תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת כבודה על-פי פוליסת ביטוח נסיעות לחו"ל טענות התובע ביום 10.9.12 רכש התובע מהנתבעת פוליסת ביטוח נסיעות לחו"ל מסוג "דרכון כסף" הכוללת הרחבה לביטוח כבודה. בעת שהייתו של התובע לחו"ל אירעה פריצה לדירתו במהלכה נגנבה מזוודתו של התובע. התובע דיווח על הגניבה למשטרה המקומית וזו הנפיקה לו אישור על האירוע. כאשר שב התובע לארץ, פנה לנתבעת וזו דרשה ממנו להמציא את המסמכים הרלבנטיים וכן פירוט של חפציו שנגנבו. התובע עשה כן ואז נפגש עם חוקר פרטי מטעם הנתבעת וגולל בפניו את הפרשה. בתום הפגישה, אמר החוקר כי יש בידיו הוכחות כי התובע עשה "צ'ק אין" בטיסת החזור על משקל של 20 ק"ג. התובע הבהיר כי נטל במזוודתו פריטים של חבר. עוד טען החוקר, כי התובע נצפה כשהוא לוקח מזוודה מהמסוע, והתובע השיב כי אינו זוכר, אך ייתכן כי לקח מזוודה של חבר. התובע טוען שכל טענות החוקר לא הוכחו ובחלוף 30 יום קיבל התובע הודעה כי תביעתו נדחתה וזאת מבלי שפורטו נימוקי הדחייה. מכאן התביעה לתשלום הפיצוי בגין הנזקים בסך של 5,850 ₪,שזהו סכום הכיסוי על-פי הפוליסה וכן פיצוי בגין עגמת נפש. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי לאחר פנייתו של התובע אל הנתבעת בדרישה לפיצוי כספי בגין גניבת כבודתו, ערכה הנתבעת חקירה מטעמה. ממצאי החקירה העלו אי דיוקים, סתירות ותמיהות רבות ביחס לאמיתות האירוע והיקף הנזק הנטען ועל כן נדחתה התביעה. הנתבעת טוענת כי בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, מקום בו מסר המבוטח למבטח עובדות כוזבות, או שהעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו. כן טוענת הנתבעת, כי כתב התביעה אינו מפרט את רכבי הכבודה שנגנבו ומהו הבסיס לסכום התביעה. כך גם לא צורפו ראיות או קבלות שיש בהן להעיד על תכולת הכבודה שנגנבה. עוד טוענת הנתבעת כי על-פי פרק 7 לפוליסה, תקרת הכיסוי הביטוחי לכבודה הינה בסך של 1,750 דולר, מתוכם ישנה הגבלה לדברי ערך עד לסך של 500 דולר או לפריט עד לסך של 300 דולר. כמו כן, אין כיסוי ביטוחי לעגמת נפש. דיון והכרעה השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא האם הוכיחה הנתבעת כי התובע מסר לה עובדות כוזבות בכוונת מרמה ומשכך היא פטורה מחבותה על-פי הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. בעניין זה נפסק כי הדיבור "בכוונת מרמה" כולל למעשה שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה). עוד נפסק כי הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת - של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח - דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589). יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העבודות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט - יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו (רעא 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ). האם במקרה זה הוכיחה הנתבעת את קיומם של שני היסודות הראשונים, היינו כי התובע מסר עובדות כוזבות וכי היה מודע לכזב בעובדות אלה. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובחנתי את הראיות הגעתי למסקנה כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. התובע העיד על נסיבות האירוע ועדותו היתה אמינה עלי. כך הבהיר התובע בעדותו כי העובדה שעשה "צ'ק אין" בטיסת החזור היתה בשל כבודתו של חבר שנרשמה על שמו וכי אם נטל מזוודה מהמסוע בהגיעו לנתב"ג, היתה זו אף היא מזוודה של חבר על מנת לעזור לו. התובע העיד כי הגיש תלונה במשטרה למחרת האירוע ואף הציג אישור מאת המשטרה המקומית באוקראיינה לפיו ביום 27.9.12 דיווח על אירוע הגניבה. מטעם התובע העידו שלושה עדים אשר תמכו בגרסתו. כך העיד מר אלכס אילין, אליו פנה התובע מיד לאחר האירוע, כי הצטרף אל התובע על מנת להגיש תלונה במשטרה, בשל העובדה כי הוא דובר רוסית. כן העיד מר נחמן והב, חברו של התובע, כי בנמל הצעופה באוקראינה עשה "צ'ק אין" יחד עם התובע וכי הואיל והיה ברשותו משקל עודף, חלק מכבודתו נרשם על שם התובע. כן העיד מטעם התובע מר נחמן מור, שהיה מעסיקו של התובע באותה עת, כי לאחר שובו של התובע מחו"ל סיפר לו התובע כי מזוודתו נגנבה ובתוכה שני מכשירי ברקוד שהיו שייכים