לטענת התובעים, הנתבעות התרשלו בכך שתכננו לא נכון את הזמן הנדרש כדי לעבור מטיסה לטיסה והזמינו עבורם טיסת המשך במרווח זמן שאינו מספיק, וזה מה שגרם להם לפספס את טיסת ההמשך. לכן הם הגישו את התביעה שבפניי, בה הם עותרים לחייב את הנתבעות לפצותם בסכום של 13,071 ₪, כמפורט בסעיף 17 לכתב התביעה. 4. לטענת הנתבעות, המרווח של 75 דקות בין שעת הגעת הטיסה מטורינו (20.25) לבין שעת יציאת טיסת ההמשך לתל-אביב (21.40), הוא "פרק זמן סביר ומקובל בעולם התעופה והתיירות לטיסות המשך" וכי אם לא ניתן היה לבצע את טיסת ההמשך במרווח זמן כזה, אזי לא ניתן היה להנפיק את כרטיסי טיסת ההמשך, שכן במקרה כזה "מערכת המחשוב להזמנת כרטיסים מאל-איטליה לא היתה מאפשרת הנפקת כ.ט עבור התובעים באמצעות הנתבעות". עוד טוענות הנתבעות, כי התובעים, שמורגלים בטיסות לאיטליה, וטסו לא פעם ולא פעמיים בטיסות המשך, קיבלו לפני יציאתם מהארץ פירוט של זמני ההמראה והנחיתה והם יכלו לבקש זמן המתנה ארוך יותר ברומא. עוד טוענות הנתבעות לקיומה של רשלנות תורמת בשיעור של 100% מצד התובעים. זאת משום שלמרות שהיו מודעים למרווח הזמן בין הטיסות הם יצאו אחרונים מהמטוס, לא פנו בזמן אמת לנציגי אל-איטליה במטוס מטורינו לרומא ובשדה התעופה על מנת שיסייעו להם לעמוד בלו"ז, ועוד. הנתבעות חולקות גם על גובה הנזק לו טוענים התובעים. לכן עותרות הנתבעות לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות. 4. מאחר שלטענת הנתבעות "הטיסות מטורינו לרומא ומרומא לת"א הינן באחריותה המלאה, בפיקוחה ובסידורה של חב' התעופה אל איטליה, שאמורה לדאוג לסידור הטיסות ותיאומן כך שנוסעי הטיסה שמגיעה מטורינו לרומא יעלו במועד על הטיסה שיוצאת מרומא לת"א (בכתב ההגנה נכתב בטעות "לטורינו") במועד", שלחו הנתבעות הודעת צד ג' לחב' אל- איטליה, בה עתרו לחייב אותה לשפותן בגין כל סכום אותו יחויבו לשלם לתובעים. 5. לטענת חב' אל-איטליה, מרווח הזמן המינימלי לטיסות המשך בינלאומיות נקבע ע"י הרשות המוסמכת לנהל ולהפעיל את שדה התעופה הרלוונטי וכי לגבי טיסות המשך מרומא לת"א, לאחר הגעה לרומא בטיסה פנימית באיטליה, נקבע ע"י הרשות המוסמכת מרווח זמן של 75 דקות וזה פרק הזמן שעמד לרשות התובעים. עוד טוענת חב' אל-איטליה, כי האיחור בהגעת התובעים לשער העליה לטיסת ההמשך נגרם בשל התרשלות של התובעים או מההתארכות של ביקורת הדרכונים ולא מהתרשלותה של חב' אל-איטליה. לטענת חב' אל-איטליה, נוסעת אחרת שהגיעה אף היא בטיסה מס' AZ-1430 מטורינו, הספיקה לעלות על טיסת ההמשך, מה שמלמד שגם התובעים יכלו להספיק, אלמלא התרשלו. לכן חב' אל איטליה עותרת לדרות את הודעת צד ג' ולחייב את הנתבעות בהוצאות. חב' אל-איטליה חולקת גם על גובה הנזק לו טוענים התובעים. 6. מכתבי הטענות ומדברי הצדדים בישיבת יום 29/9/13 עולה כי בין הצדדים קיימת מחלוקת הן בשאלת האחריות ל"פספוס" טיסת ההמשך והן בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מכך. אתייחס להלן לכל אחת מהשאלות שבמחלוקת בנפרד. א. שאלת האחריות -- לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחיהם ושמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי כל הצדדים (התובעים, הנתבעות וצד ג') נושאים באחריות משותפת ל"פספוס" טיסת ההמשך, כפי שיובהר להלן לגבי כל אחד מהם. התובעים, שאין חולקין כי נסעו בעבר לא מעט פעמים לאיטליה, לרבות בטיסות המשך, היו