הרעיון לא עלה יפה, וסופו שדרכי הצדדים נפרדו ונותרו משקעים הדדיים. בתובענה שבפנַי עתר התובע לשפותו על הוצאות שהוציא ועל תשלומים, שלטענתו היה זכאי להם ולא קיבלם לידיו. טענת הנתבעים היא, בתמצית, כי לא נקשר הסכם אשר מכוחו הֵחל התובע לפעול בחברה וכי הוצאות, שבהן הוא נשא בהקמתה, הוחזרו לידיו במלואן. 2. התובענה הוגשה בחודש אפריל 2013. ביום 21.7.2013 ניתן לזכותו של התובע פסק-דין בהיעדר הגנה, הואיל והנתבעים לא התייצבו לדיון, שאליו הוזמנו כדין. התובענה התקבלה, אך כפי שנפסק באורח מנומק - בהיקף וברמת הפירוט, שבה אפשר לנמק פסק-דין-בהיעדר אשר זוהי תוצאתו - לא עלה בידי התובע להוכיח טעם לפסוק לזכותו מרכיב משמעותי, מעל ומעבר למקובל, של הוצאות משפט, טרחה ועוגמת-נפש, ואותו ביקש. אותו מרכיב הקיף כ-30 אחוזים מסכומה הכולל של התובענה, ועל אף שאין איש מקל ראש בתחושותיו של התובע, כל צידוק לא נמצא לו. לזכותו של התובע נפסק, אפוא, סך כולל של 23,000 ש"ח. היה זה התובע, שעתר לבית-המשפט המחוזי. בעקבות כך בוטל (כבוד השופטת ע' צ'רניאק) פסק-הדין והתובענה הוחזרה לערכאה זו לשם בירורה לגופה. פעמיים נדרש התובע לשוב ולטרוח בהגעה לבית-המשפט, בטרם ניתן היה לשמוע את הצדדים שניהם ולברר את המחלוקת. לסופו של בירור החלטתי לקבל את התובענה באופן חלקי, כמפורט להלן. 3. ביום 20.8.2012 נקשרו בינם הצדדים בהסכם, שזכה לכותרת "הסכם זמני" ונועד להסדיר את יחסיהם עד לקשירתו של הסכם קבוע. בהסכם הזמני, שנחתם בחתימות-ידיהם של התובע ושל נתבע 2, נקבע כי בבעלות בחברה יַחְלקו בחלקים שווים התובע ונתבעת 1. רישומה של האחרונה לא היה אלא בשל העדפתו של נתבע 2, בְּנה, שלא להירשם כבעליה של חברה, מטעמיו. ההסכם הזמני התייחס לחלק מן הפעולות, שהֵחל התובע נוקט עוד קודם לכן במאמץ להניע את פעילותה של החברה המיועדת. הוא נסע ארבע פעמים לרשם החברות בירושלים, שם הושלם לבסוף רישומה של החברה. הוא נקט, מסיבותיו, מאמץ לסגירתה של חברה אחרת, "לה קוצ'ינה" שמה, שבה החזיק הוא-עצמו. הוא החל יוצר קשרים עסקיים עם לקוחות פוטנציאליים. הוא הוציא הוצאות שונות, ובכלל זה שילם עבור שירותים משפטיים ושירותיו של רואה-חשבון. "לאחר חודש ימים של עבודה משותפת", פירט התובע בכתב-טענותיו, עלו יחסיהם של הצדדים על שרטון והם החליטו להיפרד. חלקו של התובע בחברה הועבר, בהסכמתו, לאחרים. או-אז פנה הוא אל הנתבעים בדרישה לשאת בתשלומים אשר, לפי השקפתו, היה זכאי להם. את פירוטם הוא צירף לתביעתו, כדלהלן: הוצאות עבור שירותיו של עורך-דין, ושמו משולם עברי, בסך 2,320 ש"ח; תשלום לרשם החברות - 2,562 ש"ח; הוצאות עבור שירותיו של עורך-הדין ירון אבני - 3,128 ש"ח; הוצאות עבור שירותיו של רואה-החשבון יוסי גלאם - 3,532 ש"ח; הוצאות נסיעה בכלי-רכב - 571.22 ש"ח; שכר עבור חודש של עבודה - 14,500 ש"ח; החזר בגין ארבעה ימי נסיעה לירושלים - 400 ש"ח. בסך הכל דרש התובע לקבל לידיו 27,013.22 ש"ח. על אף