הצגת דרישת תשלום לבנק בגין פעולות בכרטיס אשראי

לטענתה היתה אמורה הנתבעת להציג לבנק דרישת תשלום בגין הפעולות שביצעה בכרטיס האשראי שלה. אלא, שהנתבעת לא עשתה כן, ופעמיים נאלצה התובעת להסב את תשומת ליבה לכך, עד אשר לבסוף הציגה הנתבעת דרישה והכספים הועברו. עם זאת, בחודש דצמבר 2008 החליטה התובעת להפסיק להשתמש בכרטיס האשראי והנחתה את הנתבעת לגבות את יתרת החוב שעמד באותה העת על 3,870 ₪ בלבד. הנתבעת בחרה, זו הפעם השלישית, שלא להציג לבנק כל דרישה, והחוב - תפח. לטענת התובעת, לו היתה פונה הנתבעת לבנק בדרישת תשלום מתאימה, לא היתה כל מניעה לכבד את הדרישה מאחר שחשבונה היה ביתרת זכות. לא היה כל צורך לפתוח תיק הוצאה לפועל, לנקוט בהליכי גבייה ולחייבה בהוצאות, כפי שעשתה הנתבעת בפועל. מוסיפה התובעת וטוענת כי סופו של דבר החוב הגיע לסך של 13,000 ₪. נוכח מצבה האישי והכלכלי הקשה - כאשר רכבה וחשבונות הבנק שלה מעוקלים - וכשטענותיה אינן נשמעות, נטלה הלוואה (והלוואה נוספת אחריה) ושילמה את סכום האמור. אולם, בעקבות ההלוואות אותן נטלה נקלעה לסחרור כלכלי הנובע, כאמור, ממחדליה של הנתבעת. לפיכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום סכום של 9,130 ₪ (ההפרש בין הסכום ששילמה 13,000 ₪ לבין קרן החוב 3,870 ₪), 2,500 ₪ בגין ייעוץ משפטי והכנת כתב התביעה והיתרה עד לתקרה של 30,000 ₪ - בגין עגמת נפש. 3. לטענת הנתבעת, החל מחודש אוגוסט 2008 ועד לאמצע חודש ינואר 2009 היא ניסתה 10 פעמים לחייב את חשבון הבנק של התובעת (ראו נספחים ב-יא לכתב ההגנה), אלא שהחיוב לא כובד מהסיבה שלא היה כיסוי מספיק שבחשבון ("אכ"מ"). החוב הועבר אפוא לטיפול משפטי ונפתח תיק הוצאה לפועל. במסגרת הליכי הוצאה לפועל הגישה התובעת התנגדות, והתיק הועבר תיק לבית משפט השלום. שאז, הגיעו הצדדים לפשרה לפיה התובעת תשלם לנתבעת סך של 13,000 ₪. סכום זה היה נמוך ב - 17.4% מסכום החוב שהגיע אותה העת לכ - 15,000 ₪. לטענת הנתבעת, כל מטרתה של התובעת בדרישתה הנוכחית כי יושבו לה הכספים אותם שילמה בגין חובה הינה להתעשר שלא כדין על חשבון כיסה העמוק של הנתבעת, תוך העלאת טענות שהן בניגוד למציאות העובדתית, ושממילא היה עליהן לעלות בלשכת ההוצאה לפועל/בבית משפט השלום בעת הדיון בתיק. משלא עשתה כן, אין לתובעת אלא להלין על עצמה. עיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את עדויותיהן של התובעת ושל נציגת הנתבעת ואף אפשרתי לתובעת להיעזר בבתה (בנסיבות המפורטות בפרוטוקול מיום 21.7.13 ומיום 10.12.13). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. 4. התובעת טוענת כי הסכימה לשלם את הסכום של 13,000 ₪ בלית ברירה - לאור העיקולים שרבצו על נכסיה ושהצרו את צעדיה. היא הוסיפה בדיון לפני כי התנתה את התשלום בהמשך ההליך בבית משפט השלום, אולם כאשר התייצבה שם במועד שנקבע לדיון התברר לה כי ב"כ הנתבעת הגיש בקשה לסגור את התיק מהטעם שהושגה פשרה, כך שבפועל לא התקיים כל דיון. 5. אין בידי לקבל טענותיה אלו. הפשרה אליה הגיעו הצדדים הושגה על יסוד בקשתה של התובעת, בכתב ידה, ואין בה כל הסתייגות או אמירה כי היא כפופה להמשך ההליך בבית משפט (לבקשתה של התובעת ראו נ/2, לאישור הפשרה על ידי הנתבעת ראו מסמך מיום 28.2.10 נ/1; להעברת הכספים לב"כ הנתבעת ביום 4.3.10 ראו דף חשבון בנק נספח ט' לכתב התביעה). אין גם כל הגיון מבחינתה של הנתבעת להסכים לקבל סכום נמוך מסכום החוב המעודכן אם ממילא ההליך בבית משפט השלום אינו מסתיים. 