בעצם קיומם של שני הליכים אין די לשלילת זכותו של התובע לעתור לבירור ענינו בדרך של תביעה קטנה, על מאפייניה הייחודיים. שנית, החומר שנפרש בפני לא הותיר, להשקפתי, מקום לספֵק בדבר העובדות ולא סברתי כי בירור בסדר דין אחר, או בהליך שבו הצדדים מיוצגים, מצייר היה תמונה עובדתית שונה. הסוגיה האחרת מקורה בכך שבקשה נוספת של הנתבעים, כי עדי התובע - מי שנהג במכוניתו בפועל ונהגת נוספת שהייתה מעורבת בתאונה - לא ינכחו באולם בעת השמעתן של הגרסאות מפי אחרים, נדחתה גם היא. לא מצאתי כי בניהול הדיון בדרך זו, להבדיל מהעמדתו של כל מוסֵר-גרסה על דוכן העדים והקפדה בכלליהן של חקירה ושל חקירה נגדית, יש לעוות במשהו את התמונה העובדתית שנפרשה. לסופה של שמיעת הדברים מסקנתי הברורה היא כי איש מהדוברים, מעבר זה ומהאחר, לא השפיע על רעהו לשנות מגרסתו, שם דברים בפיו או תרם להשלמתו של חסר-תחילי בדבריו. התמונה שהצטיירה - נהירה היא כל צורכה והיא נתגבשה מתוך צירופם זה לזה של הדברים שנשמעו. אדבר בה עתה. בתאריך 31.10.2012 אירעה תאונת שרשרת, שבה היו מעורבים שלושה כלי-רכב, במהלך נסיעה, בסמוך לכניסה למעבר התת-קרקעי שבדרך אלוף שדה בין תל אביב-יפו לרמת-גן. מכוניתו של התובע, שהוסעה בידי מר יואל X לבדו, הייתה הרכב האמצעי. מכוניתו של נתבע 2 פגעה בה מאחור והטיחה אותה במכונית שלפנים, מסוג "טויוטה יאריס", ובה נהגה באותה עת גב' דנה X. על אף הפגיעה שהסבה מכוניתו, טענתו של נתבע 2 היא - ונתבעת 1, שהשכירה לו את המכונית, החרתה-החזיקה אחריה - כי כלי-רכב נוסף, רביעי במספר, שפרטיו עלומים ונהגו נעלם כמו בלעתו האדמה לאחר התאונה, הוא שגרם לה, בכך שהתנגש במכוניתו של נתבע 2 ודחף אותה לעבר מכונית התובע. גרסה זו מעוררת תמיהה, שכן לא הוצגה ראיה ממשית לתמיכה בה. ראיות הנתבעים היו גרסתו על-פה של נתבע 2; טופס דיווח שמילא נתבע זה על-גבי מסמך, שסיפקה לו נתבעת 1 לאחר מעשה; ותמונות, שהוצגו באמצעות מכשיר הטלפון הנייד של נציג הנתבעת. לגרסת הנתבע - אינני מאמין. שמעתי את דבריו והם עשו עלי רושם של דברים מתחמקים ובלתי מהימנים. אם עלה מהם דבר מה, הרי הוא ענינו המובהק של נתבע זה, שנהג בשירותה של חברת "YES", בכלי-רכב שכור כאמור, להסיר מעצמו אחריות לנזקים שנגרמו. במיוחד מתקשה אני להאמין, כי בה-בעת שכל נהגיהם של כלי-הרכב המעורבים התכנסו לאחר התאונה ושוחחו ביניהם, אותו נהג רביעי אלמוני נעלם ואיש לא ראה אותו, לא אז, ולא היום. מר X וגב' X העידו, כל אחד במילותיו-הוא, כי נתבע 2 לא הזכיר ולו במלה את עובדת קיומו של נהג כזה, או את עובדת קיומה של פגיעה באחורי מכוניתו השכורה, בסמוך לאחר התאונה. מנגד, הוא התנצל וביקש סליחה, ואחר כך הוא סרב למסור את פרטיו - התנהלות שאיננה מתיישבת עם תחושה של היעדר אחריות. התאונה אירעה, כבר הוסבר, בכניסה למנהרה, העוברת מתחת לכביש, במקום שבו מצטמצמת הנסיעה לנתיב אחד לכל כיוון. הייתה זו, וגם זה הוסבר בדברים שהושמעו, שְעת עומס ניכר בכביש. בתנאים כאלה קשה עד מאד לסבור כי היה בכוחו של נהג רביעי להיעלם כאילו נשאה אותו הרוח. מטעם זה - אי-מתן אמון בדבריו של נתבע 2 - לא אוכל לקבל גם את דבריו בכתובים. סבורני, כי