שבכתב-התביעה הוא הודה, וכך גם התברר בדיון בבית-המשפט, כי הנתבעים השיבו לו את שני המרכיבים שנמנו ראשונים, ובסך הכל 4,882 ש"ח, הרי שהתובענה הכתובה הועמדה על לא פחות מ-32,700 ש"ח. התובע נימק זאת במרכיב של עוגמת-נפש וכן בהוצאות נוספות, "מאחר וכל אחד מבין שבאותו חודש היו לי עוד הרבה מאד הוצאות כגון: סגירת חברת 'לה קוצ'ינה' שעלה לי הרבה כסף לסגור אותה, ושגרם לזה שאני ללא חברה משלי, שבכלל לא הכנסתי אות[ן - את ההוצאות] לחשבון, כי חשבתי שבזמן ההקמה של חברה לא צריך להיות קטנוניים" (הסיפא לכתב-התביעה). ואם תהית כיצד זה עתר התובע למרכיבים, שהוא עצמו לא סבר לכתחילה כי יש לחייב בם את הנתבעים, לתהייה רבתי נידונת בעקבותיו של הדיון בבית-המשפט. על-פה הוסיף התובע לתביעתו מרכיבים ממרכיבים שונים, עד כי הרחיק לבלי שוב מן הסכום אשר מכוחו הוכתרה תביעתו "תביעה קטנה". וכך אמר, בדברים המקובצים להלן: "יש הלוואה שנתתי לנתבע 2 של 800 אלף ש"ח שהוא החזיר אותה ללא ריבית. אני בינתיים לא ספּק של כסף. יש דברים מוסכמים כמה משלמים בבנק ריבית. בין 3% ל-5% זה מה שלוקחים על המכירה ועל הקנייה מחדש ועל כל ההוצאות שיש ברגע שאתה נותן כסף. אני תובע 5% מה-800 אלף ש"ח. הוצאות עו"ד משולם עברי - 2,320 ש"ח. תשלום לרשם החברות - 2,562 ש"ח. תשלום עבור עו"ד איבני ירון - 3,128 ש"ח. תשלום לרואה-החשבון שלי יוסי גלאם - 3,532 ש"ח. הוצאות דלק - 571.22 ש"ח. שכר לעצמי קבעתי לפי דרגת המס הנמוכה, כדי שלא נעבור אותה - 14,500 ש"ח לחודש. נכון שסיכמנו - אני סיכמתי, אני עשיתי את הסיכומים האלה, ואני מודה בזה, שנעשה רק חודש, אבל בפועל עבדתי חודשיים שלמים בעסק הזה. אני מבקש משכורות עבור חודשיים, ואני מבקש גם שזה לא יהיה הסכום המצומצם שעשיתי כדי להוציא את החברה של הנתבע 2 מהבוץ, אלא זה יהיה סכום שקבוע לאנשים שממלאים תפקידים של מנכ"ל וסמנכ"ל, כמו שאמרתי, שזה בין 37 אלף ש"ח ל-40 אלף ש"ח בחודש. הסעיף האחרון זה 400 ש"ח עבור ימים שנסעתי לירושלים כדי לסגור את החברה. זה 100 ש"ח ליום למנכ"ל שנסע לירושלים לרשם החברות. האוטו שעבדתי איתו במשך החודשיים אי אפשר לשלם לו רק דלק, יש היום ב"חבר" מחירון שרכב כזה מקבל 2.3 [ש"ח] הוצאות כלליות לכל 1 ק"מ, לכן לפי החישוב של הדלק זה יוצא על האוטו למשך חודשיים - הגשתי את זה אז לבית המשפט - ונדמה לי שרשמתי 13,600 ש"ח. עוד סעיף זה הנושא שנקרא בבית המשפט 'עגמת נפש' (פרוטוקול מיום 7.1.2014, בעמ' 8, ש' 32-29; מעמ' 11, ש' 7). חישוב פשוט מגלה כי סכומם של מרכיבי התשלום, שזה עתה נמנו, עומד על למעלה מ-140 אלף ש"ח. אפילו לאחר שחזר בו - ואת פשר הדבר לא עלה בידי להבין - וצמצם את הסכום הנתבע בגין רבית על הלוואה - "אני מתקן: זה לא היה 800 אלף ש'ח, אלא 92 אלף ש'ח" (עמ' 13, ש' 27), הסתכמו טענותיו של התובע בסך קרוב ל-105,000 ש"ח, לפני עוגמת-נפש, טרחה והוצאות המשפט. וכך הִלֵך התובע ופרשׂ בפניו של בית-המשפט מרכיבים ממרכיבים שונים, עד שהוזכר לו כי תבע בהליך של תביעה קטנה. או-אז הסביר: "אני מגביל את עצמי לסכום המקסימלי בתביעה קטנה. אחרת הייתי ניגש לבית משפט השלום, דורש פי שניים, אבל מחכה 5 שנים" (עמ' 12, ש' 20-19). 