אירעה תקלה במכונית, שבבעלותה של תובעת 1 ובה נסעו באותה עת תובע 2 ובת-זוגו. בסמוך למושב אודם שברמת-הגולן נעצרה המכונית ועשן עלה ממכסה המנוע שלה. התובע נועץ בחשמלאֵי-רכב מיישובים סמוכים ואלה חיוו דעתם כי מדובר ברכיב, שאינו ניתן לתיקון אלא במוסך. התובע התקשר אפוא אל הנתבעת, אשר כשמה כן היא - מספקת שירותי דרך וגרירה. הוא ביקש להזמין גרר אך נענה כי כזה לא יישלח ותחת זאת יגיע למקום איש מקצוע, שתפקידו לחלץ את כלי-הרכב ולהביאו למצב נסיעה על-אתר. מקץ שלוש שעות - הייתה זו כבר שעת-ערב - הגיע המכונאי. די היה לזה במבט חטוף - הוא אפילו לא יצא ממכוניתו - כדי לקבוע כי התקלה אינה בת-תיקון במקום ונדרשת גרירה למוסך. שלוש שעות נוספות חלפו על התובע ובת-זוגו בהמתנה, חשופים לקור ולרוח, לגרר המיוחל. משהגיע, התברר כי אין הוא מצויד כיאות. התובע נאלץ לשוב ולכתת רגליו ליישוב סמוך, לצורך איתורו של כבל-התנעה. משזה נמצא, ניתן היה להעביר את בורר ההילוכים להילוך סרק ולהעלות את המכונית על הגרר. כלי-הרכב נגרר מן המקום, תחילה למתקן אחסנה באליפלט, שם בילה את הלילה, אחר כך למתקן אחסנה בכפר-קאסם ולבסוף למוסך בפתח-תקווה. התובע ובת-זוגו לא ליוו את המכונית במסעה הארוך. הם פקדו את המוסך בבוקר שלמחרת. 2. מה שתואר עד כה - ואני מאמין לגרסתו זו של התובע, שתוארה בפירוט, בעקביות ובאורח מהימן - מקים, לעצמו, עילה לתובענה. ודאי, שאין הוא מתיישב עם שירות הולם, שמצופה מחברה כמו הנתבעת להעניק לציבור לקוחותיה. המתנה בת שש שעות אשר מלווה, במקרה הטוב, ביחס של אדישות, אינה מתקבלת על הדעת. ברם, על כך נסוב רק חלקה, ואין הוא העיקרי, של תובענה זו. בהגיעו אל המוסך, בבוקר שלמחרת, נחרד התובע לגלות כי המכונית נפגעה בחלקה האחורי. הפגוש נקרע ונזק ממוני כבד נגרם. התובע סבר, ועודו סבור, כי מקורה של הפגיעה הוא בפעולת הגרירה. היו אלה ימיו של חול-המועד פסח, ומייד לאחר החג איתר התובע במוסך שמאי-רכב, שעשה שם בענין אחר, וביקש כי יבחן עבורו את הנזק. השמאי, מר יעקב אליאס, העיד בבית-המשפט: "אתחיל ואומר שלא באתי למעשה כדי לבדוק את האוטו שלו, אלא באתי למוסך המרכזי של קרייזלר כדי לבדוק אוטו, ובאקראי הוא עמד שם. אני בדקתי את הרכב. אני לא כותב מה הסיבה, כי אני לא מתיימר להיות מומחה. מאחר שלא הייתי במקום [האירוע] יש שתי אופציות: אחת היא כניסה של משהו חד שיכול להיכנס בשניהם, או הרמה שיכולה לקרוע את זה עם שרשרת" (פרוטוקול מיום 17.11.2013, בעמ' 6, ש' 19-10). על ערכיה של השומה לא חלקה הנתבעת. מר אליאס העריך את שיעור הנזק בסך של 10,782 ש"ח. בעבור טרחתו שילם לו התובע שכר בסך של 585 ש"ח (חשבונית צורפה לכתב-התביעה). אלה הם מרכיביה העיקריים של התביעה, והם נתבעו בשמה של התובעת לבדה. נוסף להם פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 2,000 ש"ח, בגין התנהלותה המתוארת של הנתבעת, שאותו ביקש התובע לפסוק לזכותו-הוא; ושכר טרחה בסך 1,200 ש"ח, אשר שילמה התובעת, לפי טענתה, לעורך-דין שערך את כתב-התביעה. 