וכאשר נחת מטוסם התברר כי מטען הכבודה שלהם לא הגיע יחד איתם. למחרת, לאחר כ- 25 שעות, הגיעו המזוודות לבית בו התארחו התובעים. 2. התובעים העידו כי לנוכח הנסיבות שנוצרו, נאלצו לרכוש מוצרים חיוניים, ביגוד וטואלטיקה, ונגרמה להם עוגמת נפש הן בשל העדר הכבודה והן בשל הצורך לבצע קניות באופן מיידי, לרבות לצרכיו הבסיסיים של בנם התינוק. התובעים טענו כי הוציאו סכום של 391 ליש"ט, כי בטעות השליכו את הקבלות אך חיובי האשראי מעידים על הקניות בסכומים הנטענים, להם הוספה דרישה לעלות נסיעות במוניות לצורך ביצוע הקניות. 3. הנתבעת מודה בעובדות האירוע, אך לטענתה, בהתאם לאמנת מונטריאול, הפיצוי ניתן רק כנגד הצגת חשבוניות וכי הדרישה לפיצוי כספי (להבדיל מההודעה על אי הגעת הכבודה) הוגשה לאחר 23 ימים, ובשל כך התיישנה התביעה התיישנות מהותית - שכן על פי האמנה, דרישה כזו יש להגיש בתוך 21 ימים לכל היותר ממועד מסירת הכבודה. דיון והכרעה 4. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה כפי שיפורט להלן. 5. אני מסכימה כי בנסיבות המקרה, התובעים אינם זכאים להחזר בגין ההוצאות שהוצאו, בשל העדר קבלות התומכות בטענה להוצאות אלה. אציין לעניין זה כי לא די בחיובי האשראי, וכי העברת הקבלות המפורטות נדרשת על מנת שהנתבעת תוכל לבדוק את הרכישה ולוודא כי אכן נרכשו מוצרים בסיסיים, ולא מותרות או מוצרים שאינם קשורים לאיחור בקבלת הכבודה. 6. בנוסף, אני מקבלת את הטענה כי משעבר פרק הזמן הקבוע (בסעיף 31(2) לאמנה) להגשת תביעה - של 21 יום מהמועד שבוה הועמדה הכבודה לרשות התובעים - חלה התיישנות מהותית, וזאת בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בד"נ 36/84, רג'ין טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589 [1987] . באותו מקרה נדחתה הבקשה לשנות את ההחלטה הקודמת בע"א 20/83, רע"א 371/83 סלומון דדון נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד לח(3) 785 [1984] שם נקבע בסעיפים 23-24 לפסק הדין כי: "מכל האמור לעיל עולה, כי המסקנה המתחייבת היא, שתקופת ההתיישנות, הקבועה בסעיף 29(1), הינה אבסולוטית, ואין אפשרות לשנותה בהתאם לעילות הקבועות בחוקי ההתיישנות המקומיים - כולל חוק ההתיישנות שלנו. הגעתי למסקנה האמורה על-אף היותי מודע לפגיעה האפשרית, במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, בזכויות הנוסעים לקבלת פיצויים מכוח האמנה... פירוש זה תואם את לשון האמנה, מכוון אל רצון הנציגים של המדינות, אשר נטלו חלק בניסוח האמנה בוועידת ורשה, ומבטא את השקפתם." 7. הנתבעת סומכת טענותיה על נוסח סעיף 29 לאמנת מונטריאול הקובע כי "פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא, או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה" על פי האמנה. השאלה היא אם ניתן במקרה דנן לפצות את התובעים בגין עוגמת נפש בשל נסיבות המקרה, או שמא פסיקה כזו אינה אפשרית בשל הסעיף האמור. 8. אין חולק כי החוק החל במקרה דנן הוא חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980, המחיל את אמנת מונטריאול (שהחליפה את אמנת ורשה). החוק האמור קובע בסעיף 10 הוראה ברורה של ייחוד העילה, לפיה: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו...". 9. בתי המשפט המחוזיים השונים חלוקים בדעתם, אם נוסח סעיף 29 לאמנה מאפשר פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש. יפים דבריה של הרשמת הבכירה אונגר ביטון בת"ק (תביעות קטנות נתניה) 12627-12-11, צבי וילהלם נ. אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (02.08.2012): "חרף האמור מצאנו כי פסיקת בתי המשפט הכירה במקרים מסוימים כחריגים לכלל האמור. שאלת הסמכות לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש התעוררה בפסיקה לא אחת ונתגלעה מחלוקת בנושא זה בין בתי המשפט המחוזיים השונים, כאשר אני בוחרת לאמץ, לצורך ההכרעה בתיק זה, את העמדה לפיה