4. מושכלת-יסוד היא כי לא די להביא בפניו של בית-המשפט, כמו מן הגורן והיקב, סכומים ובני-סכומים, כטוֹב-לבו של בעל-הדין בהליך השיפוטי ומתוך מאמץ - אם לא להבקיע כי אז, למצער, להשיק לתקרת השיעור אשר ניתן לתבוע. אלא, על תובע להוכיח בנפרד כל אחד ואחד ממרכיבי תביעתו. סבורני, כי בהתייחס לחלקים נכבדים מן המפורט לעיל לא עשה התובע כן. חמוּר מזאת, מרכיבים רבי-משקל בתביעתו מעוררים חשש כי התובע ביקש להשתמש בהליכי המשפט על מנת לזכות, שלא כדין, בסכומים חסרי כל שחר. 5. ראשית, כפי שכבר צוין, התובע קיבל לידיו סך של 4,882 ש"ח כהחזר התשלום לרשם החברות ולעורך-הדין עברי. על כך אין הוא חולק. לא היה, אפוא, כל מקום לִמְנות מרכיבים אלה עם מרכיביה של התובענה. עשייתו של התובע כן מטילה צל על תביעתו כולה. שנית, בהעברתם של אותם החזרים קיימו הנתבעים את המתחייב מן ההסכם הזמני, שכבר הוזכר. בין היתר התחייב נתבע 2 באותו הסכם להשיב לידיו של התובע את "הכסף, בסך 92,800 ש"ח, שניתן לאנרגז [כלומר - לנתבעים]". אין חולק, שהתובע קיבל סכום-כסף זה חזרה לידיו. ברם, בשום מקום לא הוסכם כי אותו סכום יוחזר והוא נושא הפרשי הצמדה או רבית. לטעון היום אחרת, בניגוד להסכמה המפורשת, הכתובה והחתומה שבין הצדדים, עלול להיתפש כניסיון להתעשר שלא כדין על חשבונם של הנתבעים. חשש ממשי לניסיון שכזה קם במיוחד, וזהו ענין שלישי, בתביעתו התחילית של התובע לְרִבִּית על סכום של 800,000 ש"ח. על אף שחזר בו לבסוף מעמדתו זו מתקשה אתה, מתקשה עד מאד, להשלים עם אותה עמדה או לראות בהעלאתה טעות כנה של התובע. בדברים, שהותירו רושם של עדות מהימנה, הסביר נתבע 2 כי הסיבה הראשית לפירוק היחסים בין הצדדים הייתה מחלוקת סביב אותו תשלום. בעוד, שהנתבעים ביקשו לראות בו השקעה בלתי-חוזרת של התובע בחברה החדשה, גרס האחרון כי זוהי הלוואת-בעלים וקבע תנאים להשבתה. המחלוקת לא יושבה ובשל כך לא נדרש התובע, מעולם, להפקיד בידי איש סכום זה של 800,000 ש"ח. התביעה למרכיב, שלא מומש מעולם, מובילה גם היא לתהייה כלום ביקש התובע לשוות לתביעתו נפח, אשר אין לו יסוד. 6. רביעי הוא ענינו של שכר-העבודה. בסעיף 2.4 להסכם הזמני נרשם כי התובע יהא זכאי, בגין עבודתו בשירותה של החברה, לתשלום מרכיב של שכר "שיקבע על ידֵי [הנתבע 2]". אפילו התובע, במכתב-פירוט שיצא תחת ידו בתאריך 4.9.2012, כתב מפורשות: "התשלום עבור שכר העבודה ייקבע על ידי [נתבע 2]". ההסכם הזמני, כפי שכבר צוין, נעשה ביום 20.8.2012. מתוכנו נהיר, ללא צל של ספק, כי הכוונה הייתה לתשלום שכר בגין העבודה, שהשקיע התובע עד לאותה עת, להבדיל מעבודה עתידית. על כך למד אתה משניים: ראשית, בכותרת נרשם כי "יוחזרו כל הכספים שהוציא [התובע] על