ללא שום התראה מוקדמת, נפתחה דלתו של רכב, ותוך כדי כך, פגע ברכב התובעת וגרם לו נזקים. מאחר והתובעות סבורות, שהאחריות לגרם הנזק למכוניתם רובצת על הנתבע, הגישו הן תביעה זו לחייב את הנתבע לשלם להן את הסך של 2,767 ₪, הכולל בחובו: עלות תיקון הרכב בסך 1,717 ₪, שכ"ט שמאי בסך 550 ₪, טרחה ועוגמת נפש בסך 500 ₪. ב. הנתבע סבור, שהתובעת היא זו אשר נהגה בחוסר זהירות, תוך שהיא מסכנת את הנתבע, שכן, לטענת הנתבע עמד בחניה עם מנוע כבוי ודלת פתוחה. הנתבע מוסיף וטוען, שבטרם פתח את הדלת על מנת לצאת מרכבו, הוא בדק במראות שהכל תקין וכאשר הדלת כבר הייתה פתוחה, הגיחה התובעת משמאל לרכב הנתבע בצורה פזיזה ומסוכנת ופגעה בדלת רכב הנתבע. משכך, סבור הנתבע, שהאחריות לגרם הנזק רובצת על התובעת ולכן, הגיש גם הנתבע תביעה שכנגד - נגד התובעת ולאחר מכן הצטרפה כנתבעת גם המבטחת את רכבה איי. די. איי לביטוח בע"מ (להלן:"המבטחת"), בה ביקש הנתבע לחייב הנתבעים שכנגד לשלם לו את נזקיו בסך של 2,255 ₪, הכולל בחובו: תיקון הרכב בסך של 1,755 ₪ ושכ"ט שמאי בסך 550 ₪. 2. מבחינת טענות הצדדים וחומר הראיות עולה, שהשאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא, האם דלת הנתבע נפגעה על ידי רכב התובעת, כאשר הדלת כבר הייתה פתוחה, או שמא יש לקבל את טענות התובעת, שתוך כדי כניסתה לחניה פתח הנתבע, לפתע, את דלת רכבו ותוך כדי כך, פגעה הדלת ברכב התובעת וכתוצאה מכך נגרם נזק לרכב התובעת. 3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ואת חומר הראיות מזה, אני מחליט שעל פי העובדות והנסיבות שהובאו בפני, יש להטיל האחריות לנזקי המכוניות על כל אחד מהמעורבים בתאונה ובמקרה זה, יש לייחס לכ"א מהם אחריות בשיעור של 50% - זאת לאור הנימוקים הבאים: א. א) התובעת העידה בבית המשפט, כי מלכתחילה, בעת שרצתה להיכנס לחניה חנו במקום שני כלי רכב אשר חנו יחסית קרוב אחד לשני ולכן, היה על התובעת לנקוט בכל אמצעי הזהירות בכניסה זו לחניה ובמיוחד, כאשר הכניסה הייתה בקשת ועל מנת להיכנס לחניה היה על התובעת "לתמרן" בין שני רכבים אלה והיה על התובעת לבדוק, האם בכניסה זו יש משום רווח מספיק לפתיחת דלת בין רכב לרכב. (ראה עדות התובעת בעמ' 1 לפ',ש' 12- 14). ב) עוד מעידה התובעת ואומרת, שלפתע, תוך כדי שהיא מתמרנת, נפתחה דלת מצד ימין שלה ואז בלמה ובכל זאת שמעה גרירת דלת של רכב הנתבע נכנסת בדלת שלה. לכן, בנסיבות אלה, אני קובע, שהתובעת נכנסה לחנייה בחוסר זהירות, תוך אי שמירת מרחק מרכבו של הנתבע - מרחק המספיק לפתיחת דלת ובכך תרמה את תרומתה לגרם התאונה. ב. א) גם הנתבע תרם את תרומתו לגרם הנזק ברכבים, שכן הנתבע פתח הדלת ללא זהירות ומבלי לבדוק ומבלי לראות את רכב התובעת המנסה להיכנס לחניה. הנתבע אינו מכחיש את העובדה שהוא פתח את הדלת על מנת לצאת מהרכב, אך לאור הנסיבות וממבחן התוצאה של הפגיעה ברכבים, אני קובע, שהנתבע פתח את הדלת על מנת לצאת מהרכב מבלי לבדוק היטב האם פתיחת הדלת והיציאה מהרכב בטוחה ואינה גורמת לפגיעה ברכב אחר. ב) עם כל הכבוד לנתבע, הוא מתייחס לפתיחת הדלת בקלות יתר, שכן לטענתו, אין הוא חייב להפעיל אזעקה כדי להודיע על פתיחת דלת ועוד מוסיף ואומר, שהוא לא צריך להודיע בעת שהוא רוצה לפתוח דלת. אני אמנם מסכים לטענה זו, שאין להפעיל אזעקה בעת שנוהג רכב מבקש לפתוח דלת או להודיע ברבים, שנוהג רכב עומד לפתוח דלת, אך חייב נוהג רכב לבדוק היטב, האם