להלן פסק דין בנושא פיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב במסגרת תאונת פגע וברח: התובע טען כי רכבו נפגע על ידי רכב הנתבע בשעת לילה מאוחרת, וכי הנהג הפוגע ברח מן המקום מבלי להשאיר פרטיו, בלילה שבין 27/8/12 ל-28/8/12. לשיטת התובע הארוע ארע שלא בנוכחותו ומיד לאחר הפגיעה הגיעו בני משפחתו ושכניו אל המקום. לדבריו שכן אחד ראה את הארוע, אך משמדובר בבחור צעיר כבן 17 או 18 שנה, ביקש שלא להגיע אל ביהמ"ש ולהעיד. לדבריו, מיד לאחר שנפגע רכבו, נסע הפוגע לאחור, פגע אגב כך ברכב נוסף, וברח מן הזירה. התובע טוען כי לאחר מכן מצא מתחת לרכבו את לוחית הרכב הפוגע ואת הפגוש הקדמי, ואיתם ניגש לתחנת המשטרה, הגיש תלונה וקיבל את פרטיו של הנתבע כאן. עוד טוען התובע כי לאחר המקרה יצר קשר עם הנתבע, בהתאם לפרטים שנמסרו לו במשטרה, השניים נפגשו במוסך, והנתבע ביקש שלא לערב משטרה. לאחר שהתובע הבהיר לו לשיטתו כי מסר זה מכבר תלונה במשטרה אודות הפגיעה, השיבו הנתבע כי יגיש הודעה במשטרה שהרכב נגנב. לדבריו, נסע לביתו של הנתבע ושם צילם את רכב הנתבע, המצוי בחניית הבית, ועליו ניכרים סימני פגיעה מאחור (הרכב צולם מאחור, הואיל ומצוי היה בתוך החניה, כשפניו אל החצר הפנימית וחלקו האחורי אל הרחוב). הנתבע גרס כי לא היה מעורב בתאונה, כי הרכב נגנב, וכי בהתאמה הגשת התביעה כנגדו יש בה משום הכפשה של שמו. עוד טען כי משהוגשה התובענה באיחור של כ- 8 חודשים ממועד הארוע, נגרם לו נזק ראייתי, שכן הרכב "נמכר לברזל" בינתיים, ולא צולם על ידו כדי להראות כי אין ממש בטענות. לטענת הנתבע רכבו לא היה מבוטח בשעת התאונה, ואף לא היה כשיר לנסיעה במועד הרלוונטי, ועל כן לא ייתכן כי גרם לנזק הנטען. במהלך עדותו לפניי שינה הנתבע גרסתו, הסביר כי הרכב נגנב, ככל הנראה, בליל התאונה, וכי הוא טוען כך כיוון שבבוקר שלאחר התאונה יצא החוצה ומצא את הרכב "זרוק ברחוב", כשניכר בו כי עבר תאונה הן בחלק האחורי והן בחלק הקדמי, או כדבריו "..והוא היה מעוך מקדימה ומאחורה אחרי תאונה", וכי כאשר ראה את הרכב במצבו זה, הניעו והסיעו אל תוך החניה. לטענתו, הרכב היה ניתן להנעה ולנסיעה, ולכן יכול היה להכניס את הרכב לתוך החניה של הבית לאחר שמצאו במצב זה ברחוב. הנה כי כן, נדמה כי הטענה בנוגע לכך שהרכב לא היה כשיר לנסיעה במועד הרלוונטי, ממילא אין בה ממש. בנוסף, טען הנתבע כי הגיש תלונה אודות הגניבה ואולם מעיון באישור המשטרה עלה כי התלונה האמורה הוגשה באיחור של מספר ימים, וכי למעשה במועד התאונה לא היה הרכב מדווח כגנוב. הנתבע הוסיף והבהיר כי למעשה דיווח אודות הגניבה הנטענת רק לאחר שהבין כי התובע מתכוון לפעול בנוגע לתאונה כנגדו, או כדבריו "אחרי שראיתי שמנסים לחפור לי בור אני הבנתי שאני צריך