חברת עידן הגז" ומייד בהמשך בא הפירוט של מרכיבים לתשלום ובהם שכר-העבודה. שנית, לסופו של ההסכם נכתב, ברחל בתך הקטנה: "לאחר שיוסדרו הנושאים הכספיים הנ"ל [ת]סוכם עם [התובע] צורת העסקתו כמנכ"ל בחברה החדשה עידן הגז בע'מ". הנה כי כן, אותו הסכם זמני ביקש "ליישר קו" ביחס לתקופה שקדמה לו, ולה בלבד. הוא צפה את פניו של הסכם אחֵר, עתידי, שיסדיר את מאפייני פעולתה של החברה החדשה ובתוך כך את מרכיב העסקתו בה, בין היתר כמנהל כללי, של התובע. טיוטה של "הסכם קבע" שכזה הוסיפו הנתבעים והציגו בכתב-הגנתם. מסמך זה נשא את הכותרת "הסכם מייסדים", ומי שניסח אותו היה התובע, בסיועו של יודע-משפט. "יש הסכם מייסדים, ראשוני", העיד נתבע 2 בבית-המשפט, "שהוא [התובע] הביא אותו ב-19.8 אליי" (עמ' 15, ש' 25-24). על כך, שמי שערך את ההסכם הזה היה התובע אתה למד, עוד, מאזכור בו של סך 800,000 ש"ח, שאליו מתייחס ההסכם כ"הלוואת בעלים" - לפי עמדתו הנזכרת של התובע, שהנתבעים לא ראו לקבל בשום פנים. מחלוקת זו, כבר הוסבר, הובילה לפירוק היחסים שבין הצדדים. אותו "הסכם מייסדים" לא נחתם. הוא לא קרם מעולם עור וגידים. אדרבה, הוא שפער את המחלוקת ובעקבותיה נדונה השותפות לכליה. עיון באותו הסכם מגלה, כי אין בו מלה וחצי מלה בכל הנוגע לשיעור משכורתו של התובע, על אף שיוחדו לו מספר תפקידים בשירותה של החברה החדשה ובהם יושב-ראש הדירקטוריון והמנהל הכללי. גם ענין זה מעורר תהייה, שהלא היה זה התובע ששב וטען כי הנתבעים קיבלו את עמדתו בדבר תשלום שכר בסך של 14,500 לחודש. בכתב-התביעה ציין התובע: "באותן ישיבות גם סיכמנו בינינו שמאחר וזו התחלה, כל אחד יקבל משכורת של 14,500 ש"ח לחודש כדי לא לעבור את דרגת המיסוי". נתבע 2, בכתב-ההגנה, אמנם הודה כי "דובר על מדרגות מס". הוא עמד, עם זאת, בתוקף על עמדתו כי לא סוכם שיעורו של שכר קונקרטי לתובע. החשוב הוא כי ממילא לא התייחס סיכום שכזה, אפילו נתקיים, אלא אל העתיד, לאמור - אל התקופה שבה תחל החברה לפעול, לאחר חתימה על הסכם המייסדים. וכך הוסיף הנתבע ואמר, בדברים שאני מקבל: "מדברים על משכורת ברגע שחותמים על הסכם עם בנאדם, כל ההתנהלות שלי עם התובע הייתה תאורטית עד לשלב שנחתום על הסכם, ונקבל אותו לחיק החברה. וזה לא יצא לפועל, מאחר שההסכם שהוא רשם [הסכם המייסדים] לא תאם את מה שסיכמנו בע"פ, לא בגלל שום צורה אחרת. הוסכם על שכר חודשי כשייחתם ההסכם" (עמ' 15, ש' 23-11). הדרך המשותפת נקטעה. עבודה בגין התקופה, שלאחר עריכתו של הסכם המייסדים, לא נמצאה לתובע מן הטעם הפשוט כי השותפות התפרקה והוא הלך לדרכו. מכאן, שאין כל יסוד לזכותו במשכורת בסך 14,500 ש"ח, בגין חודש אחד, בגין חודשיים, או בכלל. כל שהתובע זכאי לו, לפי המוסכם בין הצדדים, הוא שכר בגין עבודתו שעד לחתימתו של ההסכם הזמני, בשיעור שהיה נתבע 2 אמור לקבוע. נתבע 2 לא קבע שיעור שכזה וממילא לא שילם את שכר-העבודה. בכך הוא הפר את חובתו שלפי ההסכם הזמני. ההסכם