פקדו מעקלים מטעם עירית תל אביב (הנתבעת) את בית העסק של התובע. המעקלים פעלו מכוח פקודת המיסים (גביה), בשל חוב ארנונה שחב התובע לעירית תל אביב. המעקלים תפסו והעבירו לחזקתם טלוויזיה מדגם LG בעלת מסך בגודל 50 אינץ וכן מסך מחשב (להלן "המיטלטלין"). ביום 11.3.13 הוסדרו תשלומי הארנונה בין הצדדים, ועל כן אישרה הנתבעת לתובע, לקבל בחזרה את המיטלטלין לידיו. תפיסת המטלטלין מחד ואישור שחרורם מאידך, אינם נתונים במחלוקת ועולים בבירור מדו"ח תפיסת המטלטלין ומן המסמך הנושא כותרת "אישור שחרור מטלטלין", שניהם צורפו לכתב התביעה. השתלשלות הארועים, לאחר האמור לעיל, מעוררת דאגה רבה בליבו של הקורא את כתב התביעה. על פי האמור בכתב התביעה, הגיע התובע למחסן בו מוחזקים המעוקלים, חמוש באישורו של מר הרשקוביץ מהאגף לגביית ארנונה בנתבעת, המאשר כאמור, החזרת המטלטלין לידיו. ואולם לא טובין ולא יער. למטלטליו של התובע, לא נמצא זכר במקום. לא זו בלבד, שמטלטליו לא היו בין יתר החפצים המוחזקים במקום, אלא שלדברי התובע, הפצירו בו האחראים במקום, לשלוח ידו ולקחת ציוד אחר, תחת זה אשר היה בבעלותו. יש לציין כי התובע צילם את המחסן האמור והציג את התמונות במהלך הדיון בבית המשפט. מן הצילומים, נשקף חדר, שעל רצפתו, מושלכים מכשירים וציוד יקר ערך בערבוביה, כאשר חפצים נערמים זה על גבי זה, משל היו גרוטאות באתר פסולת. התובע סירב לקחת ציוד לא לו ועזב את המקום. למרבה הצער, אין מחלוקת על אף אחת מן העובדות המתוארות לעיל. בתביעה שבפני, עותר התובע להשיב את חפציו או לפצותו על פי ערכם. למרות העובדות המוסכמות, ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה. לטענת הנתבעת האחריות לאחזקת המטלטלין אינה אחריותה, אלא אחריותה של חברת "תפנית" שירותים משפטים בע"מ, שהינה חברה קבלנית המספקת לעירייה שירותי "הוצאה לפועל" לשם אכיפת גביית חובות עירוניים (להלן- "תפנית"). לעמדת הנתבעת הנזק הנטען, נגרם לתובע בשל רשלנותה של תפנית. כן מפנה הנתבעת לסעיפי האחריות, בחוזה שנחתם בין הנתבעת לבין תפנית (במאמר מוסגר יצוין כי החוזה הנטען, לא הוצג ולא צורף לכתב ההגנה והנתבעת הסתפקה בציטוט חלקים מאותו מסמך, במסגרת כתב ההגנה שהגישה). לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל. ואלו נימוקי: סעיפים 14 ו- 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 קובעים כך: 14. לענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם". 15. לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה: (1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו; (2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק; (3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק; (4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי; (5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין. אחריותה של הנתבעת, בגין הנזק שנגרם למטלטליו של התובע, קמה בין מכוח הסעיפים האמורים בפקודת הנזיקין ובין מכוח חוק השומרים, תשכ"ז - 1967. שירותיה של חברת תפנית, התבקשו, לצורך ביצוע עיקול ותפיסת מטלטלין, בשל אי תשלום חוב ארנונה. הסמכות לעיקול מטלטלין, נתונה לנתבעת, מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] (ר' סעיפים 309 ו-311 לפקודה). הנתבעת העסיקה את תפנית, כשלוחה, לעשיית מעשים הנתונים בסמכותה ולפיכך אחריותה של הנתבעת, מכוח סעיף 14 לפקודת הנזיקין. גם אם לא תוגדר תפנית כ"שלוח", הרי שהנתבעת עצמה, טוענת כי נקשר חוזה בינה לבין תפנית. לפי האמור בסעיף 15(4) לפקודת הנזיקין, מאחר שהחוזה נועד לביצוע פעולה מכוח חיקוק (פקודת העיריות ופקודת המיסים גביה), הרי שאין הנתבעת משתחררת מאחריותה כלפי בעל הנכס ואחריות זו שרירה וקיימת, לגבי עוולה המבוצעת, לכל אורך תהליך הגביה, החל בעיקול וכלה במכירה או בהשבה. יש לציין, כי תפנית עצמה לא היתה צד לדיון שבפני. התובע לא נתן הסכמתו לצירופה כנתבעת והנתבעת מצידה, לא הגישה הודעה לתפנית כצד שלישי. לפיכך, המערכת החוזית, ככל שהיא קיימת, בין הנתבעת לבין תפנית, אינה רלבנטית לדיון שבפני, ואין בה