"מ מול המינהל וכן שרק ביום 19.2.13, ובדיוק 40 יום לאחר מועד מסירת אישור תשלום מס השבח (ולא 30 יום), שולמה היתרה של 40% מסך הפיצוי (סך של 353,557.28 ₪) (להלן: "התשלום השני"). 11. התובע טוען שנאלץ לחתום על הסכם מקפח בלית ברירה ויש לראות בהסכם כחוזה אחיד מקפח. 12. התובע טוען שאישור המס נמסר לנתבעת מיד לאחר תשלום המס ביום 10.1.13 ובמקביל שלח בא כוחו את האישור לנתבעת ביום 15.1.13. הנתבעת מציינת שקיבלה את האישור ביום 16.1.13. הנתבעת שילמה את יתרת התשלום השני לתובע רק ביום 19.2.13 ולא ביום 9.2.13. 13. התובע מוסיף ומציין, שבהתאם להחלטה 1222 אין כל זכר לחתימה על הסכם השבה לצורך קבלת הפיצוי וכן אין ממש בכך שלא מחק את זכות החכירה. לחילופין, טוען התובע לכך שזכות הפיצוי קמה ממסירת המקרקעין כשהם פנויים מכל שעבוד, זכות צד ג' וחתימת בעל הזכות על הסכם ההשבה ואין כל התייחסות וצורך בביטול רישום החכירה או בהמתנה לאישור תקציבי. 14. לא זו אף זו, לטענת התובע חובת התשלום הינה לכל המאוחר 30 יום מיום חתימתו על ההסכם מיום 18.4.12. 15. לפיכך, מבקש התובע פיצוי בגין האיחור בתשלום הראשון מ- 30 יום לאחר השבת הקרקע לנתבעת (ביום 27.9.11 ), ולחילופין, תוך 30 יום מיום 18.4.12 (המועד בו נמסרו כל המסמכים לידי הנתבעת). דהיינו, מיום 18.5.12 ולא ביום 11.9.12. 16. בכל הנובע לתשלום השני, את הפיצוי יש לחשב נכון ליום 10.1.13 (היום בו העביר לנתבעת את אישור התשלום). 17. לשיטתו של התובע, יש לחייב את הנתבעת בריבית חשב כללי פיגורים (להלן: "ריבית פיגורים") בגין כל האיחורים בתשלום. טענות הנתבעת: 18. ביום 28.8.11 השיב התובע את הקרקע וביום 18.9.11 הודיע המינהל לב"כ התובע שהוא מכין את נוסח הסכם ההשבה שעתיד להיחתם, כולל רכיב הפיצויים. 19. במהלך חודשים 9/11-4/12 התנהל מו"מ בין ב"כ התובע והמינהל. הסכם ההשבה נחתם על ידי התובע ביום 18.4.12 והמינהל חתם לאחר אישור תקציבי ביום 29.7.12. 20. התשלום הראשון שולם לתובע ביום 11.9.12 והתשלום השני שולם ביום 19.2.13, וזאת לאחר שביום 16.1.13 הומצאו למינהל אישורי המיסים כנדרש. 21. התובע לא מחק את החכירה הרשומה על שמו עד למועד חתימתו על הסכם ההשבה, ומכאן שלא קנה זכות לפיצוי. זכות זו קמה לאחר חתימה על הסכם ההשבה ומחיקת רישום החכירה. 22. הנתבעת מוסיפה ומציינת, שהסכם ההשבה נחתם לאחר מו"מ בין הצדדים כאשר התובע היה מיוצג על ידי עו"ד וכל הזכויות והטענות בנוגע להליך בין הצדדים מוצו בהסכם. 23. בכל הנוגע למועד התשלום הראשון, היה צורך באישורים במחלקות שונות במינהל והתשלום שהועבר לתובע היה צמוד למדד, כך שהתובע לא נפגע. העיכוב בתשלום הראשון אינו חורג ממתחם הסבירות של רשות מינהלית, הינו שולי בלבד וערך הכסף נשמר. בכל הנוגע למועד התשלום השני, האישורים הועברו רק ביום 16.1.13 ולא כפי שטוען התובע והסכום שולם בתוך כחודש ימים - ביום 19.2.13. 