מוסמך בית המשפט לפסוק, במקרים מתאימים, גם פיצוי בגין עגמת נפש. די אם אפנה, בהקשר זה, לדבריה של כב' השופטת אלשייך בתל"א 14968-09 סורוש נ' מאיר ואח': "לעניין זה אעיר, כי לא מצאתי סעיף השולל פיצוי בגין ראש נזק כזה. אכן, קיים אף קיים סעיף של ייחוד עילה, אשר מונע הלכה למעשה הגשת תביעות כפולות... עם זאת, יגעתי ולא מצאתי כיצד מוצא הנאמן אסמכתא לשלילה גורפת של ראש נזק נלווה לנזק גוף... " מכאן, כי בתי המשפט מצאו שקיימת סמכות, חרף ייחוד העילה, לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש במקרים שבהם נגרמה עגמת נפש וסבל לנוסע בשל רשלנות בוטה של חברת התעופה. סבורני כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים שבהם תצא המעוולת נשכרת שלא כדין, אם לא יפסקו לתובעים פיצויים בגין עוגמת הנפש." 10. אני מפנה לפסק דינו המנומק של כב' השופט טרסי בתיק ת"ק (תביעות קטנות נתניה) 12033-10-11, ד"ר דיאנה סנד נ. אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ [29.04.2012] שם סקר בית המשפט את פסקי הדין הרלבנטיים, אוזכר הנוסח המקורי באנגלית של האמנה, ונקבע לאחר דיון כי למרות האמור בסיפא של סעיף 29 לאמנה כי: "השימוש במונח "non-compensatoy" כמו גם ההקשר כולו המתייחס לשלילת אפשרות פסיקת פיצויים עונשיים או פיצויים לדוגמא, מעידים על כך שיש לפרש את ההוראה כשוללת את האפשרות לפסוק פיצוי החורג מעבר לכללי הפיצוי הרגילים, אשר נועדו לשפות ניזוק בגין הנזק שנגרם לו בפועל, ולא מעבר לכך.. אין בהוראה זו שלילה מפורשת של אפשרות פסיקת נזק עקיף או בלתי ממוני ואין להוסיף מגבלה זו על דרך הפרשנות, ובכך לשלול מנוסעים, במקרים המתאימים, את זכאותם לפיצוי בגין עוגמת נפש ממשית שנגרמה להם." 11. אני מסכימה עם דעות הפוסקים כמפורט לעיל. כפי שהבעתי דעתי במקרה קודם בתיק תביעות קטנות (ראשון לציון)21399-11-12 , אליהו אשר נ. אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ [24.02.23], לא בכל מקרה ייפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, ובהחלט ייתכנו מקרים, ואף רבים, שבהם הפיצוי בגין ההוצאות כפי שהוצאו בפועל יהווה פיצוי ראוי לנוסעים שמסירת כבודתם התעכבה. עם זאת, ישנם מקרים בהם ראוי לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש, הפיצוי ייפסק לטובת הנוסעים באותם מקרים בהם שלילת פיצוי תביא להתעשרות שלא כדין למוביל האווירי ולפגיעה במטרת הפיצוי הקבוע בחוק ובאמנה הנזכרים. לגישתי, הצדקה לפיצוי בגין עוגמת נפש נמצאת במיוחד באותם מקרים בהם המוביל האווירי אינו נדרש לשלם כל פיצוי בגין הוצאה בפועל לרכישת מוצרים חלף תכולת הכבודה שהתעכבה מסירתה. 12. במקרה דנן, לו היתה מוגשת התביעה להחזר הוצאות, במועד הנדרש ותוך צירוף הקבלות הרלבנטיות - אין לי ספק שהנתבעת היתה מפצה אותם בגין הכספים שהוצאו, בתחום הסבירות. יתרה מזו, במקרה כזה, גם לאחר התשלום היו נותרים בידי התובעים המוצרים שרכשו, והיה בהם משום פיצוי מסוים על עוגמת הנפש שנגרמה. בנסיבות אלה הנתבעת תצא נשכרת שלא כדין אם לא יפסקו לתובעים פיצויים בגין עוגמת נפש, בה בשעה שהיא פטורה ממתן החזר בשל הוצאות בפועל. 13. לגישתי, אין במועד המוגבל להגשת תביעות בשל נזק או איחור בקבלת כבודה, כדי לחייב דחיית התביעה המתייחסת לעוגמת הנפש שנגרמה לתובעים. בנסיבות המקרה, עצם האיחור במסירת הכבודה גרם לעוגמת נפש, לבזבוז זמן וטרחה, וניתן לראות בהודעה הראשונית על אי קבלת הכבודה משום הודעה מתאימה לעניין זה. 14. לאחר ששקלתי את כלל הנתונים הרלבנטיים, אני קובעת כי הנתבעת תפצה את התובעים בסכום של 750 ₪. אני מעמידה את הסכום לתשלום ליום מתן פסק הדין, הכולל גם את הוצאות המשפט של התובעים, על סך של 1,000 ₪. 15. הפיצוי שנפסק ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעת, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד בתוך 15 ימים. תעופהאובדן מזוודה / כבודה