הותיר אמנם בידיו את שיקול-הדעת לקבוע מהו השיעור, אך אין ספק שלא ניתנה לו הזכות שלא לקבוע כל שיעור שהוא, ולהתעלם כך מן העבודה שהשקיע התובע. ברי, אפוא, כי התובע זכאי לתשלום בגין עבודה שהשקיע עד מועד קשירתו של ההסכם הזמני. אך מהו שיעורו של סכום אשר לא נקבע מעולם? הפתרון המשפטי למצב דברים זה מצוי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. נקבע בו: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". בפסיקה נקבע כי אותה הוראה מבוססת על רעיון של מניעת התעשרות, שאינה כדין, של המעסיק על חשבונו של נותן-השירות (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 125 (1993)). ברם, בית-המשפט העליון הטעים יסוד נוסף: "כיצד אומדים את השכר הראוי? קביעת השכר הראוי צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק: דרך קביעתו של השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן [שהוקדש] את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות [ועוד]. בפועל, ההכרעה בשאלת השכר הראוי אינה תמיד מן הקלות. כאמור, בית המשפט אינו נסמך, בעניין זה, על 'ידיעה שיפוטית'" (ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל, בפסקה העשירית לפסק-דינו של השופט אליעזר ריבלין (לא פורסם, 28.4.2004)). בין הצדדים נתגלעה מחלוקת. "לא יכול להיות שחודשיים הוא עבד בשבילי, שירת, עבד בחברת הגז", אמר הנתבע. "אם ניקח שעות עבודה נטו, חוץ מהעליות שלו לירושלים, הוא עבד לא יותר מיום-יומיים מלאים" (עמ' 15, ש' 21-20). התובע, לעומת זאת, העיד: "הסתובבתי במשך חודשיים, והוא [הנתבע] היה רואה אותי כשבאתי אליו בבוקר והייתי מרים אליו טלפון לפעמים ממקומות שהייתי נמצא בהם, כל יום עבדתי לפחות 10, 12 שעות בנושא הזה. אני בנאדם שעובד וכל אחד יגיד, והנתבע 2 יודע את זה, הנושא שלי זה העבודה ולדחוף דברים קדימה. לכן מהיום שנפגשנו סיכמנו שאני מתחיל לעבוד ולדחוף, סיכמתי עם 'דור אלון' ועם חברת ההשכרה של הג'ינג'י מאשקלון, אחת מחברות ההשכרה הגדולות בארץ, שיפנו אלינו מכוניות, וסיכמתי עם עוד חברה גדולה. היו 3 חברות שכבר היה לי הסכמים איתן שיפנו אלינו מכוניות להתקנה. לכן כשאני אומר שהשם שלי נפגע ושהסתובבתי מהבוקר עד הערב, זה לא היה ביום אחד. אין עוד אחד שיעשה את זה בחודשיים הסכמים כאלה. אני איתרתי אותם. הנתבע 2 יודע את זה, והוא מאוד התפעל כשישב עם המנכ'ל של 'דור אלון'" (עמ' 17, ש' 27-17). התובע, שעליו הנטל, לא הציג כל אסמכתא לתמיכה בדבריו אלה. הוא לא הניח בפנַי שום מסמך, המעיד על זאת. הוא לא קרא לעדות איש. בהתחשב בחשש המנקר, ובו דיברתי קודם, כי מרכיבים אחרים בתביעתו העמיד התובע על שיעור מופרז, נמצאתי מתקשה לקבל את הדברים, שזה עתה הובאו מפיו, כאסמכתא אשר די בה. ראיות אחרות - אַיִן. עם זאת, לא סברתי כי נכון וצודק יהא לפטור את הנתבעים לחלוטין מתשלומו של שכר. מחד גיסא, ברי כי נדרשה עבודת הכנה. מאידך גיסא