פתיחת הדלת אפשרית מבלי לפגוע ברכבים אחרים או מבלי שייפגעו רכבים אחרים. (ראה דברי הנתבע בעמ' 2 לפ',ש' 13 ועמ' 3 לפ',ש' 2). ג. א) תקנה 80 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961, קובעת שלא יפתח אדם דלת של רכב אלא לאחר שהוא נקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של המשתמשים בדרך, ובנסיבות אלה, כפי שעולה מהעובדות, לא נקט הנתבע בזהירות הדרושה, שכן לטענתו, בעת שפתח את הדלת, הוא לא ראה את רכב התובעת ואינני מקבל את טענתו, שבעת ההיא, לא הייתה התובעת בשדה הראיה שלו. (עמ' 3 לפ',ש' 8). ב) מתביעות רבות המגיעות לבית משפט זה עולה, שאכן ישנם נהגים אשר פותחים דלת תוך כדי היותם בתוך הרכב או מחוץ לרכב, מבלי להתחשב כלל במשתמשים האחרים בדרך, וכך כנראה ארע גם במקרה זה. יחד עם זאת, גם אם קבעתי שהדלת נפתחה בטרם הגיע רכב התובעת הרי שאין לשלול גם את האחריות מהתובעת, שכן יש לתובעת רשלנות תורמת לגרם התאונה, וזאת משום שעצם העובדה שרכבה נפגע על ידי פתיחת דלת, מצביעה על כך, שהיא לא שמרה על מרחק מתאים - אפילו לא של מרחק של פתיחת דלת - מרכב הנתבע. כשם שיש לשמור מרחק מרכב שנוסע לפני רכב אחר, כך יש לשמור מרחק מתאים, בין רכב עומד לבין רכב הנוסע לידו. 4. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע, שהן התובעת והן הנתבע תרמו תרומה שווה לקרות הנזקים ולכן בנסיבות אלה יש לחלק האחריות בין השניים, כאמור לעיל. 5. א. א) התובעים: אילנה גוכמן מאיר ואירנה גוכמן, הגישו תביעה ע"ס 2,767 ₪, אך כל שהוכיחו תובעות אלו הוא נזק בסך של 2,267 ₪ (נזק ממשי ושכ"ט שמאי) ולא הוכיחו פריט הנזק הנוסף בסך של 500 ₪. ב) לכן, בהתייחס לתביעה העיקרית, אני מחייב את הנתבע: שמריהו גרינברג לשלם לתובעות: אילנה גוכמן מאיר ו-אירנה גוכמן - לשתיהן ביחד ו/או לכ"א מהן בנפרד- את הסך של 1,134 ₪ (מחצית מסכום הנזק המוכח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה - 24.4.13- ועד התשלום בפועל. יתרת סכום התביעה נדחית - מחוסר הוכחה. ב. א) התובע שכנגד, שמריהו גרינברג, הגיש תביעה שכנגד ע"ס 2,255 ₪ (תיקון הרכב ושכ"ט שמאי), אך באשר לנזק הנתבע, מקבל אנוכי את טענת נציג המבטחת, שאין מקום להעניק לתובע שכנגד את עלות השמאי, משום שהתובע שכנגד כלל לא הזמין שמאי והתובע הסתפק בהצעת מחיר בלבד, שניתנה ביום 15.5.13 על עלות תיקון הדלת בסך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ בסך 255 ₪. התובע שכנגד גם לא תיקן את הרכב עד ליום הדיון בבית המשפט (27.10.13) - למרות שהנזק לדלת מכוניתו נגרם ביום 23.4.12. לכן, לא רק שאין מקום להעניק לתובע את עלות השמאי, אלא גם אין מקום להעניק לו סכום מע"מ אשר כלל לא שולם על ידו. ב) לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות שכנגד: אילנה גוכמן מאיר, איי. די. איי חב' לביטוח בע"מ, שתיהן ביחד ו/או כ"א מהן בנפרד לשלם לתובע שכנגד- מר שמריהו גרינברג סך של 750 ₪ (מחצית מסכום עלות הנזק לפי הצעת מחיר - 1,500 ₪) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה שכנגד - 16.5.13- ועד התשלום בפועל. ג. הסכומים בהם חייבתי כל אחד מהצדדים בתיק זה - ניתנים לקיזוז ומאחר וקבעתי אחריות שני המעורבים בתאונה זו, החלטתי שלא לחייב בהוצאות משפט וכל צד ישא בהוצאותיו. לכ"א מהצדדים הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. פגיעת רכברכבדלת רכבנזק לרכב