נטען לאחריות הורה של ילד שהתפרץ לכביש ובכך גרם לתאונת דרכים. רקע ותמצית טענות הצדדים עניינה של התביעה שבפניי בתאונת דרכים שאירעה ביום 13.07.12, יום שישי בשבוע, סמוך לשעת כניסת השבת, בישוב הדתי חשמונאים. לטענת התובעת, התאונה אירעה סמוך לאחר כניסת השבת, כאשר רכב הנתבע סטה בעת נסיעתו ופגע ברכבה החונה. לטענת הנתבע, התאונה אירעה לפני כניסת השבת, והוא סטה מהדרך בשל ילד שהתפרץ לכביש, וזאת על מנת שלא לפגוע בילד, וכי בשל כך האחריות לתאונה מוטלת על אביו של הילד שלא מנע את כניסתו הפתאומית לכביש. הנתבע הגיש הודעה לצד שלישי נגד האב. לטענת הצד השלישי, התאונה התרחשה לאחר כניסת השבת כאשר הילד היה בכביש, ולא התפרץ אליו, וכי ביישוב זה מקובל וידוע שהולכי רגל נמצאים על הכביש לאחר כניסת השבת, ולפיכך אין להטיל עליו כל אחריות לתאונה. 5. בתיק זה התקיימו שני דיונים. ביום 06.08.13 (להלן: "הדיון הראשון") התייצבו התובעת ועדיה והנתבע בעצמו, ואילו הצד השלישי לא התייצב. לבקשת הצד השלישי, אשר הודיע כי טעה בתום לב ולא הבחין במועד הדיון הרשום על טופס ההזמנה לדין, נקבע מועד נוסף לדיון ליום 19.08.13 (להלן: "הדיון השני"). במעמד הדיון השני העידו הצד השלישי, עד מטעמו, ועד מטעם הנתבע. דיון והכרעה 6. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, התנהלותם במהלך הדיון, כלל העדויות והראיות בתיק ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה כולה, ואת ההודעה לצד שלישי בחלקה, הכל כפי שיפורט להלן. אחריות הנתבע 7. הנתבע נהג ברכב בכביש סלול, הבחין ברגע האחרון בילד הנמצא או מתפרץ לכביש, סטה בחדות כדי לא לפגוע בילד - ופגע ברכב חונה. אני קובעת את אחריותו של הנתבע בשל אלה: 7.1 הנתבע עצמו, לאחר האירוע, חש אחראי לתאונה ולנזקים שנגרמו. הנתבע חתם על מסמך (להלן: "מסמך התחייבות הנתבע") לפיו: "אני עמוס עטיה נכנסתי ברכב מסוג רנו חונה לאחר שקפץ לי ילד לכביש ועל מנת לא לפגוע בילד סתיתי שמאלה ופגעתי ברכב חונה. אני מתחייב בזאת לתקן את הרכב הנפגע אין בפחחות ואין במכני מהיום תוך שבועיים ימים... נ.ב. מתחייב לסדר את הרכב במוסך מורשה... לאחר סיום התיקון הרכב יכנס למחשב ויבדק שהכל עובד כראוי." [שגיאות הכתיב במקור - ר.ה.] 7.2 אני מקבלת את טענת התובעת כי מסמך התחייבות הנתבע נחתם במוצאי שבת, היינו, למחרת האירוע, וזאת בשל העובדה שאחיו של הנתבע הגיע לאסוף את הנתבע וחברתו מהמקום, ובשל השבת ביקשו הצדדים שלא להתעכב ולו רגע אחד שלא לצורך. על כן, ניסוח המסמך וחתימתו לא נעשו בלחץ של זמנים לפני כניסת השבת, ובדומה לא נחתם המסמך לפני שהיה לנתבע זמן להבין ולהפנים את שקרה, ולשוחח עם בני משפחתו. 7.3 גב' מוריה אדרי - העדה מטעם הנתבע - הבהירה כי ראתה את הילד מתפרץ לכביש, והספיקה להזהיר את הנתבע אזהרה מפורשת ומלאה, וכדבריה: "פתאום ראיתי ילד מתפרץ לכביש בין 2 רכבים ואמרתי לו "תיזהר ילד מתפרץ לכביש"." 7.4 מטבע הדברים, כאשר דברים מתרחשים בשברי שניות, אין אפשרות לאזהרה מלאה כזו, תוך הסבר של הנסיבות. מכאן כי במקרה דנן - בו היתה לגב' אדרי שהות לאזהרה מפורטת, אשר רק לאחריה החל הנתבע לבלום, היתה לו האפשרות לעצור לו היה מבחין בעצמו בילד הנכנס לכביש. אין בידי לקבל את עמדת הגב' אדרי לפיה: "עמוס נהג והסתכל ישר לכביש והילד התפרץ מהצד שלי. פשוט אני קלטתי אותו. יכול להיות מקרה שאני יראה משהו והוא לא יבחין בו." מצופה מכל נהג שיבחין כל העת בנעשה בכביש לפניו, במיוחד במקום בנוי בו יש כלי רכב משני צידי הכביש והולכי רגל לרבות ילדים על המדרכה - ותמיד ייתכן כי אחד מהם יבקש לחצות את הכביש. 