בתאונת דרכים בדרך איילון לכיוון צפון מתחת לגשר וולפסון. מחלוקת בין הצדדים לעניין אופן קרות התאונה והאחריות לנזקיו של התובע. 2. על פי הנטען בכתב התביעה התובע רכב על קטנוע לכיוון צפון בשול הימני בשל העובדה כי בשעה זו היה עומס תנועה כבד כמדי בוקר. לפתע וללא כל סימן אזהרה או איתות סטה רכב הנתבעת אל השול וחסם את דרכו. מאחר והמרחק בינו לבין רכב הנתבעת בעת הסטייה היה קרוב ביותר, מאחר והיה זה בוקר חורפי לאחר לילה גשום והכביש היה רטוב ולאור המהירות שנסע (40 קמ"ש), נאלץ התובע לבלום בלימת חירום וכתוצאה מכך נפל על צדו הימני והחליק מספר מטרים נוספים ופגע ברכב הנתבעת. 3. הנתבעת הגישה כתב הגנה לקוני ובו טענה שהתביעה הינה קנטרנית ויש לדחותה. 4. לאחר ששמעתי טענות הצדדים, עיינתי בראיותיהם והתרשמתי מעדותם הגעתי למסקנה לפיה לשני הצדדים אחריות לעצם קרות התאונה וזאת מהטעמים הבאים: א. גרסתו של התובע כפי שהובאה במעמד הדיון הינה: "הייתי לבד על האופנוע. אין לי עדים כאן. נסעתי בשוליים. בבוקר. עומס תנועה כבד. בנתיבי איילון צפונה. כביש 20. התאונה באזור גשר וולפסון. נסעתי בשוליים. הנתבעת החליטה, בדיעבד הבנתי למה, אז לא ידעתי, לרדת לשוליים במכה אחת, ללא התראה. גרמה לי לבלום. ואז החלקתי ונכנסתי בה. מדגים: ירדה לשוליים. אני מניח שהרכב שלה היה בזווית. זה היה הכל בשניות. נאלצתי לבלום. האופנוע התהפך בצידו הימני. עפתי. הוא החליק ונכנס בה. לא ראיתי איפה האופנוע פגע ברכב הנתבעת. נסעתי עד 40 קמ"ש" (עמ' 1-2 לפרוטוקול ש' 26 ואילך). ב. גרסתה של הנתבעת כפי שהובאה במהלך הדיון הינה: "אין לי שאלות. הייתי בדרכי לעבודה בביה"ח איכילוב. מהירות הייתה איטית. נסעתי בצד ימין ל הכביש. 2 נתיבים. צד שמאל של השוליים הבחנתי באדם ששוכב ועומד למות. הבנתי שהוא במצב אנוש. ראיתי אדם מלא דם שוכב על הרצפה נראה כמעט בחוסר הכרה. אני אחות מוסמכת במחלקת ילדים א. לא יודעת מה היה. אח"כ התברר שהוא ניסה להתאבד מהגשר. קשה לי להעריך מאיזה מרחק ראיתי אותו. ירדתי לשוליים כדי להזמין אמבולנס. משטרה. לא היו לידו אנשים. בדקתי שהשוליים נקיים, אותתי. ירדתי בזהירות לשוליים. השוליים היו פנויים. לא הייתי יורדת לשוליים אם הם לא היו פנויים. לא ראיתי את התובע. הייתי לבד ברכב. מהירות הנסיעה הייתה מאוד איטית. הוא כנראה בא במהירות. כשבאתי לרדת פיזית מהרכב שמעתי בום ואז ראיתי אותו. הסתכלתי קודם על האדם ממול ואז ראיתי את התובע. הזמנתי מד"א ומשטרה. רכבי לא נפגע" (עמ' 2 ש' 6-14 לפרוטוקול). ג. הנתבעת טוענת שרכבה כלל לא נפגע ושני הצדדים לא ראו את הפגיעה של האופנוע ברכב הנתבעת (התובע איבד שליטה ונזרק לכיוון אחר והנתבעת לא ראתה את המגע בין שני הרכבים). אי לכך ובהתאם לזאת, לא ניתן ללמוד מהנזק לאופנוע אודות אופן קרות התאונה. ד. תקנה 33 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 קובעת: "במקום שיש כביש לא יסע נוהג רכב אלא בכביש, אלא אם יש הוראה אחרת בחלק זה." תקנה 47 (א) לתקנות התעבורה קובעת: "נוהג רכב לא יעקוף בכביש רכב אחר, בין שהוא באותו נתיב-נסיעה ובין אם לאו, אלא מצדו השמאלי." תקנה 51 לתקנות התעבורה קובעת: " לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב." תקנה 40 לתקנות התעבורה קובעת: "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון." תקנה 41 לתקנות התעבורה