לו. אציין כי עדותם של העדים היתה אמינה עלי ולא מצאתי סיבה להטיל ספק במהימנותם. מנגד, טענות הנתבעת כי מדובר באירוע אשר לא התרחש כלל לא הוכחה ומדובר בהשערה בלבד. אף החוקר מטעם הנתבעת לא הובא לעדות. כאמור, התובע נתן הסברים מספקים מדוע נרשמה על שמו כבודה בעת הטיסה חזור לארץ ומדוע ייתכן כי נטל מזוודה בעת היציאה מנתב"ג. לאור האמור אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה מסירת עובדות כוזבות מטעם התובע ועל כן לא הוכחה כוונת מרמה בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. אעבור עתה לדון בשאלת גובה הנזק. בהתאם לפרק 7 לפוליסה, גובה הכיסוי הביטוחי על-פי הפוליסה מוגבל לסכום השווה ל-1,750 דולר. עוד נקבע בפוליסה כי סכום הכיסוי הביטוחי עבור דברי ערך מוגבל לסך של 500 דולר, והכיסוי המירבי לכל פריט מוגבל לסכום של 300 דולר. כן נקבע כי הכיסוי הביטוחי למזוודה או תיק מוגבל לסך של 75 דולר. בסעיף החריגים לפוליסה נקבע בסעיף 7.1 פטור מתשלום עבור פריטים שונים ובהם כסף מזומן, כלי עבודה עסקיים, משקפיים וכן פטור בגין נזק לדברי ערך אשר הוחזקו שלא על גופו של המבוטח או בתיק היד הצמוד אליו. יצוין, כי טענת הפטור על-פי סעיף זה לא הועלתה על ידי הנתבעת בכתב ההגנה, כי אם רק בסיומו של הדיון. דברי ערך מוגדרים בפוליסה ככוללים, בין היתר, מתכת יקרה, יהלום, תכשיטים, ציוד אלקטרוני או אופטי, ציוד צילום, מחשב וחפצי קוד ופולחן. במכתבו לנתבעת פירט התובע את תכולת המזוודה אשר כללה את הפריטים הבאים: תפילין בסכום של 800 דולר; כסף מזומן בסכום של 300 דולר, שני מכשירי ברקוד בסכום של 2,500 דולר, מחשב נייד בסכום של 2,500 ₪, מזוודה בסכום של 600 ₪, משקפיים בסכום של 600 ₪ וביגוד בסכום של 7,500 ₪, אשר פורט במכתב נלווה. כאמור בהתאם לסעיף 7.1. לתנאי הפוליסה התובע אינו זכאי לפיצוי בגין דברי ערך מהטעם שלא היו על גופו או בתיק יד הצמוד אליו. בהתאם לכך, התובע אינו זכאי לפיצוי עבור תפילין, מכשירי הברקוד והמחשב הנייד, אשר כלולים בהגדרת דברי ערך. כך גם התובע אינו זכאי לפיצוי בגין משקפיים וכסף מזומן אשר הוחרגו במפורש מהכיסוי הביטוחי בסעיף 7.1 לפוליסה. יוצא אפוא, שהתובע זכאי לפיצוי בגין המזוודה כאשר ערך הפיצוי בגינה מוגבל ל-75 דולר ובגין הביגוד שהיה במזוודה. כאמור, במכתב שנשלח לנתבעת, לפי דרישתה, פירט התובע את פרטי הביגוד והעריך את הסכום הכולל בסך של 7,500 ₪. התובע צירף קבלות המעידות על רכישת ביגוד ונעליים עובר לנסיעה בסכום של 1,680 ₪. יצוין כי ערכו של כל פריט ביגוד אינו עולה על 300 דולר. אשר ליתר הביגוד שהיה במזוודה, טען התובע כי אין ברשותו קבלות. אשר לפריטי הלבוש לגביהם הוצגו קבלות, נקבע בסעיף 7.2 (א) לפוליסה כי במקרה כזה יוערך הנזק על ידי המבטח ללא ניכוי בלאי, כאשר מסכום הפיצוי ינוכה מע"מ. מכאן שהתובע זכאי לסכום שהוכח בקבלות אותן צירף בסך של 1,680 ₪ בניכוי מע"מ במועד הרכישה בשיעור 16%, ובסה"כ 1,448 ₪. אשר לפרטי הלבוש לגביהם לא הוצגו קבלות רכישה, קובעת הוראת סעיף 7.2 (ב) לפוליסה כי במקרה ואין למבוטח קבלות קנייה מתאריכים קודמים לתאריך הנזק, יוערך ערכו של הרכוש הניזוק על ידי המבטח אולם בכל מקרה הסכום שישולם בגין אובדן או נזק למטען כלשהו, יהיה ערכו של הפריט כחדש בניכוי בלאי שלא יפחת מ-35%. הנתבעת לא הגישה הערכה נגדית של הביגוד שהיה במזוודה לפי טענת התובע, ומכאן שיש לקבל את הערכת התובע כי שווי הביגוד שהיה במוודה, לגביו לא הוצגו קבלות עומד, על סך של 5,820 ₪ כאשר מסכום זה יש להפחית 35% בגין בלאי. יוצא אפוא שסכום הפיצוי בגין פריטי לבוש אלה עומד על סך של 3,783 ₪. גם כאן יצוין כי סכום הפיצוי בגין כל פריט אינו עולה על 300 דולר. לאור האמור, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע בגין הביגוד שהיה במזוודה בסך של 5,231 ₪ וכן בגין המזוודה עצמה סכום של 75 דולר שהינם שווה ערך ל-266 ₪, ובסה"כ סך של 5,497 ש"ח. סכום זה אינו עולה על תקרת הפיצוי הביטוחי שהינו בסך של 1,750 דולר. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,497 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסכום של 1,500 ₪. בנסיבות העניין, איני מוצאת מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. ביטוח נסיעות לחו"לאובדן מזוודה / כבודהפוליסה