כדי להפטיר את הנתבעת מאחריותה כלפי התובע. אין זה מתקבל על הדעת בשום אופן, שהעיריה המעקלת רכושו של אדם, במסגרת סמכויותיה על פי דין, תתנער מאחריותה לאותם מעוקלים, מרגע שנתפסו בידיה. לנתבעת חובת זהירות כלפי התובע, במסגרתה עליה להבטיח שמירה על המטלטלין, באותו מצב בו נלקחו על ידה. הנתבעת, הפרה את חובת הזהירות, שכן לא נהגה בסבירות, כפי שעיריה סבירה צריכה היתה לנהוג, שעה שהתירה אחסונם של המעוקלים, באופן בו נראים הדברים בתמונות שבידי התובע. מדובר ברכוש רב ערך, לעיתים אף יקר לבעליו באופן רגשי, שאין איש נותן דעתו לאופן איחסונו. השלכת החפצים לכל עבר, מתעלמת מן החובה הבסיסית, להבטיח שמירה על ערכם של החפצים, כך שניתן יהיה להחזירם לבעליהם ללא פגע. הנתבעת, בין בעצמה ובין באמצעות שליחיה, נהגה זלזול מוחלט באיחסון הרכוש וחמור מכך, באופן החזרתו. מתן אפשרות לאדם "לבחור" לו רכוש לא לו, מלמדת כי אין לנתבעת כל ענין בשמירה ולו מינימלית, על זכויות הקנין של האזרחים, אשר את רכושם עיקלה. לו אמנם לקח התובע רכושו של אדם אחר, כפי שאולי עושים אחרים, היה מגלגל את המחדל, הרשלנות והנזק בהכרח לאדם נוסף, שאת רכושו לקח. אופן התנהלותה של הנתבעת מלמד על זלזול עמוק בזכויותיהם הקנייניות של התושבים בתחום שיפוטה. בתוך חוסר הסדר השורה במקום, ניתן רק לתמוה להיכן נעלם רכושו של התובע ומיהו זה אשר שלח ידו וחמד אותו. בהעדר רישום ותיעוד מסודרים, קיים חשש כבד בליבי, כי פריטי רכוש נלקחים ואין איש יודע על ידי מי וכמה. התנהגות זו, מצידה של רשות שלטונית, ראויה לכל גנאי. הנתבעת לא ווידאה החזקת המטלטלין באופן ראוי וסביר. החוזה עם תפנית לא הוצג והנתבעת אף לא טענה כי הציבה תנאים כלשהם, בנוגע לאופן האיחסון והשמירה על רכוש מעוקל. הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי ביקרה במקום האיחסון או ווידאה בדרך אחרת, כי הרכוש המעוקל, נשמר באופן ראוי. כאמור, לא בשל עוולת הרשלנות לבדה, דין התביעה להתקבל, אלא גם לאור הוראות חוק השומרים. בענין זה נפסק כי: "מבחינת סיווגה הנורמטיבי, שמירת מעוקלים נמנית עם אותם תפקידים שביצועם הרגיל אינו מותנה בהפעלת שיקול-דעת מינהלי, ושלנוכח היותם בעלי אופי ביצועי-טכני גרידא, רשאית הרשות החוקית המוסמכת - כחריג לכלל הרגיל - לאצול לגורם חיצוני את סמכותה לבצעם ... אלא שבהעבירה את הביצוע של תפקיד כזה לגורם חיצוני אין הרשות מתפרקת מן האחריות לביצועו התקין. על התפקיד של שמירת מעוקלים חל דין זה ביתר שאת, שכן גם כשהמוציא לפועל מפקיד את המעוקלים לשמירתו של גורם אחר, השליטה במעוקלים נותרת בידיו... ההסכם שערכה הנהלת בתי-המשפט עם אב-חן התבסס על הסמכות הנתונה למוציאים לפועל, לפי סעיף 5(ד) לחוק, להטיל את שמירת המעוקלים על תאגיד. הסכם זה אמנם איפשר יצירת קשר ישיר בין הצדדים להליך ההוצאה לפועל לבין אב-חן, אך חובתם של המוציאים לפועל לפקח על שמירתם הנאותה של המעוקלים, בהיותם במחסנה של אב-חן, לא פגה". ר' רע"א 8060/95 הנהלת בתי המשפט נ. אב חן אחסנה בע"מ (ניתן ביום 3.2.2000). משקבעתי כי הנתבעת התרשלה באופן השמירה על המטלטלין, הרי שבין שתוגדר שומרת חינם ובין שומרת בשכר (בשל טובת ההנאה שיש לה בשמירת המעוקלים), הרי שעליה לפצות את התובע בשל נזקיו בגין אובדן הרכוש. אשר לשיעור הפיצוי, התובע לא הציג ראיות לענין שווי הפריטים אשר נלקחו מידיו, למעט תעודת האחריות המתייחסת למכשיר הטלויזיה, ויש בה ללמד על כך שמדובר במכשיר חדש, במסגרת תקופת האחריות. עם זאת, הסכומים שנטענו על ידי התובע סבירים ואף הנתבעת, שעיקלה את הפריטים, כבסיס להשבת חוב, לא המציאה אומדן אחר. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה וקובעת כי הנתבעת תשלם לתובע סך 8,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 יום ממסירת פסק הדין, שאם לא כן, ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום 1,000 ₪ הוצאות התובע. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממסירת פסק הדין, שאם לא כן ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי. ארנונה (חובות)טלויזיהחובארנונהעיקול