24. הנתבעת מתנגדת לכל תשלום של ריבית פיגורים שמהווה מעין סנקציה עונשית. דיון והכרעה: המו"מ בין הצדדים והסכם ההשבה: 25. אין מחלוקת על כך שהתובע חתם על הסכם ההשבה ביום 18.4.12. 26. אין מחלוקת גם על כך שבכל תקופת המו"מ בין הצדדים טרם החתימה ואף לאחריה היה התובע מיוצג על ידי עו"ד. 27. אין מחלוקת בין הצדדים לעניין היקף התשלומים ומועדם. 28. סעיף 2.8 להסכם ההשבה קובע כי: "הפיצוי הכספי והזכות לפטור ממכרז, כהגדרתם בהסכם זה להלן, מהווים פיצוי מלא סופי ומוחלט מטעם המינהל בגין מלוא זכויותיו של בעל הזכויות בקרקע, לרבות הבנוי והנטוע עליה, מבנים, מתקני מים, זכויות מים, מטעים, עיבודים או גידולים חקלאיים ו/או כל מחובר מכל סוג שהוא, בין אם הוא נייד ובין אם קבוע. לא ישולם או יינתן לבעל הזכויות כל פיצוי אחר ו/או נוסף על הפיצוי המפורט בהסכם". 29. לאור זאת שהתובע היה מיוצג בכל הליך המו"מ על ידי עו"ד ולאור זאת שהצדדים התחייבו בהסכם לכך שהסכום הנקוב בהסכם מהווה פיצוי מלא סופי ומוחלט, איני מקבל את טענתו של התובע לכך שהיה זכאי לפיצוי מיד לאחר חלוף 30 יום מיום מסירת החזקה במקרקעין (28.8.11) או שסוגיית מחיקת רישום החכירה על שמו אינה יכולה להוות תנאי לתשלום - נוכח זאת שהצדדים התייחסו אליה באופן מפורש בהסכם (ר' סע' 3.3.1.1. להסכם). 30. יתרה מכך, איני דן בטענותיו של התובע לכך שנאלץ לחתום על ההסכם בלית ברירה ולכך שמדובר בחוזה אחיד מקפח. טענה זו כלל לא נטענה במסגרת כתב טענותיו של התובע ומהווה הרחבת חזית אסורה במסגרת סיכומיו וכל זאת שכל אותה עת היה התובע מיוצג ע"י עו"ד. 31. זאת ועוד, במסגרת סמכויותיו של בימ"ש לתביעות קטנות, אין זה מסמכותו של בימ"ש זה לדון בטענות התובע לעניין תוקפו של ההסכם ואין לבימ"ש דנא סמכות להורות על בטלותו של הסכם. התשלום הראשון: 32. כפי שהובהר לעיל, אין מחלוקת לכך שהתובע חתם על הסכם ההשבה ביום 18.4.12 והתשלום הראשון שולם ביום 11.9.12. 33. סע' 3.3.1 להסכם ההשבה קובע: "60% מסכום הפיצוי הכספי (להלן: התשלום הראשון") ישולמו לבעל הזכויות בכפוף לקבלת כל המסמכים הבאים, בתוך 30 יום ממועד חתימת הצדדים על הסכם זה כאשר המינהל יחתום על ההסכם תוך 30 ימי עבודה מיום חתימת בעל הזכויות." 34. על פי האמור בסע' 3.3.1 המפורט לעיל, היה על הנתבעת לשלם לתובע התשלום הראשון 30 ימי עבודה מיום חתימת התובע על ההסכם. בהנחה כי שבוע עבודה הינו בעל 5 ימים, היה על המינהל לחתום על ההסכם עד ליום 30.5.12 ולשלם את התשלום הראשון עד ליום 29.6.12. 35. אין בהסכם כל התייחסות לכך שנדרשים אישורים של מחלקות שונות במינהל טרם העברת התשלום ולא נטען ע"י הנתבעת שלאחר חתימת התובע על ההסכם היו חסרים מסמכים כלשהם מטעמו. ההסכם קובע את מנגנון התשלום והיה על הנתבעת לעמוד בהתחייבויותיה ולשלם את התשלום הראשון במועד שנקבע בהסכם ההשבה. לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת לכך שהעיכוב בתשלום הראשון אינו חורג ממתחם הסבירות של רשות מינהלית. דווקא ההיפך הוא הנכון, שכן על רשות מינהלית חובת תום לב מוגברת ועליה להקפיד על מילוי התחייבויותיה במועד. 