תביעה בטענה כי אסיר בבית הסוהר נחשף לעישון במקום עבודתו, בניגוד להוראות חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983 2. התובע, אסיר בבית הסוהר איילון ברמלה, עבד אצל הנתבעת 1 (להלן: "החברה") במפעל ייצור הנמצא בתחום בית הכלא איילון, בו עובדים אסירי הכלא (להלן: "המפעל"). לטענת התובע, במהלך העבודה נחשף לעישון פאסיבי בניגוד לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים, תשמ"ג-1983. לטענתו, הוצב בעמדת עבודה באזור עישון למרות שהנתבע 2 (להלן: "המנהל" או "מנהל המפעל") ידע כי התובע אינו מעשן. התובע טען כי כתוצאה מכך נגרם לו נזק והוא נאלץ לקבל בסוף אותו יום טיפול תרופתי עקב אודם, צריבות והפרשות בעיניים 3. לטענת הנתבעים, דין התביעה נגד המנהל להדחות על הסף ובאם תוטל אחריות, ראוי שתוטל על החברה בלבד. לטענתם, האחריות על המשמעת בקרב האסירים העובדים במפעל היא של שב"ס בלבד, ועל כן היה על התובע להפנות תביעתו נגד שב"ס, ותביעה זו דינה להדחות. 4. התובע בתשובתו לכתב ההגנה הבהיר כי אינו מעוניין לצרף את שב"ס כנתבע נוסף, וכי לטעמו, הנתבעים הם האחראיים להצבתו לעבודה באזור העישון, וזאת בין השאר מכח סעיף 2(א) לחוק המטיל את האחריות על המחזיק בפועל של מקום ציבורי. 5. במעמד הדיון, העידו התובע, מנהל החברה ומנהל המפעל: 5.1 לטענת מנהל החברה, החברה אינה אחראית בענייני משמעת או בעניין מיקום הושבה של כל אסיר, אלא תפקידה הוא רק ללמד את האסיר לבצע את העבודה מהבחינה המקצועית, ולפקח על ביצוע העבודה מבחינה זו בלבד. 5.2 התובע טען כי אחריות החברה הינה מעבר לעניינים המקצועיים גרידא, כי היא זו המעסיקה את האסירים והיא האחראית לנזק שייגרם לאסירים. 5.3. המנהל העיד כי ידע שהתובע לא מעשן ולכן הושיב אותו מחוץ לפינת העישון. נטען כי התובע הגיע לעבודה למחרת ולא ייתכן שנגרם לו נזק כלשהו בגין חשיפה קצרה לעשן מחוץ לתחום העישון, וכי התביעה נולדה בשל החלטת המנהל להעביר את התובע מעבודתו במשרד, לעבודה במפעל. 6. לאחר הדיון, ברשות בית המשפט, הוגש לתיק בית המשפט ההסכם שנחתם בין שב"ס לבין החברה, הנוגע לניהול ותפעול המפעל המצוי בתחום הכלא. עם הגשת ההסכם הוגש גם רישום על בסיס תיקו הרפואי של התובע ממנו עולה, לטענת הנתבעים, כי התובע לא טופל בעקבות האירוע אצל רופא הכלא. דיון והכרעה 7. לאחר שקראתי את כתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים שהוגשו במועד הדיון ולאחריו, אני קובעת כי עובדתית, אין מחלוקת של ממש בנוגע לאלה: 7.1 שב"ס הוא בעל המבנה בו מצוי המפעל, והחברה משכירה אותו ומנהלת את העבודה המקצועית. 7.2 שב"ס קבע והגדיר את מקום העישון במבנה המפעל, והחברה - שהיא שוכרת המבנה - לא היתה רשאית לבצע במבנה שינוי כלשהו. 7.3 לאחר הגשת התביעה נדרשו האסירים המעשנים לצאת לעשן מחוץ למפעל, ובהמשך נבנה במקום מתחם (סגור מכל צדדיו) לעישון, כפי שנראה בתמונות ת/2. 7.4 המנהל הוא שביקש להעביר את התובע מעבודתו במשרד, לעבודה באולם הייצור. 