תינתן הדעת לכך, שהחברה הייתה אז בחיתוליה, היא טרם נשאה רווח כלשהו, טרם הועסקו בה עובדים זולת השניים הנצים בפנַי, וממילא טרם היה בה "מנהל כללי" - וזאת חרף טענת התובע כי "אני המנכ'ל והסמנכ'ל" (עמ' 18, ש' 4). מכלול הנסיבות הללו מוביל לקביעתו של התשלום כשיעורו של השכר הממוצע במשק למִשׂרת שכיר לחודש אחד, הוא החודש שבו נעשה ההסכם הזמני. במידת-מה, זוהי קביעה שרירותית. אולם, אין טובה ממנה, שכן על סכום אחר לא סוכם בין הצדדים וראיות, כאמור, למאפייני עבודתו של התובע ומִשכה לא עלה בידיו להציג. התובע לא הראה אפילו מה היה שכרו, קודם שהחל פועל להקמתה של החברה המשותפת. אותה קביעה צועדת, על כן, כברת-דרך ממשית לעברו של התובע. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עמד השכר החודשי הממוצע למשרת שכיר ישראלי במשק בחודש אוגוסט 2012 על סך של כ-8,990 ש"ח. בכך יזוכה התובע. 7. סעיף 2.3 להסכם הזמני כלל החזר בגין תשלום, שנדרש התובע לשלם לעורך-הדין ירון אבני עבור הכנתו של הסכם שותפות בין הצדדים. היות, שבמועד ההסכם טרם שולם אותו סכום לידיו של עורך-הדין, שיעורו המדויק לא היה ידוע לצדדים. הם הסתפקו בקביעה באשר לשכר, שבו יזוכה עורך-הדין בגין כל שעת-עבודה - 500 ש"ח. לכתב-תביעתו צירף התובע חשבונית-מס מעורך-הדין אבני, שבה נרשם כי שכר-טרחה בסך 3,128 ש"ח שולם בגין "עריכת הסכם מייסדים ופגישות עב[ודה]". חרף זאת לא שולם לתובע דבר. נתבע 2 תלה את הדבר בכך, שהתובע לא המציא פירוט, המבחין בין העבודה שהקדיש עורך-הדין אבני לַשּׁותפוּת לבין עבודתו בעניניו הפרטיים של התובע. "רצינו פירוט מדויק יותר מה השעות שהוא ישב איתו", הוא הסביר, "לגבי החברה שלנו שהייתה עתידה להיות לבין הדברים שהיו [שלו אישית]. התובע הוציא חשבונית שכללה את כל הטיפול של מר אבני ירון בתיק שלו באופן כללי, ולא היה רשום ספציפית 'עבור הסכם מייסדים לחברת עידן הגז'. לכן לא יכולנו לדעת כמה שעות ניתנו לנו וכמה שעות ניתנו לטיפול בדברים האחרים שלו. הוא לא נתן לי מסמך שאומר 'עבור פתיחת הסכם'. בסך הכל זה חברה בע'מ ולא בנאדם פרטי, ואנחנו צריכים לגבות הכול בחשבוניות ושיהיה רשום בהן, על מנת שלמדינה תהיה יכולת לראות שהן לא פיקטיביות והן קשורות לעסק, 'עבור עידן הגז'" (עמ' 14, ש' 32-22). במלוא ההערכה לעיקרון ראוי זה, עובדה אריתמטית היא כי עורך-הדין אבני השקיע, בסך הכל, כחמש שעות עבודה בענינים, שהניח בפניו התובע. אפילו בהנחה כי מדובר ב"שעות-חיוב" נטו, אני מתקשה לראות מה עוד יכֹל עורך-הדין להספיק בפרק-זמן קצר זה, זולת עריכתו של הסכם המייסדים ופגישות הקשורות בו. סבורני כי עלה בידי התובע לבסס טענה, שלפיה שעותיו אלו של עורך-הדין אבני הוקדשו כולן למיזם המשותף, וכך גם שכר הטרחה ששילם לידיו התובע מכיסו. יש לזכות, אפוא, את התובע בהחזרו של מלוא הסכום הזה. 8. פני הדברים שונים ביחס לשירותיו של רואה-החשבון גלאם. הנתבע טען כי בעל-מקצוע זה פעל אך