לדווח על הגניבה". נדמה בעיני כי העובדה שהנתבע לא דיווח מיד בשעת אמת על הגניבה למשטרת ישראל, על אף העובדה שלשיטתו קם יום אחד בבוקר ומצא את רכבו "זרוק" בכביש, ומעוך משני צידיו אינה סבירה ואינה הגיונית, אינה מלמדת על התנהגות נורמטיבית ומעידה לכאורה על כוונה להסתיר או לשנות את פני המציאות. גם העובדה שרכב הנתבע אמנם נפגע, אף לשיטת הנתבע, גם בחלקו האחורי וגם בחלקו הקדמי, עובדה שלכאורה מתיישבת עם גירסת התובע בנוגע לנסיבות התאונה יש בה כדי לתמוך בגרסת התובע, וכך גם העובדה שהרכב "נמכר לברזל" זמן קצר לאחר הארוע, מה שלכאורה מלמד על מידת הפגיעות בו ועל מצבו לאחר הארוע הנטען. אלו, ביחד עם השינוי בגירסה בנוגע לתקינותו של הרכב במועד הרלוונטי, והעובדה שהרכב לא היה מבוטח במועד התאונה מלמדים בעיניי כי לכאורה ביקש הנתבע להסתיר מעיני ביהמ"ש את מעורבותו בתאונה, ומטילים צל על מהימנותו וכנותו בעדותו כאן. אציין כי טענות הנתבע בנוגע לכוונת התובע "לחפור" לו בור, או לעשות לו, כדבריו "תרגיל הפוך" נטענו בעלמא. הנתבע לא הראה כי בין הצדדים קשר קודם שעשוי להבהיר מדוע לשיטתו יבחר התובע בו כדי להפילו בפח, ולגלגל עליו דווקא את נזקיו, וגם טענותיו בנוגע לשינוי גרסאות אצל התובע, בדברים שהוחלפו ביניהם מחוץ לכתלי ביהמ"ש לא נתמכו בעדות חיצונית ונמצאו מבולבלים ובלתי הגיוניים. יצויין כי הנתבע לא ביקש לזמן את אביו לעדות כאן על אף העובדה שלכאורה היה אביו עד לחילופי הדברים ויכול היה לשפוך אור על גרסה. לשם הדוגמא אציין כי מחד טען הנתבע כי השוטר אליו פנה התובע להגיש את תלונתו אמר לתובע כי הנתבע הוא נהג מופרע, וכי יש להגיש נגדו את התובענה דנן, ומנגד טען כי התובע אמר לו שסוכן הביטוח שלו הוא שאמר לו שהנתבע הוא נהג מופרע ושיש להגיש נגדו את התביעה דנן. ככלל, כאשר עסקינן בתאונת פגע וברח, נאלץ ביהמ"ש על פי רוב לבסס הכרעתו על סבירות הטענה בנוגע למעורבותו של הנתבע בארוע אל מול סבירות טענותיו בנוגע להעדר מעורבות כאמור. במקרה כאמור, בוחן ביהמ"ש את סבירות טענות שני הצדדים, ואת ההגיון הפנימי שבטענות, מתוך הנחה כי התובע לא יכול להעיד בוודאות על מעורבותו של הנתבע בתאונה, וזאת בין היתר בשים לב למהימנות עדותו של הנתבע לפניו. בהתאמה, ככל ששוכנע ביהמ"ש קיימת סבירות גבוהה יותר כי הנהג הפוגע בזמן התאונה היה הנתבע מאשר כי זה כלל לא היה מעורב בתאונה, סבירות המטה את הכף לטובת התובע בלמעלה מ- 51%, עליו לקבוע כי התובע שכנע את ביהמ"ש בגרסתו והוכיח את תביעתו בכל הנוגע לעובדות המקרה, וכך במקרה שלפניי. אשר לנזקים הנטענים - בעניין זה העיד התובע כי הוא עובד כשיפוצניק עצמאי, כי הרכב הנפגע הוא רכב מסחרי, וכי קיבל אמנם רכב חלופי מחברת הביטוח, אך משמדובר היה ברכב פרטי