6. הסכם הפשרה סיים את הסכסוך בין הצדדים, לאחר שכל צד שקל את שיקוליו והגיע למסקנה כי הפשרה - אף אם איננה נוחה - עדיפה בעיניו. התובעת, מבחינתה, הסירה מעליה את עולם של העיקולים וההליכים שננקטו נגדה, ואף שילמה סכום נמוך יותר מהחוב המצטבר. הנתבעת מצידה הסכימה לקבל סכום מופחת אך בד בבד קיבלה אותו במלואו בסמוך לאחר החתימה על ההסכם. אין בנקיטתם של הליכי הוצל"פ כדי להוות נסיבות חריגות המבססות עילה לביטולו של הסכם הפשרה. גישה אחרת אשר תאפשר לתובע לחזור בו מהסכמתו ולהביא לביטול פשרה כל אימת שהוא סבור - בדיעבד - כי זו לא היתה כדאית מבחינתו, יוצרת אי-וודאות ואיננה מתיישבת עם דיני החוזים (סעיפים 14-18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973). כבר מטעם זה, דין התביעה להידחות. 7. זאת ועוד; בטענותיה של המבקשת לפיהן שומה היה על הנתבעת לחייב את חשבונה שהיה ביתרת זכות בסכום החוב שהצטבר בכרטיס האשראי, היא מנסה - הלכה למעשה - להחיות טענות אשר למצער היה עליהן לעלות במסגרת תיק ההוצאה לפועל או בבית משפט השלום שהתיק הועבר לטיפולו. ההליך שם הסתיים בפשרה, ובכך מיצתה התובעת עניינה. הגשת תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות כשלוש שנים לאחר שהסתיים הסכסוך בפשרה לוקה בשיהוי ומהווה שימוש לא ראוי בהליך המשפטי, בפרט כאשר התובעת כלל לא פנתה לבית המשפט שדן בתיק בסמוך לאחר סגירתו ואף לא בשנים שלאחר מכן על מנת לעמוד על טענותיה. 8. מעבר לדרוש, התובעת טוענת כי לו הנתבעת היתה מציגה דרישה לפירעון החוב, אזי היה בידה לשלמו. אלא, שהיא לא הציגה דפי בנק למועדים הרלוונטיים (אוגוסט 2008-דצמבר 2008) מהם ניתן להתרשם כי לכאורה היתה לה יתרת זכות בחשבון. התובעת אמנם הגישה מכתב מהבנק, לפיו החיוב האחרון שהוגש לפירעון היה בתאריך 2.12.08, ובשיחה שהתנהלה בין הבנק לבין מחלקת הגבייה של הנתבעת נמסר כי לא נשלחה כל דרישה נוספת (נספח ו' לכתב התביעה). אולם, מכתב זה אינו נושא תאריך, לא ברור האם אותו חיוב שלכאורה הוגש לבנק כובד, האם התקבלו דרישות נוספות, קודמות לחודש דצמבר 2008, לפירעון חוב והאם דרישות אלו ככל שהתקבלו, כובדו. האם היתה במועדים הרלוונטיים שבהם לכאורה היתה אמורה הנתבעת להציג לבנק דרישת תשלום יתרת זכות בחשבון ? לשאלות מהותיות אלו אין מענה באותו מכתב של הבנק, ועל כן אין בו כדי להועיל לתובעת בתביעתה. 9. יודגש; הנטל להוכיח את עילת התביעה קרי, את כל אותן עובדות שעל פי הדין המהותי יש בהתקיימותן כדי לזכות את התובע בסעד המבוקש על ידו, מונח לפתחו של תובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראו גם ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ (15.4.07), בפסקה 23). במשפט האזרחי נקבע כי נטל זה הינו על פי "הטיית מאזן ההסתברויות" - "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות..." (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598 (1986)). התובעת לא עמדה בנטל זה. אין בתוכנן של כתבות מאתרי אינטרנט (ת/4-ת/5) כדי להוות ראיה בעלת משקל כלשהוא שיהא בה כדי לשנות מהתוצאה - דחיית התביעה. סוף דבר; 10. התביעה נדחית. לפנים משורת הדין, לא אעשה צו להוצאות. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים מיום ההמצאה. בנקכרטיס חיוב (אשראי)אשראי