3. אתחיל מן הסוף. מיסודותיו של הליך זה של תביעות קטנות כי אין הצדדים בו מיוצגים בידיהם של עורכי-דין. חזקה על עורך-דין כי הוא יודע, שלא יוכל לייצג בבית-המשפט. חזקה עליו, עוד, כי יֵדע שבית-המשפט לתביעות קטנות לא יפסוק לו, באמצעות בעל-הדין, את שכרו. בעל-דין, המבקש להסתייע בהליך התובענה בעורך-דין, יֵדע אפוא כי יהא עליו לשאת, לבדו, בכל עלות אשר כרוכה בדבר. הוא לא יוכל להניחה לפתחו של הצד-שכנגד. טעם לפגם מצוי, עוד, בכך שאחד הצדדים נעזר ביודע-משפט, בעוד שלצד השני לא נתאפשר לעשות כן מחמת כפיפותו לכלליו הדיוניים של הליך מסוג זה. ברם, התוצאה אינה מחייבת, א-פריורי, את ביטולה של הפעולה המשפטית, שבה הסתייעו בעורך-הדין. רק במקום, שבו קנה לו בעל-דין יתרון מעצם התערבותו של גורם מקצועי זה, יהא יסוד לשקול את הדבר. במקרה דנן לא מצאתי כי פועלו של עורך-הדין קנה לתובעים יתרון ממשי. כתב-התביעה אינו כזה, שאדם מן היישוב, חסר ידע משפטי, לא יכׂל לנסחו. כל צורכו ביאר התובע, בעצמו, את התובענה באולם-הדיונים, שם הוא לא נהנה מייצוג בידיו של עורך-דין. אדרבה, דומה כי מי שנהנתה משירותיו של מייצג מיומן, גם אם אינו עורך-דין, היא הנתבעת. נציגה, מר סיני, הטעים בתשובה לשאלתו של בית-המשפט כי אין הוא בעל-תפקיד בחברה כי אם, כלשונו, "מייצג חיצוני" (פרוטוקול מיום 27.10.2013, בעמ' 2, ש' 16-15). ועוד, התובענה מסבה עצמה על שאלות של עובדה ועל טענה פשוטה לרשלנות מקצועית של הנתבעת. בכל אלה לא נהנו התובעים מיתרון על חשבונה של הנתבעת. כתב-התביעה נותר, אפוא על תלו, אך את התביעה לזַכּוׁת את התובע בשכר טרחתו של עורך-הדין אין מקום לקבל. 4. ללב הדברים. עיקר בטענת הנתבעת היה כי התובע לא הודיע לה מעולם, קודם שהוגשה התביעה, על הנזק למכוניתו. חששה של הנתבעת הוא אפוא כי זהו נזק מוקדם לאירוע או מאוחר לו, שהתובע מבקש להניח לפתחה ולא בצדק. התובע, מנגד, עמד בתוקף על עמדתו כי הנזק לא אירע קודם שהמכונית נגררה. "הנזק שאני תובע", הדגיש, "לא היה שם קודם, אני מוכן ללכת למכונת אמת... הפגיעה הייתה. אני מוכן להיחקר במכונת אמת" (שם, בעמ' 3, ש' 8; פרוטוקול מיום 17.11.2013, בעמ' 10, ש' 8). לדברי התובע, הוא הודיע ישירות לנתבעת על הנזק כבר מן המוסך: "התקשרתי אליהם מהמוסך ואמרו לי שאם יש לי ביטוח, שאני אתבע את הביטוח. הרכב הגיע ב-12:30, 13:00. הודעתי טלפונית למוקד השירות של הנתבעת למחרת האירוע, מיד כשהגעתי למוסך. התקשרתי מהמוסך" (27.10.13, בעמ' 3, ש' 7-5). 