בשירות עניניו האישיים של התובע, לרבות בסגירתה של החברה שבבעלותו. בחשבונית, שצירף מנגד התובע לכתב-תביעתו, ציין רואה-החשבון כי החיוב הוא "עבור עסקת אנרגז" והכוונה היא לשותפות הנדונה. דא עקא כי ההסכם הזמני לא דיבר, כל עיקר, בהחזר הוצאותיו של רואה-חשבון. התובע העיד כי "רואי-החשבון עשינו אחד מול אחד, לו היה רואה-חשבון ולי היה רואה-חשבון, הם נפגשו אחד מול השני, ביקשו ניירות, כך מקימים חברה" (עמ' 17, ש' 29-28). לטענתו (בעמ' 11, ש' 21-11), במועד מאוחר לקשירתו של ההסכם הזמני הוסף וסוכם בין הצדדים, על-פה, כי התובע ישלם עבור רואי-החשבון משני הצדדים, ומה ששילם יוחזר לידיו. אלא, שאותה טענה בדבר זכאות להחזר נטענה בעלמא, בלא שהוצגו ראיות כלשהן ונתבע 2 התכחש לה מכל וכל. חשוב מכך, התובע לא הוכיח בכל ראיה כי נשא בתשלום שכרו של רואה-חשבון מצדם של הנתבעים. איני מוצא אפוא כל יסוד לחייב את הנתבעים בשכרו של רואה-החשבון גלאם. 9. החזר בגין הוצאות-נסיעה סוכם במלים מפורשות בהסכם הזמני. דובר אך בהחזר בגין שלוש נסיעות לירושלים. הוסכם כי סכום זה יעמוד על 138 ש"ח. האמור בהסכם הזמני הוא ברור ואינו נדרש לפירושים. הוא לא הותיר פתח להשלמות חיצוניות, וּודאי שלא לשיפויו של התובע לפי "מחירון" הוצאות זה או אחר; לפי עלות הגז שצורכת מכונית; לפי כל מפתח אחר; בגין שימוש בכלי-רכבו של התובע או בגין נסיעות נוספות בשירות החברה. היות, שסך 138 ש"ח לא הוחזר לידי התובע מעולם, הוא זכאי גם לסכום זה. 10. העובדה, שהתובע החזיק בחברה אחרת ומצא כי נדרש לסוגרה בטרם יחזיק בחברה חדשה, אינה מונחת בשום מידה לפתחם של הנתבעים. הייתה זו החלטתו של התובע, לבדו, לסגור את "לה קוצ'ינה" וכל הוֹצאה, שהייתה כרוכה בדבר, מוטלת על שכמו בלבד. לא הוכח בכל ראיה שהיא כי סגירתה של החברה הזו הייתה תנאי-סף לרישומה של החברה החדשה, וממילא כי פעולת הסגירה הייתה חלק מן המוסכם בין הצדדים. מאליו ברור, אפוא, כי אותה פעולה לא הקימה לנתבעים כל חבות. 11. מרכיבי עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, הטרחה שטרח בהתייצבות לדיונים אשר משנֵי הראשונים שבהם נעדרו, כאמור, הנתבעים, והוצאות שנגרמו לו בניהול ההליך - עומדים כולם, כך להשקפתי, אל מול הצידוק שבחיובו של התובע עצמו בהוצאות כבדות בגין העמדת תביעתו על שיעור מופרז-שבמופרזים, כמפורט לעיל. אינני מוצא, בעקבות כך, מקום לפסוק לזכותו של התובע, בגין מרכיבים אלה יחד, פיצוי העולה על 500 ש"ח. 12. התוצאה היא כי בתוך 30 ימים ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לידי התובע, סך של 12,756 ש"ח. לא ישולם סכום זה במועדו הוא יישא הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשתה של התובענה ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים. כל אחד מאלה רשאי לפנות, בתוך 15 ימים מיום המצאתו לידיו של פסק-דין זה, לבית-המשפט המחוזי בבקשה להרשות ערעור. רכבדיני חברותהקמת חברהגז