7.5 שוכנעתי כי הנתבע נהג במהירות גבוהה מהסביר במקום זה בזמן האירוע. אמנם, הנתבע ציין כי ישנם "במפרים" בכביש ולפיכך לא ניתן לנסוע מהר, אולם טענה זו לא הוכחה. לאחר קביעת מועד נוסף בתיק זה, בחר הנתבע להביא את אחיו כעד מטעמו, ואולם לא מצא נכון להביא אסמכתא - תמונות, אישור המועצה המקומית או ראיה אחרת - לקיומם של פסי האטה בקטע הכביש הרלבנטי. 7.6 העובדה שהנתבע היה צריך להסיט בחדות את רכבו כדי להימנע מפגיעה בילד שנכנס לכביש, תוך כדי חריקת בלמים, יש בה כדי לתמוך בטענה כי מהירות נסיעתו היתה גבוהה יחסית. 7.7 שוכנעתי כי מדובר במהירות נסיעה גבוהה יחסית גם בשל העובדה שלטענת הנתבע וגב' אדרי, הם היו בדרך למשפחתה ביישוב מודיעין מרחק של עד 10 דקות נסיעה, והיה עליו לשוב לאחר מכן לביתו - וכל זאת בתוך אותו פרק זמן קצר שנותר עד כניסת השבת. ניתן להניח בסבירות גבוהה כי בנסיבות אלה מיהר הנתבע להספיק להשלים את נסיעתו לפני כניסת השבת. התפרצות הילד לכביש 8. אין לי ספק כי עצם הימצאותו של הילד בכביש בעת התאונה היתה אף היא אחת הסיבות לקרות התאונה. 9. לא שוכנעתי כי הילד היה בכביש זמן משמעותי לפני התאונה, ואין בידי לקבל את טענת הצד השלישי כי הילד לא התפרץ לכביש. אמנם, גב' עליזה שוב, שהעידה מטעם התובעת טענה שראתה את הילד מולה, אך אני מתקשה לקבל את עדותה במלואה. הגב' שוב טענה כי הלכה בכביש וראתה את הילד מולה, וכי הרכב הגיע אף הוא מולה. לא שמעתי כל הסבר או הבהרה מדוע הגב' שוב לא דאגה להזהיר את הילד מפני הרכב המתקרב, ומדוע הילד לא ראה את הרכב ולא פינה את דרכו. אי בהירות זו נובעת בין השאר מטענתו של הצד השלישי כי שדה הראיה למקום האירוע פתוח, וכדבריו: "הכביש חלק ואין הפרעה לשדה הראייה." בנסיבות אלה, אם הילד היה בטווח הראיה של הנתבע, היה רכב הנתבע בטווח ראייתו של הילד, ולטענת הצד השלישי, מדובר בילד בן 9. בנסיבות אלה היה צפוי כי הילד יפנה את הכביש בראותו רכב מגיע מולו. 10. הצד השלישי העיד כי הילד הפיל עצמו לכביש כששמע חריקת בלמים, ולא ברור מדוע המתין עד לחריקת הבלמים, ומדוע לא ראה עוד קודם לכן את הרכב המתקרב. אם יאמר שהילד היה עם גבו לרכב, הרי שעל פי שיטתו של הצד השלישי נהג הנתבע במהירות גבוהה, ומטבע הדברים ניתן גם לשמוע - ולא רק לראות - רכב המתקרב במהירות. 11. גב' אדרי תמכה בטענה שהילד התפרץ לכביש. טענה זו עולה בקנה אחד עם טענת הצד השלישי שהילד שמע חריקת בלמים. לטעמי, אם הילד היה בכביש וניתן היה להבחין בו במרחק ניכר כפי שטוען הצד השלישי, גם חוסר תשומת לב רגעית של הנתבע לנעשה בדרך לפניו לא היתה מחייבת בלימה כה פתאומית. גורם זר מתערב 12. למעשה, טענת הנתבע הינה כי בנו של הצד השלישי (להלן: "הילד") הוא בבחינת "גורם זר מתערב", שהתפרצותו לכביש ניתקה את הקשר הסיבתי בין אחריותו של הנתבע לבין הנזק שנגרם. 13. כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 576/81, אילן בן שמעון נ. אלי ברדה, פ"ד לח(3)1 [1984], בסעיף 7 לפסק הדין: "מבחניו של קשר סיבתי זה קבועים בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיהם לא תוטל אחריות על אדם, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". "הסיבה המכרעת" נקבעת על-פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים... המבחן הראשון (מבחן הצפיות) עניינו צפיותו של המזיק, והשאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו - כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה... המבחן השני (מבחן הסיכון) עניינו הסיכון, שנוצר על-ידי מעשהו של המזיק. על-פי גישה זו מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי, אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר. המבחן השלישי (מבחן השכל הישר) שואל, אם כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בשל התערבות גורם זר, השאלה היא, אם התערבותו שוללת, במישור ההגיוני, את קיומו של הקשר..." 14. בהתאם לכך, השאלה שיש לשאול היא האם התערבות זו היתה צפויה. אם התערבותו של הגורם הזר - בענייננו, כניסת הילד לכביש בו נסע הנתבע - היתה צפויה, שכן במקרה כזה אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. הציפיות הנבחנת אינה חייבת להיות לעובדות המדויקות של המקרה, אלא לקיומו האפשרי של אירוע דומה, בקווים כלליים, ולסוג הנזק שנגרם. 15. בע"פ 84/85, דני בן שמואל ליכטנשטיין נ. מדינת ישראל פ"ד מ (3) 141, 154 [1986], קבע בית המשפט העליון כי: "נהג הנוהג בכביש, אפילו בתנאים אופטימליים שתוארו, עשוי להיתקל באירועים שונים, שאף כי אין לומר שחובה עליו לצפות איזה מהם באופן ספציפי, הרי הם מהווים חלק מהסיכונים הרגילים והנורמליים, כרוכים בנהיגה בדרכים. כך למשל הימצאות כתם שמן בכביש או שברי זכוכית או בעל חי החוצה את הכביש באופן פתאומי או תקר בצמיג או אירועים אחרים כיוצא באלה, שניסיון החיים מלמד, שהם תופעה מוכרת בכביש. נהג סביר אינו יכול, ואינו חייב, לכן, לצפות שבמקום מסויים בכביש יקרה אירוע ספציפי זה או אחר כגון אלה. אך הוא חייב להביא בחשבון את האפשרות שאירוע מסוג זה עלול לקרות לו במהלך הנסיעה. ככל שהינו נוהג במהירות רבה יותר, כך יקשה עליו לשלוט במכוניתו, אם יתקל באיזה מסיכוני דרך אלה... מבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין התוצאה, חברו כאן שני גורמים בלתי תלויים זה בזה, שכל אחד מהם הוא גורם בלעדיו-אין לתאונה, וכל אחד מהם לא היה גורם לתאונה לבדו, אלמלא הצטרף אליו גם הגורם השני... התוצאה לא היתה קורית לולא המהירות. היא לא היתה קורית אלמלא התקר. שני אלה חברו והצטלבו יחדיו. כל אחד משני אלה גרם לתאונה..." ובהמשך, בעמ' 156-157: "כאשר חובת הזהירות נועדה למנוע את הנזק העלול להגרם כתוצאה מאירוע או מסוג אירועים מסויים... דווקא אז, בקרות אותו אירוע שרואים בו גורם זר מתערב, רואים וממשיכים לראות במי שמפר אותה חובת זהירות ואותה נורמת התנהגות את האחראי לנזק, אחרת תתרוקן החובה מתוכנה (ראה דברי מ"מ הנשיא זוסמן בע"א 704/71 הנ"ל, בעמ' 748-749)". 16. במקרה דנא, ובהתאם לאמור להלן לגבי שעת האירוע, היה על הנתבע לצפות מצב שבו יהיו הולכי רגל בכביש, או ייכנסו כאלה לכביש, ואפילו לצפות מקרה של התפרצות ילד לכביש. זוהי בדיוק המטרה של הדרישה להאט נסיעה בשטח בנוי ולבחון כל העת את הדרך, והיא חשובה במיוחד במקום בו המדרכה אינה רחבה, בישוב בו מקובל ללכת בכביש לאחר כניסת השבת. 17. כאשר ניתן לצפות ההתנהגות - אפילו רשלנית - של כניסה לכביש אין בהתנהגות זו מנתקת את הקשר הסיבתי בין אחריות הנתבע לבין התאונה והנזק שנגרם. לכל היותר, אם בכלל, היא עשויה להביא לייחוס רשלנות תורמת לילד (ומכוחו לצד השלישי, האחראי להתנהגות הילד) ולחלוקת האחריות בינו לבין המזיק, עניין אליו אתייחס בהמשך. 