7.5 המנהל ידע שהתובע אינו מעשן. 7.6 המנהל הציב את התובע ליד שולחן עבודה הסמוך לאזור העישון, שכן שולחן זה היה השולחן הפנוי היחיד, והוא בחר שלא לצרפו לשולחן אחר חרף האפשרות לעשות כן (בהסכמת האסיר הנמצא באותו שולחן). 7.7 התובע לא העיר למנהל על מיקום הצבתו באופן מיידי ולא התנגד אד-הוק לעבודה באותו מקום. 8. החוק קובע בסעיף 1א כי מטרתו "למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון, הגורמת למוות, למחלות ולנכות". בתוספת לחוק מוגדרים כל המקומות שהם בבחינת "מקום ציבורי" לעניין זה, ובהתאם לסעיף 15 לתוספת מוגדר כמקום ציבורי: "מקום עבודה, למעט חדר נפרד לחלוטין שהוקצה לעישון בידי הנהלת המקום, לאחר התייעצות עם העובדים, אם הוקצה, ובלבד שיש בו סידורי אוורור תקינים והעישון בו אינו גורם למטרד בחלקים אחרים של הבניין ואין עובדים בו או נמצאים בו אנשים שהם או חלק מהם אינם מעשנים; לעניין חוק זה, "מקום עבודה" - כל מקום בבניין שעובדים בו אנשים ושאינו משמש למגורים ..." 9. לטעמי, אין ספק כי אולם הייצור במפעל מהווה "מקום עבודה" בהתאם להגדרה זו. על כן יש להכריע אם מקום העישון נקבע בהתאם לתנאים שבחוק, אם התובע נחשף לעשן, ואם החברה ו/או המנהל אחראיים להפרת תנאי החוק, ככל שייקבע שאלה הופרו. 10. בהתאם לאמור בהגדרה דלעיל, ישנם חמישה תנאים הכרחיים ומצטברים שרק בהתקיימם ניתן לאפשר עישון במקום עבודה: קיומו של "חדר נפרד לחלוטין" שהוקצה לעישון; אישור מפורש לעישון בחדר זה לאחר התייעצות עם העובדים; העדר אחרים שאינם מעשנים בחדר העישון הנפרד; סידורי אוורור תקינים בחדר העישון; ומניעת הטרדה מהעישון בחדר הנפרד, לחלקים אחרים של הבניין. 11. בענייננו, נראה כי מרבית התנאים האמורים - אם לא כולם - לא התקיימו במפעל. ברור מהתמונות שהוגשו כי המקום שהיה מיועד לעישון במועד הרלבנטי לדיון זה, אינו תחום וסגור. מאחר והתנאי הראשון לא מתקיים, אין עוד צורך להמשיך ולבדוק את יתר התנאים, אם כי הנתבעים לא טענו כי איזה מהתנאים האחרים מולאו במקרה דנן. 12. זאת ועוד, העובדה שמקום מושבו של התובע ביום האירוע היה בסמוך למתחם העישון, כשאין הפרדה ממשית בין אזור העישון לבין האזורים האחרים במפעל, יש בו כדי להבהיר כי הטענה כי נגרמת הטרדה מהעישון לעובדים בשולחנות סמוכים, ועל כן סבירה הטענה שהאזור אינו עונה על דרישות החוק. 13. לעמדת החברה, היא אינה אחראית למיקום האסירים העובדים במפעל או למיקום פינת העישון, ובהתאם להסכם בינה לבין שב"ס (להלן: "ההסכם"), כל תפקידה מתמצה בפיקוח מקצועי, ותו לא. אין בידי לקבל עמדה זו, בשל אלה: 13.1 על פי ההסכם, יש לחברה שיקול דעת באשר להצבת אסירים בתפקידים "תומכי יצור" (סעיף 5ו' לנספח 1.2 להסכם), והובהר כי התובע הועסק בעבודה משרדית בטרם האירוע, והועבר לעבודה שונה לבקשת המנהל. 