רכש רהיטים אצל התובע, תחילה חדר שינה לבתו, ובהמשך רכש חדר שינה הורים, ולטענת התובע, לא שולמה מלוא התמורה המוסכמת. התובע טען כי נותר חוב לתשלום בסך 6,660 ₪ שקוזזו מתמורת הריהוט ללא הצדקה. 2. הנתבע בהגנתו אישר את רכישת הרהיטים, וטען כי בעת ביצוע שתי ההזמנות הבהיר שמועד האספקה הינו מהותי עבורו, שכן ביום 18.10.12 הוא עוזב את הדירה בה הוא מתגורר בשכירות, והזמין הובלה לתאריך זה. הנתבע טען כי הובטח לו שהריהוט יסופק ביום 12.10.12, ובפועל עבר באיחור לדירה החדשה רק ביום 25.10.12 (בלית ברירה ועוד לפני אספקת הרהיטים) והריהוט הגיע - בחלקו - רק ביום 26.10.12, בשעות הלילה. הנתבע פירט בהגנתו את המועדים בהם תואמה האספקה, בהם המתין למוביל הריהוט ואף זימן חשמלאי מטעמו כדי לחבר את החשמל דרך ראש המיטה, והסביר כי נאלץ לדחות את מועד העברת הדירה ופינוי הדירה המושכרת. הנתבע טען כי הריהוט סופק כשחסרים ארגז מצעים ומדף, עם פגמים בראש המיטה כאשר יש צורך ב"פיניש" נוסף, וכי נאלץ לשלם לבעל מקצוע אחר לצורך השלמת הריהוט וכן שילם לחשמלאי עבור שלושה ביקורים מיותרים (כאשר רק בביקור הרביעי ניתן היה לבצע את עבודת החשמל הנדרשת בראש המיטה). 3. הנתבע טען כי בשל כך קוזז מהתמורה המוסכמת סכום של 6,660 ₪, והגיש תביעה שכנגד על סך 3,600 ₪ בשל הוצאות נוספות שנגרמו לטענתו עקב דחיית מועד הובלת תכולת הדירה ובשל פינוי הדירה המושכרת באיחור. 4. לא הוגש כתב הגנה לתביעה שכנגד, ובמהלך הדיון התייצב מיופה כח בשם התובע, שטען כי אינו ערוך לקיים דיון בתביעה שכנגד. לאחר שמיעת טענות הצדדים, מצאתי כי אין מקום לדחות את הדיון תוך עיכוב בירור הדיון, כאשר ההזמנה לדין שצורפה לתביעה שכנגד היתה ברורה, ועל פיה נדרש התובע להגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד שנמסרה לו. בין השיקולים שהביאו להחלטה לקיום הדיון היתה העובדה כי התביעה שכנגד לא העלתה טיעונים נוספים על אלה שבכתב ההגנה אלא רק דרישה לפיצוי כספי נוסף בשל הנסיבות שנוצרו, והעובדה כי מיופה כוחו של התובע ניהל את כל המגעים עם הנתבע לרבות הזמנת הריהוט, והיה בקיא בעניינים העובדתיים הרלבנטיים. 5. במהלך הדיון התברר כי הטענה שבסעיף 7 לכתב התביעה לפיה לא נכלל מדף מעוטר בהזמנה ולכן לא סופק, הינה שגויה, וכי אין כל אסמכתא או תמיכה לטענה כי הנתבע ויתר על ארגז המצעים שנרשם בהזמנה. דיון והכרעה 6. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לדחות את התביעה, ולקבל את התביעה שכנגד בחלקה הקטן בלבד, הכל כפי שיפורט להלן. 7. הנתבע דרש קיזוז ו/או פיצוי בגין הוצאות והפסדים שונים שטען כי נגרמו לו בשל התנהלות התובע, ויש לבחון כל נזק, או הפסד נטען, לגופו. 8. תשלום לנגר עבור השלמת עבודות הנגרות בחדרי השינה: כאמור בסעיף 5 לעיל, הובהר כי המדף נכלל בהזמנה, ולא הוכח כי הנתבע ויתר על קבלת ארגז המצעים שהוזמן על ידו. לא סביר בעיני כי הנתבע יקבל ריהוט מושלם ויבחר לשלם לבעל מקצוע אחר לביצוע עבודות שאינן נדרשות, ועל כן אני מקבלת את הדרישה לקזז סכום זה במלואו, סך של 3,802 ₪, מיתרת התמורה המגיעה לתובע. אציין כי התובע קיזז סך של 4,177 ₪ ולא הובהר הפער בין הסכום האמור לבין זה הרשום בחשבונית, וקביעתי נסמכת על ההוצאה שהוכחה בפועל. 