18. בנסיבות המקרה, התרשמתי כי התאונה אירעה באותו "חלון זמנים" שבין שעת הדלקת הנרות וכניסת השבת בהתאם למנהג התובעת ועדיה, לבין כניסת השבת על פי ההלכה - זמן השקיעה. זאת אני מסיקה מאלה: 18.1 העד של הצד השלישי, מר יאיר הנה , השיב לשאלות בית המשפט: "ש.ת. יכול להיות שמישהו יסע בדקות האלו, אבל גם אנשים הולכים על הכביש. ש.ת. זה היה הזמן של החלון בין קבלת השבת לכניסת השבת שבו שמעתי את רעש התאונה." 18.2 התובעת הבהירה בדיון הראשון כי גם בעלה סבר בתחילה שהתאונה התרחשה כאשר עוד ניתן לכתוב, היינו, לפני כניסת השבת על פי ההלכה: "בעלי יצא לבית כנסת והוא חזר ואמר שנכנסו לי ברכב ואפשר לכתוב ואני הסתכלתי בלוח וראיתי שכבר אי אפשר לכתוב כי מותר לחלל שבת בין הדלקת נרות לבין השקיעה אבל אסור אחרי השקיעה." 18.3 העדה גב' שוב הבהירה כי האירוע התרחש "לאחר הדלקת הנרות", ולא טענה כי היה מדובר בזמן שלאחר השקיעה. 18.4 לא הועלתה טענה כי היה מי שכעס על הנתבע, העיר או העביר ביקורת על עובדת נסיעתו בשעה זו, שאחרי כניסת השבת. 18.5 אני מקבלת את טענת הנתבע והגב' אדרי כי היו בדרך למשפחתה של גב' אדרי במודיעין. אפילו אם הנתבע לא תיכנן לחזור ליישוב, היתה לו שהות של מספר דקות לפני כניסת השבת, להביא את גב' אדרי למקום חפצה. 19. בדקות אלה שלפני כניסת השבת, כאשר אין וודאות מלאה אם נכנסה השבת כבר, ואם לאו, על כל ההולך בדרך, לרבות ילדים - והוריהם המתירים להם לשחק בכביש - ועל כל נוהג בכביש, להיזהר שבעתיים. ייתכנו מצבים בהם בדיוק בדקות אלה יהיו בכביש נהגים הממהרים לסיים את נסיעתם, להזיז את רכבם או לצאת מן היישוב - שנסגר בכניסת השבת. לעניין זה העיד מר הנה כך: "בזמן שאחרי כניסת שבת יש אנשים שרוצים להוציא את הרכב או לצאת עם הרכב והרבה פעמים נוסעים מהר בזמן הזה כדי לנצל את הדקות האחרונות. אנו מקבלים את השבת עשרים דקות לפני הזמן שמוגדר בהלכה." 20. בנסיבות דנן, וכאמור בסעיף 16 לעיל, היה על הנתבע לצפות את כניסתם של הולכי רגל, לרבות ילדים, לתחום הכביש, להאט עד למינימום את מהירות נסיעתו ולהיות זהיר שבעתיים. יפים לענייננו דברי כ' השופט בך בע"א 446/82, שמשון בלגשווילי נ' אחמד אלגבארי, פ"ד מב (2) 737, 744 [1988]: "לכאורה, מצביעה ההחלקה על אי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשויה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט את מהירות נסיעתו כאשר נוכח לדעת שהכביש הינו רטוב, וזאת במיוחד בעת היכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית מדי בהתחשב בתנאי הכביש, או שהפנה את הגה המכונית בתנועה חדה, או שמצב הצמיגים במכוניתו לא היה תקין וכו'." 