13.2 המנהל יכול היה להושיב את התובע, שאינו מעשן, בשולחן עבודה מרוחק מאזור העישון, באם היה מוצא לנכון לעשות כן ובהסכמת האסיר הנמצא באותו שולחן. המנהל לא טען ולא הוכיח כי שקל לעשות זאת וכי היתה מניעה אובייקטיבית לפעול כך. 13.3 העובדה שהמבנה שייך לשב"ס אינה פוטרת את החברה מחבותה על פי החוק, בהיותה מחזיקת המבנה ומנהלת המקום (ר' סעיפים 7א, ו-7ב להסכם, וסעיפים 2ג ו- 2ה לנספח 1.2). אציין לעניין זה כי בניגוד לטענת התובע, סעיף 2(א) לחוק אינו קובע באופן גורף כי מחזיק המקום הציבורי חב כלפי ציבור העובדים, אלא מטיל עליו חובה לקבוע שילוט מתאים. 13.4 הנתבעים בחרו שלא להגיש הודעה לצד שלישי כנגד שירות בתי הסוהר, חרף עמדתם כאמור בסעיף 4.8 לכתב ההגנה שהאחריות, ככל שישנה, מוטלת על שב"ס. הנתבעים לא הגישו בקשה מסודרת לצירוף שב"ס כנתבע נוסף, למרות עמדת התובע שלא הסכים לצרף את שב"ס כנתבע מטעמו. 13.5 החברה קיבלה על עצמה את האחריות לכל נזק שייגרם לכל אדם במהלך ביצוע התחייבויותיה על פי ההסכם (כאמור בסעיף 14א להסכם) והתחייבה כלפי שב"ס לשפותו על כל תשלום בו יתחייב שב"ס בהחלטה שיפוטית, בגין נזק גוף שנגרם לאסיר או סוהר במפעל, עקב אמצעי בטיחות לקויים. 13.6 הנתבעים לא זימנו את הסוהר שהיה אחראי על התובע ביום האירוע, כדי לתמוך בטענתם כי לא היה למנהל שיקול דעת בנוגע למקום הצבת התובע באולם הייצור. בהתאם להלכה הפסוקה, הימנעות זו פועלת לחובתם. לעניין זה אציין כי בהתאם לעדות המנהל עצמו, התובע הועבר למחרת האירוע לשולחן עבודה אחר. 13.7 לדברי התובע - שלא הוכחשו - לאחר הגשת התביעה (התביעה הוגשה 3 ימים בלבד לאחר האירוע) נדרשו האסירים לצאת מהמפעל כדי לעשן. לא נטען ולא הוכח כי המנהל לא יכול היה לדאוג כי תינתן הוראה והנחיה כזו קודם לכן, בשל העובדה שמקום העישון אינו ממלא אחר דרישות החוק. 14. בנסיבות המקרה, אינני סבורה כי יש להטיל אחריות אישית על המנהל, שפעל במקרה זה כבעל תפקיד בחברה, ולא כאדם פרטי: 14.1 המנהל לא קבע את מיקום אזור העישון, ולא הוכח שהיה מוסמך בעצמו, במועד האירוע, למנוע כליל עישון בתחום המפעל. 14.2 המנהל לא התחייב אישית בהסכם לקבל על עצמו את האחריות לנזקים שייגרמו בשל ניהול המפעל. 14.3 התביעה דנן הוגשה בטענה לתקיפה, רשלנות והפרת חובה חקוקה - כולן עוולות במסגרת פקודת הנזיקין. הלכה היא (ע"א 407/89, צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 699 [1994]), כי נושה נזיקי - להבדיל מנושה חוזי - אינו בוחר מתחילה את הגוף הניצב מולו ועל כן במקרה כזה פחותה ההצדקה להטיל אחריות אישית על נושא משרה בחברה. 14.4 בניגוד לעמדת התובע, לא הוכח כי המנהל פעל בזדון ובכוונה תחילה לגרום נזק לתובע. התובע לא עמד בנטל להוכיח טענותיו אלה ברמת השכנוע הנדרשת במשפט האזרחי. התובע נמנע מזימון האסיר הנוסף אשר לטענתו העיר למנהל על הצבת התובע בסמוך לאזור העישון, והימנעותו זו פועלת לחובת התובע. בנוסף, לא התרשמתי כי המנהל פעל בהתרשלות שיש בה כדי לחייב הטלת אחריות אישית, ולכל הפחות, היה בהתנהלותו משום שיקול דעת לקוי, בשים לב לידיעתו כי התובע אינו מעשן. 15. לאור מכלול האמור לעיל, אני קובעת כי החברה הפרה את החובה למניעת עישון במפעל, המוטלת עליה בהיותו של המפעל מקום