אותה גרסה הומצאה לאחר מעשה, וביטוי שכזה ניתן לה גם בכתב. גם לקֶשֶר בין התמונות, שהציגה כפי שצוין הנתבעת, לבין האירוע הנדון לא הונח כל בסיס. הצגתן של תמונות, שלא הוכח מתי צולמו ובידי מי, במכשיר טלפון נייד, לא תוכל, במלוא כובד הראש, להקים בסיס לטענה העובדתית שהועלתה. עיינתי בתמונות, שבהן נראה - אם בכלל - נזק מזערי בפגוש האחורי של מכונית הנתבע, וכן נראה נזק מועט בפגוש הקדמי. לא הוכח כי הן משקפות את מצבה של המכונית לאחר האירוע. ממילא, נזק כה שטחי יתקשה, זו לשון המעטה, לאפיין פגיעה, שגרמה לא רק לדחיפתה של המכונית אל עבר מכוניתו של התובע לפניה, אלא אפילו לדחיפתה של מכונית התובע אל עבר כלי-רכב נוסף, הראשון בשרשרת וגרימתו של נזק בסך כ-6,000 ש"ח (פרוטוקול, בעמ' 6, ש' 31). נתבע 2 העיד כי חש "מכה קטנה מאחורה" (שם, בעמ' 4, ש' 10). אינני מקבל את עדותו כמהימנה. אינני מקבל את התמונות כמהימנות. מסקנתי שונה בעליל באשר לדבריהם של הנהגים הנוספים. לא מצאתי, כאמור, כי הם תיאמו את גרסאותיהם זו עם זו או כי הושפעו האחד מרעותו בדברים שהשמיעו. הדברים שהושמעו, מפי שני הדוברים כאחד, הותירו בבית-המשפט רושם של דברים מפורטים, עקביים ומהימנים. הם מתיישבים עם ההסבר הפשוט, ההגיוני והיחיד העולה בקנה אחד עם השכל הישר, היינו, כי נתבע 2 הוא שהחל את התאונה, ברשלנותו ובשל אי-שמירתו של מרחק שיאפשר עצירה בעת הצורך, והוא שגרם לשרשרת הפגיעות. ובכל האמור די, אפילו אתעלם ממסמכים נוספים, שהציג מר X והועברו לסריקה אל התיק, ומגרסתו על-פה (פרוטוקול, בעמ' 5, ש' 14-5) למעשים בלתי-כשרים, אשר לפי טענתו בוצעו. אשר לנזק. אכן, למכוניתו של התובע נגרם נזק כבד, בפרט בהתחשב בשוויה הכולל של המכונית. אולם, בכך לבדו אין להשית יסוד לטענת הנתבעים כי הערכת הנזק היא מופרזת וכי ניתק הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגיעות שנגרמו. הנתבעים לא הציגו, בשום שלב, כל אסמכתא או ביסוס לטענותיהם אלו. הם הסתפקו בדברים בעלמא. בהתנהלותם זו של הנתבעים, כמו במה שתואר בהרחבה לעיל, די בחיובם בהוצאות כבדות עד מאד. ממילא מאפילה קביעה זו על המסקנה, כי שכר הטרחה שגבה השמאי הוא גבוה באופן חריג, ענין שגם לו נמצא הסבר מניח את הדעת בפיו של מר X. ואם נקבע כי נתבע 2 התרשל באי-שמירתו של מרחק או באי-עצירה שרמה לתאונה, מחדל שכזה אין לייחס למר X. לא זו בלבד שהדבר לא נטען, אלא שלא הוכח כי מר X נהג באופן רשלני. אם פגע במכוניתה של גב' X שלפניו, לא היה זה בשל אי-שמירת מרחק כנדרש. המרחק נדרש, לפי תקנות התעבורה, להבטיח את אי-גרימתה של תאונה. אין הוא נדרש לצפות מצב, שבגדרו יתנגש מאן-דהוא בכלי-הרכב מאחור בעוצמה ויטיחו במכונית, הנוסעת לפניו. בתוך 30 ימים ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 27,000 ש"ח. לא ישולם הסכום במלואו במועד, הוא יישא הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התובענה ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים, ללא דיחוי. לכל אחד מהם עומדת זכותו לבקש מבית-המשפט המחוזי, בתוך 15 ימים מיום ההמצאה (ימי הפגרה אינם במניין), רשות לערער עליו. תביעות קטנות