36. אי לכך ובהתאם לזאת, הגעתי למסקנה לפיה התשלום הראשון שולם לתובע באיחור, וזאת לתקופה שמיום 30.6.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל (11.9.12). התשלום השני 37. אין מחלוקת לכך שהתשלום בוצע ביום 19.2.13. 38. סע' 3.3.2 להסכם ההשבה קובע: "40% מסכום הפיצוי הכספי ישולמו בכפוף להמצאת אישורים על תשלום המיסים ותשלומי החובה המפורטים בסע' 6.2 להסכם זה" 39. לטענתו של התובע, מסר לנתבעת את אישורי המיסים ביום 10.1.13. בא כוחו מסר האישורים לנתבעת ביום 15.1.13. 40. הנתבעת מאשרת שקיבלה את אישורי המיסים ביום 16.1.13. מכתבו של ב"כ התובע מיום 15.1.13 עם חותמת נתקבל אצל המשיבה ביום 16.1.13 (סומן כנספח ז' לכתב ההגנה). 41. התובע לא הציג כל ראיה לכך שאישורי המיסים הועברו על ידו לנתבעת עוד ביום 10.1.13. הלכה היא שהמוציא מחברו עליו הראייה ועל התובע נטל השכנוע והנטל המשני של הבאת ראיות. התובע לא עמד בנטל זה המוטל לפתחו. אי לכך, איני מקבל את טענתו של התובע לכך שמסר את אישורי המיסים לנתבעת עוד ביום 10.1.13 והנני מקבל את טענת הנתבעת לפיה אישורי המיסים התקבלו במשרדיה ביום 16.1.13, טענה שלא נסתרה. 42. להבדיל מהוראות סע' 3.3.1 להסכם (אוזכר לעיל) שקובעות את מועד התשלום הראשון, אין בהסכם ההשבה כל הוראה בנוגע למועד התשלום השני. 43. מאחר ואין כל התייחסות בהסכם ההשבה למועד התשלום השני, יש לבחון האם יש בפרק הזמן שבין מועד מסירת אישורי המיסים למועד התשלום בפועל של התשלום השני, בכדי איחור המזכה את התובע בפיצוי. 44. איני סבור שבפרק הזמן שחלף בין מועד מסירת אישורי המיסים לנתבעת ועד התשלום בפועל של התשלום השני, עסקינן באיחור בלתי סביר, אם בכלל, המצדיק פיצוי כספי כלשהו לתובע. אופן חישוב הפיצוי בגין האיחור בתשלום הראשון: 45. לאור זאת שקבעתי שחל איחור בתשלום המצדיק פיצוי אך ביחס לתשלום הראשון, יש לבחון האופן בו יחושב הפיצוי והאם זכאי התובע לטענתו לריבית פיגורים בגין פרק זמן זה, אם לאו. 46. ראשית, בהתאם להוראות סע' 3.1 להסכם ההשבה אמור היה התובע לקבל סך של 847,261.8 ₪ כשהסכום צמוד למדד עד לתשלום המלא בפועל. 47. בפועל, שולם לתובע סך של 880,882.46 ₪. אי לכך, מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה שולמו לתובע הסכומים הנקובים בהסכם בצירוף הפרשי הצמדה עד ליום התשלום המלא בפועל. טענה זו לא נסתרה על ידי התובע ועל כן אין כל מקום לפסיקת הפרשי הצמדה. 