עבודה, ולכן מקום ציבורי, וכי אין להטיל על המנהל אחריות אישית בנסיבות המקרה. הנזקים: 16. בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קבוע עקרון הקטנת הנזק, לפיו: "(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו- 13 בעד נזק שהנפגע יכול היה באמצעים סבירים למנוע או להקטין." (ב) הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי-סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות העניין". הנטל להקטנת הנזק פורט כבר לפני שנים ארוכות על ידי בית המשפט העליון בע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נ' נסים ביטון, פ"ד כא(1) 281 [1967], שם נקבע (בעמ' 284) כי התובע אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד אשר היה יכול למנעו, אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו. מכאן, כי הנתבעת לא תחוייב לפצות את התובע בסכום הנובע מכך, שהתובע נמנע מנקיטה באמצעים סבירים לצורך הקטנת נזקיו, שכן התובע חייב לפעול באופן סביר למניעת הפסד מיותר. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 252/86, יצחק גולדפרב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45 [1991], בעמ' 51-53: "7. השאלה הראשונה עניינה בהקטנת הנזק. הלכה פסוקה היא, כי על הניזוק מוטל הנטל - נטל ולא חובה... להפחית הנזק שעוולת המזיק גרמה לו... 8. ...הגישה המקובלת הינה כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת-מידה אובייקטיבית. על הניזוק לנקוט, להקטנת נזקו, כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין... 9. בקביעת הנטל להקטנת הנזק יש להתחשב במספר גורמים: מחד גיסא עומד הנתון, כי לא הניזוק הוא שהביא את הנזק על עצמו אלא המזיק הוא שגרם לנזק ... מאידך גיסא, עומד הנתון כי הניזוק אינו צריך להיטיב את מצבו כתוצאה מהתאונה. מטרת הפיצוי אינה בהענשת המזיק, ואין צידוק חברתי לפצות על נזק שניתן למונעו... אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק, אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק... יש לדרוש מהניזוק כי יתחשב הן באינטרס של עצמו והן באינטרס של המזיק, תוך איזון ראוי ביניהם, שישקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל." 17. במקרה דנן, לא ניתן כל הסבר מצד התובע לעובדה כי נמנע מלבקש העברתו לשולחן עבודה מרוחק יותר מאזור העישון. הימנעותו זו מנוגדת לנטל האמור המוטל על התובע להקטין את נזקיו. התובע יכול היה למנוע את מרבית הנזק, הסבל ועגמת הנפש שנגרמו לו, באם היה מבקש מיידית להתרחק ממקום העישון. 18. התובע טען בעדותו כי לאחר האירוע ניגש לרופאת הכלא, שקבעה שמדובר בדלקת, נתנה לו טיפול עיניים ושחררה אותו מעבודה למשך יומיים. מנגד, טען המנהל כי התובע עבד למחרת האירוע. הנתבעת הגישה לתיק בית המשפט מכתב ממרפאת הכלא לפיה לא נמצא בתיקו הרפואי של התובע תיעוד לביקורו במרפאה ביום האירוע. בשל אלה, נחה דעתי כי התובע לא הוכיח את טענתו שנגרם לו נזק פיזי ממשי, צריבות, אודם או הפרשות בעיניים. 