השייך לחברת השכרת רכב לא יכול היה לעשות בו שימוש להובלת חומרי בניה ולכן נאלץ להמנע מביצוע עבודות במועדים בהם היה הרכב מושבת ומצוי במוסך. עוד העיד כי על אף האמור בחוות דעת השמאי, היה הרכב במוסך מיום 28/8/12, למחרת התאונה, ועד יום 3/9/12, מועד ביצוע התשלום במוסך, על פי הקבלה שהציג (ומשלא סומנה בפרוטוקול תסומן להלן - ת/2). כן העיד התובע כי לעיתים הוא עובד בימי שישי ולעיתים לא, וכי ביום שישי הרלוונטי, כאשר היה הרכב עדיין במוסך, אמור היה להמשיך ולעבוד באותו מקום עבודה בו טרם סיים העבודות עובר לארוע. התובע העיד בכנותו כי את העבודות באותו מקום המשיך לאחר הארוע, ואולם סבורני כי אין בכך כדי לשלול זכותו לקבלת סעד בגין השבתת העבודות במועדים הרלוונטים, שכן בעיכוב בביצוען היה כדי למנוע לכאורה מן התובע את היכולת להתחייב לביצוע עבודות אחרות לאחר המועד שהיה צפוי להשלמתן של אלו. אשר על כן, בגין רכיב זה אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין השבתת רכב למשך 5.5 ימי עבודה (עבור ימי שלישי עד חמישי - 28-30/8, ראשון ושני - 2-3/9, וכן חצי יום בגין יום שישי - 31/8), בסך כולל של 1,078 ₪, לפי 196 ₪ ליום עבודה, בהתאם לאישור רוה"ח שצורף. גם לעניין עוגמת הנפש והטרטורים נחקר התובע, ואציין כי בעניין זה קפוצה ידו של ביהמ"ש, שכן אין ביהמ"ש מעניק סעד של פיצוי בגין עגמת נפש, כאשר לכאורה הנזקים שנגרמו הם בעיקר נזקים כלכליים עליהם ניתן לפצות במסגרת ההליך, וזאת מקום שלא שוכנע ביהמ"ש כי אמנם נגרם נזק מיוחד בשל הנסיבות של המקרה המצדיק פיצוי בגין הרכיב האמור. יחד עם זאת, מקום שפוגע אדם ברכושו של אחר, בורח מן המקום מבלי להזדהות כגורם הנזק, ומבלי להשאיר פרטים מלאים, ולאחר מכן נוקט מיני מינים של תחבולות כדי להתחמק מן החיוב הוא מקרה מיוחד המצדיק, לטעמי חיובו, בנוסף להחזר הוצאות בגין נזקים בעין, בגין הצורך בניהול הליך כדוגמת ההליך כאן, התחקות אחר העובדות, פניה למשטרה ולחברת ביטוח, בה בוטח הרכב הפוגע בעבר, ועוד. בגין כל אלו אני רואה לנכון לחייב את הנתבע בסך של 1,000 ₪. בגין נזקי הרכב קיבל התובע פיצוי מחברת הביטוח שביטחה את רכבו, לאחר שהפעיל את פוליסת הביטוח, ועל כן זכאי התובע לפיצוי בגין שיעור ההשתתפות העצמית, בסך של 1,630 ₪. מכל האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 3,708 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, 29/4/13 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות ההליכים כאן בסך כולל של 700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל. לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים. משפט תעבורהפיצוייםתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה