תביעה בסכום של 28,665 ₪, אובדן דמי שכירות בעקבות טענה להפרתו של חוזה שכירות 1. התובעים הינם בעליה של חנות בחולון (להלן: "החנות" או "המושכר"). 2. לטענת התובעים, בתאריך 15.9.11 נחתם בינם לבין הנתבע 1 חוזה שכירות לתקופה שמיום 15.9.11 ועד ליום 16.9.12. במסגרת חוזה שכירות זה ניתנה לנתבע 1 אפשרות (אופציה) להאריכו ב - 12 חודשים קרי, עד ליום 16.9.13. אפשרות זו מומשה על ידי הנתבע 1. צילום של חוזה השכירות צורף לכתב התביעה. אלא, שהתובעים קיבלו מעורך דינו של הנתבע 1 מכתב הנושא תאריך 14.2.13, לפיו תקופת השכירות תגיע לקיצה בחלוף חודש, בתאריך 15.3.13 - 6 חודשים לפני המועד המוסכם לסיום החוזה. זאת בעוד במפורש צוין בחוזה כי השוכר יהיה חייב בתשלום דמי השכירות לכל תקופת השכירות גם אם יפסיק לעשות שימוש במושכר קודם לכן. משעזב בפועל הנתבע 1 את המושכר בטרם הסתיימה תקופת השכירות המוארכת, דורשים התובעים מהנתבע 1 ומערביו הנתבעים 2-3 כי ישלמו להם, יחד ולחוד, את הסכום המהווה 6 חודשי שכירות שנגרעו מכיסם (24,500 ₪) וכן הוצאות בסכום של 1,000 ₪, הכל בצרוף מע"מ. 3. בכתב הגנתם מגוללים הנתבעים סיפור שונה; לדברי הנתבע 1 הוא שכר את החנות מהתובעים עוד ביום 16.8.09 כאשר תקופת השכירות היתה מתאריך 16.8.09 ועד לתאריך 15.8.10 (להלן: "ההסכם הראשון"). ניתנה לו אז גם האפשרות (אופציה) להאריך את תקופת השכירות בשנתיים [עותק משני העמודים הראשונים של ההסכם הראשון הוגש נ/2(א)-נ/2(ב). נ/3 נחזה להיות העתקו של נ/2(ב)]. לטענת הנתבע 1 הוא מימש את האופציה במלואה, עד לתאריך 16.8.12. מאחר שהתובעים דרשו העלאה בלתי סבירה מבחינתו בדמי השכירות, הודיע להם הנתבע 1 כי הוא עתיד לצאת מהמושכר. שאז, הוסכם בעל פה בינו לבין התובעת 1 כי הוא יכול להמשיך לשכור את החנות בהתאם לדמי השכירות ששילם (3,500 ₪ לחודש) עד אשר התובעת 1 תמצא דייר חלופי או עד אשר הוא ימצא חנות אחרת להשכרה. סוכם בעקבות האמור כי כל צד יוכל להודיע למשנהו על פינוי המושכר בהודעה מראש של 30 ימים. וכך הווה, משמצא חנות אחרת לטעמו, הודיע לתובעים באמצעות עורך דינו ובהתראה של 30 ימים על פינוי המושכר. בתאריך 15.3.13 הוא ביקש למסור לתובעת 1 את מפתחות המושכר, אולם היא לא נענתה, ועל כן אלו נמסרו לעורך דינה בתאריך 22.3.13 כאשר כל דמי השכירות וההוצאות שולמו עד למועד זה. הנתבע 1 מכחיש כי חתם על חוזה שכירות מיום 15.9.11 (להלן: "ההסכם השני"), וכך גם ערביו, הנתבעים 2-3. הנתבע 1 אף הגיש תלונה במשטרה על זיוף (נ/1). לאחר שקראתי את תיק בית המשפט, שמעתי את הצדדים ועיינתי במוצגים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. 4. לאור טענות הנתבעים כי לא חתמו על ההסכם השני מתאריך 15.9.11, התבקשו התובעים להציג את ההסכם המקורי. הסכם זה הוצג ת/1. עיון בו מעלה כדלקמן: א. ההסכם השני הוא הסכם מודפס ברובו האוחז 4 עמודים. "ברובו" מאחר שבעמודים 1-3 ישנם מקומות ריקים שהיה על הצדדים להשלים בהם פרטים שאכן הושלמו בכתב יד, בעט בצבע כחול (כתאריך החתימה על החוזה, שמות הצדדים, כתובת הנכס, תקופת השכירות, תקופת האופציה, דמי השכירות המוסכמים באופן תשלומם, פיצוי מוסכם ובטחונות). לצד המקומות שמולאו בכתב יד לא מתנוססת כל חתימה של מי מהצדדים. ב. עמוד מס' 4 בהסכם הוא העמוד האחרון ובו היה על הצדדים לחתום. חתימת התובעת 1 הינה בעט בצבע שחור. החתימה הנחזית להיות חתימתו של הנתבע 1 הינה בעט בצבע כחול, כאשר מאן דהוא חזר עליה מספר פעמים. חתימות הערבים הינם בצבע שחור. עוד יש להוסיף כי עמוד 3 להסכם מסתיים בסעיף 21 ומצופה היה כי עמוד 4 יתחיל בסעיף 22, אלא שבראשו מתנוסס פעם נוספת אותו סעיף - 21. ואם סברנו כי העמוד הרביעי הוא האחרון, אזי מצידו השני מצולם עמוד שבתחתיתו הספרה "3" שהוא דומה אך אינו זהה לעמוד 3 בהסכם השני. ג. הנתבעים 2-3, העידו כי חתמו כערבים על הסכם שכירות רק פעם אחת. 5. כל אלה מעלה תמיהות באשר למקוריות ההסכם השני ת/1 כפי שהוצג. כמו כן תמוה הוא שהצדדים חתמו לכאורה על ההסכם השני בתאריך 15.9.11 כאשר בתקופה זו עדיין חלה האופציה על פי ההסכם הראשון, ולכאורה כלל לא היה צריך לחתום על הסכם נוסף במועד זה. 6. הנטל להוכיח את עילת התביעה קרי, את כל אותן עובדות שעל פי הדין המהותי יש בהתקיימותן כדי לזכות את התובע בסעד המבוקש על ידו, מונח לפתחו של התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראו גם ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ (15.4.07), בפסקה 23). במשפט האזרחי נקבע כי נטל זה הינו על פי "הטיית מאזן ההסתברויות" - "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות..." (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598 (1986)). כמפורט לעיל, התובעים לא הצליחו להוכיח כי הנתבע 1 או ערביו חתמו על ההסכם השני. 7. בהערת אגב; הנתבע 1 הגיש גם עמוד ראשון ואחרון של חוזה שכירות עליו חתומה גב' סבטלנה חן (נ/4(א) - נ/4(ב)). אין במסמכים אלו כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי אלא להעמיק את התמיהות בקשר למערכת היחסים החוזית בין הצדדים. 8. סוף דבר; התביעה נדחית. התובעים יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות הנתבעים 1-3 בסכום של 500 ₪ לכל נתבע. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפעול. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים. מזכירות - מאחר שלנתבע 1 טענות בקשר עם זיוף חוזה השכירות (ת/1), והוא אף הגיש תלונה במשטרה על כך, המוצגים שהוגשו - חלקם נחזים כמקוריים - יסרקו לתיק בית המשפט, אך במקביל יש לשמור את כל המוצגים ככל שהמשטרה תבקש לחקור בעניין. חוזה שכירותהפרת חוזהחוזהשכירותדמי שכירות