צריכים להיות מודעים לכך שמרווח הזמן של 75 דקות, כאשר את הבידוק הבטחוני בטיסות לישראל סוגרים 40 דקות לפני הטיסה (כדברי התובע, סוף עמ' 1 תחילת עמ' 2 לפרוטוקול) הוא גבולי והיה עליהם לבקש מהנתבעות כי יזמינו עבורם כרטיסים לטיסת המשך היוצאת מאוחר יותר מרומא. בנוסף, נראה כי לא הזדרזו מספיק כדי להגיע לשער היציאה לטיסת ההמשך. נתבעת 1 התרשלה בכך שלא הפנתה את תשומת לבם של התובעים כי מרווח הזמן בין שתי הטיסות הוא גבולי ועלול לא להספיק, שכן תמיד יש לקחת בחשבון אפשרות של עיכוב בנחיתה , תורים ארוכים מהרגיל בביקורת הדרכונים ו/או עיכובים שגרתיים אחרים, ולא יעצה להם לקנות כרטיסים לטיסת המשך היוצאת מאוחר יותר. נתבעת 2, מעסיקתה של נתבעת 1, נושאת באחריות שילוחית לרשלנותה של נתבעת 1. חב' אל-איטליה התרשלה בכך שהנפיקה כרטיסים לטיסות המשך היוצאת מרומא במרווח זמן שעלול לא להספיק במקרים בהם יש עיכוב בנחיתת הטיסה המגיעה לרומא או יש תורים ארוכים מהרגיל בביקורת הדרכונים ו/או בבידוק הבטחוני וכן בכך שאיפשרה את סגירת טיסת ההמשך למרות שידעה כי ישנם נוסעים נוספים (התובעים) שהגיעו מטורינו ואמורים לעלות על טיסת ההמשך. בנסיבות המקרה אני קובע כי מידת רשלנותם של כל אחד מהצדדים זהה, היינו כל אחד מהם נושא בשליש מהאחריות. ליתר דיוק, ביחסים שבין התובעים לנתבעות נושאות הנתבעות בשני שליש מהאחריות וביחסים שבין הנתבעות לצד ג' נושא כל אחד באחריות שווה (50% ). ב. שאלת גובה הנזק - בעקבות פספוס טיסת ההמשך נאלצו התובעים לקנות כרטיסים לטיסה שיצאה מרומא למחרת בבוקר. הם שילמו עבור שני הכרטיסים 783.78 יורו. כן שילמו 80 יורו למלון בו הם לנו בלילה שבין ה 6.2.13 ל 7.2.13. סכומים אלה מסתכמים בסכום של 4,318.90 ₪ לפי שער היורו ב 6.2.13 (כ 5 ₪ ליורו). אין ספק שכתוצאה מפספוס טיסת ההמשך נגרמו לתובעים עוגמת נפש ואי אלו הוצאות, אותם אני מעריך בסכום של 3,000 ₪ (1,500 ₪ לכל תובע). התובעים טענו גם להפסד יום עבודה כל אחד. טענה זו לא הוכחה. בהקשר זה ראוי לציין שבפניות התובעים לנתבעת ב 9/2/13, 18/2/13, 23/2/13, אין כל זכר לטענה שבגלל האיחור בחזרה ארצה הם הפסידו יום עבודה ב 7/2/13. אין זה סביר בעיני שאם הם באמת הפסידו יום עבודה, הם לא טרחו לציין זאת בהתכתבויות שלהם עם הנתבעת. גם תשלום שכר הטרחה לעו"ד עבור ייעוץ משפטי להגשת התביעה לא הוכח. בכל מקרה, הסכום מוגזם ובלתי סביר. סיכומו של דבר, אני קובע כי נזקם המוכח של התובעים מסתכם בסכום של 7,318.90 ₪. 7. אשר על כן ולאור האמור בסעיף 6 דלעיל, אני מחייב את הנתבעות, הדדית, לשלם לתובעים סך של 4,879.30₪ (שזה שני שליש מ 7,318.90 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 25/4/13 ועד התשלום המלא בפועל. כן אני מחייב את הנתבעות, הדדית, לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 750 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. את צד ג' אני מחייב לשלם לנתבעות 50% מכל סכום אותו תשלמנה הנתבעות לתובעים עפ"י פסק דין זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום לתובעים ועד לתשלום המלא בפועל. ביחסים שבין הנתבעות לצד ג', אין צו להוצאות. למען היעילות, יכולות הנתבעות מצד אחד וצד ג' מצד שני, לשלם כל אחת ישירות לתובעים את מחצית הסכומים שפסקתי לטובת התובעים ובמקרה כזה יהיה צד ג' פטור מתשלום סכום כלשהו לנתבעות. תביעות נגד חברות תעופהתעופה