19. לאור מכלול האמור, ומשלא מצאתי כי היה בהתנהלות המנהל משום פעולות של זדון או כוונה לגרום נזק, אני דוחה את הדרישה לפסוק לטובת התובע פיצויים עונשיים. פיצויים אלה נפסקים רק במקרים חריגים, והמקרה דנן אינו נמנה עליהם. בפסק הדין בת.ק. (תביעות קטנות תל אביב) 3658-06-07, גיא אופיר נ. רוזטי מזון בע"מ [30.08.2007] (אליו הפנה התובע בכתב התביעה) נדונה הסוגיה של אחריות מחזיק מסעדה כלפי מוזמנים, והעובדות שם היו שונות בתכלית: באותו מקרה, פנה התובע הן למלצרית, הן למעשנים עצמם והן למנהל המשמרת, בבקשה כי יחדלו מעישון. על אף אלה, ולמרות שבית המשפט ראה שם בחומרה את התנהלות עובדי המסעדה, נפסקו פיצויים בסך 3,000 ₪ - היינו, כ- 10% בלבד מסכום הפיצויים לו עתר התובע בתיק דנן. 20. בית המשפט העליון התייחס לסוגייה זו בפסק דינו ברע"א 9615/05, אירית שמש נ. פוקצ'טה בע"מ [05.07.2006], שם נדון אירוע של עישון במסעדה, כאשר התובעת ובני משפחתה סעדו במקום. בבית המשפט לתביעות קטנות נפסק לטובת התובעת פיצוי בסכום מחיר הארוחה (112 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, החזר סכום האגרה והוצאות בסך 150 ₪. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן רשות ערעור, ובית המשפט העליון קיבל את הערעור, ופסק לטובת המערעת פיצוי נוסף בסך 1,000 ₪ בקובעו כי: "...משהופרה חובה חקוקה, ומשהמדובר במשפחה ובה ילדים ואשה בהריון, יש מקום ליתן ביטוי חזק יותר - ולוא גם עדיין במישור הסמלי - לנזק, לשם הרתעת הרבים. זאת, גם ברוח דבריו של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, כי היה מקום לחיוב גבוה יותר, ואף ברוח דבריו של המשנה לנשיא ש' לוין ... בהקשר אחר, כי לא בעניין של מה בכך עוסקים אנו, אלא במקום בו "ביקש המחוקק לתת ביטוי נורמטיבי לנורמות-תרבות" - בנידון דידן בתחום הבריאות, בגדריה של תרבות שירות. " סוף דבר 21. שקלתי את כלל נסיבות המקרה, ובמיוחד את העובדה כי מדובר במקום עבודה ולא במקום שהתובע בחר להגיע אליו לצורך בילוי, לקחתי בחשבון את העובדה שמדובר באירוע חד פעמי, ונתתי דעתי לכך שהתובע נמנע מלנקוט "בזמן אמת" בפעולה כלשהי שיכולה היתה להביא להקטנת הנזק. בהתאם, מצאתי כי ראוי לפסוק לטובת התובע פיצוי בסך 1,000 ₪ בגין עגמת הנפש והנזקים שנגרמו לו בשל הפרת הוראות החוק המחייבות מניעת עישון במקום בו הועסק. בנוסף, אני פוסקת לטובת התובע הוצאות משפט בסך 250 ₪. הסכום הכולל בסך 1,250 ₪ ישולם על ידי הנתבעת 1 בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין על ידה, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 22. התביעה נגד הנתבע 2 - נדחית. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחיוב התובע בהוצאות משפט לטובת הנתבע 2, שהגנתו היתה כרוכה ומשותפת עם הנתבעת 1 והיא חוייבה בפיצוי לטובת התובע. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד. בית סוהר / כלאמאסרטבק / סיגריותעישון במקומות ציבורייםאסירים