קובעת: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש." תקנה 53 לתקנות התעבורה קובעת: "לא יבלום נוהג רכב את רכבו פתאום, אלא לשם מניעת תאונה שאי-אפשר למנעה בדרך אחרת או אם הדבר הכרחי מטעמי בטיחות התנועה; האמור בתקנה זו לא יחול על בלימת רכב לשם ניסוי בלמיו, בתנאי שלא יערוך אדם ניסוי כזה אלא לאחר שנקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים והבטיח שאין הניסוי עלול לסכן או להפריע לרכב הנוסע בדרך." ה. תחילה עליי לציין שעדותה של הנתבעת לכך שראתה אדם שוכב על הרצפה מחוסר הכרה והיא ביקשה לבוא לעזרתו נחזתה בעיניי כאמינה וראויה לציון. עדותה זו נתמכת באמור בדו"ח פעולה מספר 8-003-0009-02 (להלן: "דו"ח הפעולה") שצורף לכתב התביעה בו נרשם על ידי השוטר שהיו 2 נפגעים, דהיינו, התובע ואדם נוסף. ו. יחד עם זאת, בדו"ח הפעולה נרשם: "בדרך לעבודה הבחינה באדם שקפץ מהגשר לשול שמאל והיאדיווחה למשטרה וירדה לשול ימין ללא לשים ופגעה ברוכב ששמו יוסף פל". הנתבעת מאשרת בחקירתה הנגדית שאולי אמרה את הדברים הללו לשוטר באותו הרגע אך אינה זוכרת זאת (ר' עמ' 2 ש' 26 לפרוטוקול). ז. לאור האמור בדו"ח הפעולה ועדותה של הנתבעת שאולי אמרה אותם הדברים באותו הרגע ובהתחשב בזאת שיש ליתן משקל ניכר לדברים הנאמרים מיד ובסמוך לקרות התאונה, הנני מקבל את גרסתו של התובע לכך שהנתבעת סטתה עם רכבה לשול ימין וכל זאת מבלי שהבחינה בתובע שנוסע בשוליים וכתוצאה מכך נאלץ התובע לבצע בלימת חרום, החליק, נפל והאופנוע פגע ברכב התובעת. ח. אי לכך ובהתאם לזאת, הנני רואה בשני הצדדים כאחראים לקרות התאונה. ראשית, התובע נסע בשוליים תוך כדי עקיפה של רכבים מצד ימין ושלא במהירות סבירה בנסיבות העניין המאפשרות לו שליטה מלאה על האופנוע נוכח זאת שהיה יום חורפי והכביש היה רטוב. יחד עם זאת, הנתבעת סטתה מנתיב נסיעתה לשוליים תוך סיכון התובע ומבלי לשים לב אליו וזאת שלא מתוך כוונה למנוע תאונה או מטעמי בטיחות התנועה, אלא מתוך בחירה מודעת. בעשותה כן חסמה את נתיב נסיעתו של התובע ואילצה אותו לבלום כמפורט לעיל. ט. איני מקבל טענתו של התובע לכך שמקובל וקיים אישור לנסיעה של אופנועים בשוליים. טענה זו אינה מתיישבת עם תקנות התעבורה ולא מצאתי שיש במכתב שצירף התובע לכתב תביעתו מיום 18.2.08 (נספח ג' לכתב התביעה) בכדי לאשר נסיעה כדין בשול וכך גם לגבי טיפ רכיבה: אוסף עצות לרכיבה בשול (נספח ה' לכתב התביעה). יפים לעניין זה דבריו של כב' הש' קוטון בת"ק 41157-02-10 אלון נ' טרביה ואח' שם נקבע: "התובע בחר לנסוע על השול ומלכתחילה העמיד עצמו בסיכון בלתי מבוטל, בעשותו מעשה הנוגד את תקנה 33(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ומתוך מודעות מלאה למעשהו." י. לפיכך, הנני רואה בשני הצדדים כאחראיים בשיעורים שווים (50% כל אחד) לתאונה. 5. לסיכומו של דבר, הנני מקבל את תביעתו של התובע בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 16,477 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. 6. בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 400 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום. במידה והסכום לא ישולם במועד הנקוב לעיל, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 7. הנני מיידע את הצדדים בדבר זכותם להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד וזאת תוך 15 יום. תאונת דרכים