5. במחלוקת זו אני מאמץ את עמדתו של התובע. שמעתי את דבריו וגם בנקודה זו הם הותירו בי רושם של דברים מהימנים, שהועלו בעקביות ובפירוט מן הראשית הכתובה ועד להודעה על-פה בשני הדיונים בבית-המשפט. בעוד, שאין כל מקום לצפות כי מבוטח מן השורה יתעד את שיחותיו אל חברת הגרירה, הרי שזו האחרונה לא הציגה לבית-המשפט כל ראיה בדבר אופן תיעודן של השיחות, המתקבלות אצלה. טענתה, כי שיחה כזו לא נתקבלה - נותרה טענה בעלמא ולא נתמכה בדבר. יתרה מכך, ברי בעיני כי אפילו לסוגיית ההודעה משמעות, הרי היא אך אינדיקטיבית. אין בכוחה להקים מן היסוד זכות או לעשותה לעפר. אם נאמר אחרת ב"כתב השירות", שממנו ציטטה הנתבעת בכתב-הגנתה, הרי שאין זו אלא תניה מקפחת בחוזה אחיד, מכוחה של החלופה שבסעיף 4(1) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982. שכן, בלעדיה אך מובן כי הסכם למתן שירות מחייב היה את הנתבעת לפצות את הניזוק בגין כל נזק שגרמה, ככל שהדבר הוכח לבית-המשפט ללא קשר לשאלה אם הניזוק הודיע על כך לנתבעת ומתי. תניה שכזו לא תוכל לעמוד על תלה. 6. זאת ועוד. חזקה על נהגי הגרר, שהסיעו את המכונית בין התחנות השונות עד ליעדה במוסך, כי תיעדו ברישום כל נזק, שממנו סבלה המכונית עוד קודם שהועלתה אל רכב הגרירה שלהם. מושכלת-יסוד היא בהבטחתה של הנתבעת מפניהן של תביעות-שווא. התנהלות-של-יסוד היא בקרב גורמים, שמכונית מופקדת בידיהם הנאמנות והם אחראים לה, עד שתושב לרשות בעליה או שתועבר לידיו של צד שלישי. לפי עדותו בבית-המשפט, כך פעל הנהג, מר מחמד אגבאריה, שהסיע את המכונית מאליפלט לכפר-קאסם: "כל רכב שמגיע אליי, אני מסתובב מסביב לאוטו, ואם יש משהו, אני עולה מול המוקד ורושמים בהערות אם קיבל מכה, אם צירייה שבורה, חלון שבור" (17.11.2013, בעמ' 9, ש' 19-17). אפילו קיבלתי עדות זו כמהימנה, הרי שהיא מקיפה רק חלק מן המסע שעבר כלי-הרכב בעודו בחזקתה, ובאחריותה, של הנתבעת. לפחות עוד פעם אחת הוא הועלה אל מכונית-גרר, שעשתה דרכה מכפר-קאסם אל המוסך בפתח-תקווה. זה המקום לציין כי הנתבעת עתרה לזימונו, באמצעותו של בית-המשפט, של נהג נוסף, ושמו לדבריה סאמר פריג', מכפר-קאסם. כפי שהסביר נציגה בדיון, היה זה מן הטעם שלא עלה בידי הנתבעת לאתֵר נהג זה, ששוב אינו עובד בשירותה, ולהזמינו בעצמה (שם, בעמ' 9, ש' 30). דא עקא, כי בית-המשפט אינו מספק שירות לאיתורם של עדים. בכוחו לצווֹת על הזמנתו של עד, שבעל-דין איתר אך הוא ממאן להתייצב למסירתה של עדות. נהג שלישי, שהזמינה הנתבעת לבית-המשפט, נותר לפי בחירתה מחוץ לאולם. "הגרריסט שבחוץ לא זוכר אם גרר או לא", הסביר נציג הנתבעת את העובדה כי לא ביקש להעידו (שם, בעמ' 10, ש' 5). החסר הראיתי בענין זה מונח אפוא, כולו, לפתחה של הנתבעת. 7. השמאי מר אליאס הוסיף וחיווה את דעתו כי הנזק, שראה במוסך, היה חדש: "הנזק שלו היה טרי ביותר, לא ישן. אחרי 43 שנה אני יכול להבדיל. זה קילוף טרי של פגוש, קריעה של פגוש שלא נראית שעבר עליה איזה שני לילות. אין שם סימנים של חלודה, כי זה פלסטיק, אבל אין מקום של חדש וישן, הכול חדש. הקרע הוא חדש. הנזק היה טרי" (שם, בעמ' 6, ש' 19-11). 8. אפשרות יחידה נותרה והיא כי המוסך היה אחראי לפגיעה, שנגרמה לאחר שכלי-הרכב נגרר אליו ללא כל תקלה. אדרש לאפשרות זו על אף שעיקר בטענתה של הנתבעת היה, כאמור, כי הנזק הוא ישן וקדם לאירוע הגרירה. בכתב-התביעה פירט התובע כי המכונית הגיעה אל המוסך ביום ה', שעה בלבד קודם שסגר את שעריו. התובע עצמו הגיע אל המוסך באותו היום ומייד עם הגיעו הוא איתר את הפגיעה. העולה מן האמור הוא כי כלי-הרכב שהה במוסך פרק זמן קצר ביותר, אם בכלל, קודם שראה אותו התובע והוא פגוע בחלקו האחורי. לא התרשמתי, עוד, כי לתובע מניע לפגוע בנתבעת. אדרבה, במקום שסברו כי הנתבעת פעלה כשורה - והכוונה היא לשלב העמסתו של כלי-הרכב בפעם הראשונה על גביו של הגרר באודם, לא הסתירו זאת התובע ובת-זוגו, שהעידה גם היא, מבית-המשפט (שם, בעמ' 7, ש' 26-25; פִסקה 14 לכתב-התביעה). מסקנתי היא כי אילו סבר, לאור מכלול התרשמותו בעת הביקור במוסך, שדווקא האחרון הוא האחראי לנזק, הוא לא היה מהסס להפנות אל חצי תביעתו אל נציגי המוסך. ועוד הביע התובע, בדיון מיום 27.10.2013 נכונות "להביא תצהירים מהמוסך" (פרוטוקול, בעמ' 4, ש' 2). הוא אמנם לא הביא תצהיר, או כל עדות אחרת מן המוסך, אך אינני תולה זאת אלא בחוסר בקיאותו של התובע בהליך המשפטי. להשקפתי, די בכל אלה להעביר אל כתפיה של הנתבעת את הנטל להראות כי הגורם לפגיעה לא היה תהליך הגרירה, כי אם השהות במוסך. אלא, שבדל של ראיה לכך לא נמצא לנתבעת. 9. אני מקבל, אפוא, את התביעה ככל שהיא נוגעת לנזק לכלי-הרכב ולשכר טרחתו של השמאי. באשר לעוגמת הנפש, הרי שסבורני כי הסכום, שתבע התובע, הוא סביר בהתחשב בהתנהלותה המתוארת של הנתבעת, על כל נדבכיה, ובהוצאות שנגרמו בשל כך לתובע. ברם, היות שבשל מחדלה של התובעת להתייצב באולם הדיונים, לא ניתן היה להשלים את הבירור בלא הזמנתו של נציג הנתבעת לדיון נוסף, לא אוכל לפסוק את מלוא הסכום שנתבע. הפחתה - שסכומה ההולם הוא 500 ש"ח - כמוה כפסיקת הוצאות לזכות הנתבעת בגין כך. בכל הנוגע לשכר טרחתו של עורך-הדין אני דוחה, כאמור, את התביעה. סוף דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לידיה של התובעת סך של 10,867 ש"ח. לתובע תשלם הנתבעת סך של 2,000 ש"ח. כל אחד מן הסכומים הללו ישולם בתוך 14 ימים ולא - הוא יישא הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשתה של התובענה ועד למועד התשלום בפועל. את פסק-הדין תמציא המזכירות לידי הצדדים, ללא דיחוי. לכל אחד מאלה עומדת האפשרות לעתור לבית-המשפט המחוזי, בתוך 15 ימים ממועד ההמצאה, בבקשה להרשות ערעור. רכב