21. מאחר והצד השלישי לא נתבע ישירות בתיק זה, אין בידי להטיל עליו אחריות ישירה כלפי התובעת, למרות תרומת הרשלנות שמצאתי בכך שהילד נכנס לכביש רכוב על מכונית צעצוע - "בימבה" - וכי הצד השלישי התיר כניסה כזו או לפחות לא מנע אותה. אחריות הורים להתנהגות ופעולות ילד קטין 22. בית המשפט העליון קבע לאחרונה ברע"א 3238/13 חוף רסטל (כנרת) נ. ח'לאילה סמיחה [18.06.13]: "בית המשפט המחוזי הרחיב בדיונו בשאלת אחריות ההורים וקבע בפסק דינו באופן חד משמעי כי "... המדיניות המשפטית הראויה צריך שתתן ביטוי ממשי לחובתם זו של ההורים. הורים חייבים בהשגחה על קטין מפני פגיעת גורם חיצוני..." לא למותר לציין כי בשל התנהלות ההורים נקבע בפסק הדין אשם תורם בשיעור משמעותי ואין בו כל מסר להורים המתיר להם להתנער מאחריות לחובתם כלפי ילדיהם הקטינים." 22. לאור מכלול האמור לעיל, לאחר ששקלתי את מידת האשמה של כל אחד מהצדדים המעורבים, אני קובעת כי יש לחלק את האחריות כך שהנתבע אחראי בשיעור של 70% לתאונה ולתוצאותיה, והצד השלישי אחראי בשיעור של 30%. הנזקים 23. בהתאם לחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, נקבע כי רכבה של התובעת ניזוק בנזק מסוג "אובדן גמור", וכי שווי הרכב בניכוי שווי השרידים הינו בסך של 19,750 ₪. הנתבע לא ביקש לחקור את השמאי על חוות דעתו, ולא הגיש חוות דעת נגדית, פעולה שנעשה בפועל במקרים רבים גם על בסיס תמונות הצבע של השמאי וללא בדיקה פיזית של הרכב. 24. שכר טרחת השמאי ששולם על ידי התובעת גבוה מהמקובל, ובמקרה דנן לא נטען ולא הוכח כי הכנת חוות הדעת על ידי השמאי דרשה עבודה מיוחדת או רבה מהרגיל. במקרה זה, בו הרכב לא תוקן, לא היה צורך כי השמאי יבדוק את הרכב תוך כדי התיקון או יסייע באיתור חלקי חילוף כלשהם, מצאתי כי נכון לחייב את הנתבע בהחזר שכר טרחה בסך של 1,000 ₪ מתוך הסכום ששולם. 25. טענות התובעת להוצאה נוספת עבור תיקוני חשמל (סך 262 ₪) מקובלות עלי, שכן לא היה עליה לדעת כי בהמשך אותו יום ייקבע כי הרכב לא כשיר לנסיעה, וכמובן שלא ניתן להשתמש ברכב שיש להתקין בו נורות נסיעה וחניה. 26. ההוצאה שנדרשה מהתובעת לצורך בדיקת הרכב במכון בדיקה (סך 278 ₪) אף היא מקובלת עלי, על בסיס התחייבותו של הנתבע במכתבו הראשון להחזיר את הרכב כשהוא מתוקן ולאחר שעבר בדיקת תקינות. 27. לאור האמור, מסתכמים הנזקים בסכום של 21,290 ₪. סוף דבר 28. אני מחייבת את הנתבע לפצות את התובעת בסך של 21,290 ₪. 29. לאחר ששקלתי את אגרת המשפט ששולמה, את התייצבות התובעת ובעלה לשני דיונים, את שערוך הסכום האמור ממועד הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין, את שכר העדה מטעם התובעים כפי שנפסק בדיון הראשון (300 ₪) ואת מכלול נסיבות העניין, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום ליום מתן פסק הדין על סך של 23,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבע, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 30. אני מחייבת את הצד השלישי לשלם לנתבע 30% מהסכום האמור, קרי, 6,900 ₪, בצירוף 30% (בהתאם לשיעור האחריות) משכר העדה מטעם הנתבע (שנפסק בסכום כולל של 200 ₪), וסה"כ 6,970 ₪. בדומה להוראות הנוגעות לנתבע, גם סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הצד השלישי, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל 31. ככל שהצד השלישי יבקש לשלם את הסכום שבו חויב ישירות לתובעת, יהיה רשאי לעשות כן, והוא יעביר לנתבע בתוך 3 ימים ממועד ביצוע התשלום אסמכתא/קבלה מתאימה, ובמקרה כזה יהיה על הנתבע לשלם לתובעת רק את יתרת החיוב, בסך 16,030 ₪. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד. כבישתאונת דרכיםקטיניםאחריות הורים בנזיקין