9. תשלום לחשמלאי: בהתאם לקבלה שצורפה לכתב ההגנה, הנתבע שילם לחשמלאי סך 1,310 ₪ עבור 4 ביקורים. הנתבע מבקש לקזז 983 ₪ בגין שלושה ביקורים מיותרים. בחישוב יחסי, הקיזוז הנדרש הינו 75% מסכום זה. לא נרשם בקבלה מה היתה העלות הנדרשת לו נדרש החשמלאי להגיע פעם אחת בלבד, ומאחר ורק בביקור אחד בוצעה עבודה בפועל על ידי החשמלאי, אינני סבורה שראוי לקבוע כי מגיע לחשמלאי סכום זהה עבור כל הביקורים. אני מעמידה את הסכום לקיזוז, בשל ביקורי החשמלאי לחינם במהלכם לא ביצע עבודה, על סך של 600 ₪ בהתאם לאומדן של 200 ₪ לביקור ללא עבודה. 10. הפסד יום עבודה: התובע טען כי הוא זכאי לקזז מיתרת התמורה סך 1,500 ₪ בגין יום עבודה. התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק בגין ההמתנה למוביל ביום 26.10.12, ובהיותו בעל מקצוע חופשי (עו"ד), לא מן הנמנע שיכול היה לעבוד מביתו בשעות ההמתנה. עם זאת, ועל בסיס המטרה שעמדה לנגד עיני המחוקק בקביעת הפיצוי בגין המתנה לטכנאי, שנקבע בסעיף 18א(ג)(2) לחוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1981, אני קובעת כי מגיע לתובע פיצוי, ללא הוכחת נזק, עבור ההמתנה הארוכה, בסך 600 ₪. 11. איחור בפינוי הדירה המושכרת ותשלום עבור דחיית מועד ההובלה: הנתבע דרש החזר בסך 3,000 ₪ ששילם בשל האיחור בפינוי הדירה המושכרת וכן 600 ₪ שהוסיף לתשלום לחברת ההובלה בשל דחיית תאריך הובלת תכולת דירתו. התובע, כאמור לעיל, לא הוכיח כי היתה הסכמה לדחיית מועד אספקת הריהוט ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי. על כן, נדחית הטענה כי סוכם בעל פה על מועד אחר, ואני מקבלת את עמדת הנתבע כי היה איחור במסירת הריהוט, לו אחראי התובע, והוא גרם לדחיית מועד פינוי הדירה המושכרת והעברת תכולת הדירה. 12. עם זאת, הנתבע הבהיר כי עבר לדירתו החדשה לפני אספקת הריהוט, ולא הוברר מדוע לא ניתן היה לעבור שבוע קודם לכן ולמנוע לחלוטין את ההוצאה הנוספת שנגרמה בשל דחיית תאריך המעבר. אמנם, מעבר לדירה חדשה שבה טרם הותקן הריהוט בחדר השינה היה גורם לאי נוחות, אך היה מקטין את הנזק הכלכלי במידה ניכרת ואף מאיין את הוצאות דחיית המעבר. 13. בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קבוע עקרון הקטנת הנזק, לפיו: "(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו- 13 בעד נזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים למנוע או להקטין." (ב) הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי-סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות העניין". הנטל להקטנת הנזק פורט כבר לפני שנים ארוכות על ידי בית המשפט העליון בע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נ' נסים ביטון, פ"ד כא (1) 281 [1967], שם נקבע (בעמ' 284) כי התובע אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד אשר היה יכול למנעו, אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו. 14. מכאן, כי הנתבע לא יחוייב לפצות את התובע בסכום הנובע מכך, שהתובע נמנע מנקיטה באמצעים סבירים לצורך הקטנת נזקיו, שכן התובע חייב לפעול באופן סביר למניעת הפסד מיותר. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 252/86, יצחק גולדפרב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45 [1991], בעמ' 53: "...אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק, אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק... יש לדרוש מהניזוק כי יתחשב הן באינטרס של עצמו והן באינטרס של המזיק, תוך איזון ראוי ביניהם, שישקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל." 15. בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה שיש לחלק את הנזק בין שני הצדדים, כפי שנפסק בע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין נ. ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210 [1995], בעמ' 227-226: "נראה כי רצוי להימנע מלקבוע מבחנים קשיחים לחלוקת הנזק ובמקום זאת להיעזר בשורה של מבחני עזר וקריטריונים שיסייעו בחלוקה צודקת של הנזק בכל מקרה על פי נסיבותיו. בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון." ברע"א 9488/02 חן שחר נ. עטיה גד [23.03.2005], חזר בית המשפט העליון וקבע, כי ניתן לחלק את האחריות לנזק ולייחס אשם תורם במישור החוזי, וציין כי: "יש לזכור כי בחינת התנהגותם של בעלי הדין במערכת היחסים הספציפית, מגלה לא פעם כי זהויות ה"מפר" וה"נפגע" אינן חד משמעיות, וכי יישום הולם של עקרון תום הלב הוא מוצדק במקרים שבהם תרמה התנהגותו של הניזוק לאי קיום החוזה על ידי המזיק ..." ובע"א 3912/90 EXIMIN S.A, תאגיד בלגי נ. טקסטיל והנעלה איטל סטייל פררארי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 [1993], בעמ' 85-84 נקבע כי: "אין ספק כמובן, שחלוקת האחריות בענייננו עולה בקנה אחד עם רעיונות של מוסר, צדק ואי עשיית עושר שלא כדין, שהמשפט הישראלי בכלל ודיני החוזים (ובכלל זה חוזי מכר) בפרט, שואבים מהם. כאשר שניים גרמו לנזק, אין זה הוגן ואין זה מוסרי שהאחד יישא במלוא נזקו של האחר. מדוע יזכה צד לחוזה בפיצוי מלא על נזק שנגרם גם עקב התנהגותו הטיפשית וחסרת תום הלב? יתר על כן, בחלוקת האחריות ביניהם יהיה כדי לעודד תום לב או זהירות מצידם של שני הצדדים לעסקה." 16. בענייננו, אני סבורה שיש לחלק את ההוצאות שנגרמו בשל דחיית מועד פינוי הדירה (בסך 3,600 ₪) כך שכל צד יישא במחצית הנזק, בסך של 1,800 ₪. 17. לאור כל האמור, אני קובעת כי הנתבע זכאי לקיזוז או פיצוי בסך כולל של 6,802 ₪. לפיכך, מעבר לסכום שקוזז על ידי הנתבע (6,660 ₪), על התובע (הנתבע שכנגד) לשלם לנתבע (התובע בשנגד) את ההפרש, בסך 142 ₪. סוף דבר 18. התביעה נדחית. התביעה שכנגד מתקבלת בסך של 142 ₪ בלבד. לאחר ששקלתי את הוצאות משפט, את דחיית התביעה העיקרית, את הסכום שנפסק ואת מכלול נסיבות העניין, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום ליום מתן פסק הדין על סך של 350 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבע, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים בבית המשפט המחוזי מרכז - לוד. רהיטים (תביעות)