48. סעיף 11 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, קובע: "הופר חיוב לשלם סכום כסף, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד יום התשלום, בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א - 1961, אם לא קבע בית המשפט שיעור אחר." 49. מקובלת עלי טענת הנתבעת בסיכומיה שנתמכת בפסיקה לפיה חיוב בריבית פיגורים מהווה מעין סנקציה עונשית ובית המשפט לא יחייב בריבית זו בנקל. 50. עוד נפסק שההתחייבות לתשלום ריבית פיגורים צריכה להיות מפורשת וברורה ועל התובע מוטל נטל ההוכחה לזכותו בסנקציה זו (ר' לדוג' ע"א 4553/06 מ"י נ' מי ערד). 51. לא שוכנעתי שבנסיבותיו של תיק זה יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי לפי חישוב של ריבית פיגורים. הצדדים לא קבעו בהסכם כל מנגון דבר תשלום ריבית פיגורים ואין על כך כל הוראה מפורשת וברורה. לא זו אף זו, טענתו של התובע בסיכומיו לפיה יש לפרש הפיצוי בדרך זו על סמך אומד דעתם האובייקטיבי של הצדדים דינה גם להידחות, כאשר התובע, שנטל השכנוע והנטל המשני של הבאת הראיות עומד לפתחו, לא הביא כל ראיה בעניין זה ואך העלה טענה זו בעלמא במסגרת סיכומיו. 52. נוסף בזאת, התובע לא המציא כל ראיה לפיה המינהל גובה ריבית פיגורים מחוכריו. דוגמת חוזה המכר אליה מפנה התובע בסיכומיו (באמצעות הפניה לאתר אינטרנט) לא הובאה במסגרת ראיותיו בדיון ואך אוזכרה לראשונה במסגרת סיכומיו. 53. בהתייחס לפסיקה אליה מפנה התובע בסיכומיו, איני סבור שיש בפסקי דין אלו בכדי לתמוך בטענותיו של התובע. אכן מדובר במקרים בהם פסקו בתי המשפט פיצוי בדרך של חיוב בריבית פיגורים, אך בפסקי דין אלו מדובר במנגנוני פיצוי שנקבעו בדין או בהסכם בין הצדדים וגם כאשר לא היתה התייחסות בהסכם לעניין אופן חישוב הריבית בנוגע לרכיב מסויים בו, כאמור ברע"א 2837/98 ארד נ' בזק בית המשפט עשה היקש מהוראות אחרות בהסכם שמתייחסות לאופן הפיצוי ולריבית פיגורים. 54. משכך, התובע לא עמד בנטל המוטל לפתחו להוכיח שהינו זכאי לסנקציה של פיצוי בחישוב ריבית פיגורים. 55. יחד עם זאת, התובע זכאי לשמור על ערך כספו ועל כן הינו זכאי להפרשי ריבית כדין בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961 לתקופה שמיום 30.6.12 ועד ליום 11.9.12. סוף דבר: 56. לסיכומו של דבר, הנני מקבל את תביעתו של התובע בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,246 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. 57. בהתחשב בתוצאותיו של ההליך ביחס לסכום התביעה, הנני מחייב את הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 332 ₪ בלבד. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום. במידה והסכום לא ישולם במועד הנקוב לעיל, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 58. הנני מיידע את הצדדים בדבר זכותם להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד, וזאת תוך 15 יום. קרקעותפיצוייםמקרקעיןמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל