תביעה לתשלום 15,000 ₪ בגין אי החזרת כסף עבור חבילת נופש שבוטלה העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים: התובעים רכשו ביום 15/04/10 חבילת נופש לברצלונה, הכוללת טיסה שנקבעה ליום 18/04/10. תמורת החבילה שילמו התובעים 2,195 ₪ ב- 5 תשלומים שווים. כשהגיעו התובעים לשדה התעופה, התבשרו שבשל התפרצות הר געש באיסלנד וענן העפר שנוצר, שדה התעופה בספרד נסגר וטיסתם נדחית לשעה 18:00. באותו הערב נדחתה הטיסה פעם נוספת ליום 19/04/10. ביום 19/04/10 ביטלו התובעים את חבילת הנופש. לטענת התובעים, נציגת הנתבעת 2- הגב' אביבית, שוחחה עם התובעת וייעצה לה לבטל את חבילת הנופש, שכן "לא ברור מה יהיה". לטענתם הובהר לתובעת, שבנסיבות העניין, ביטול העסקה לא יהא כרוך בדמי ביטול. מספר שעות לאחר מכן יצרו התובעים קשר טלפוני עם הנתבעת 1 וביקשו להרשם לטיסה במועד חלופי, כשניתן יהיה לשוב ולטוס לאירופה. במעמד זה נמסר לתובעים, כי עליהם לשלם דמי ביטול. ניסיונותיהם להבהיר לנתבעת 1 את התחייבות אביבית ובקשותיהם כי תערך שיחת ועידה עם הנתבעת 2 לאימות דבריהם, לא נענו. התובעים הדגישו, כי עד ליום הגשת התביעה לא קיבלו את כספם, אף לא את הסכום העולה על שיעור דמי הביטול. הנתבעות אישרו את הזמנת חבילת הנופש וביטולה, אך טענו כי מאחר שהתובעים לא חתמו על כתב ויתור, לא היה מקום להשבת כספם. לטענת הנתבעת 1, "האמור בכתב התביעה בא לעולם בשל אי המצאת כתב הויתור על ידי התובעים לא לנתבעת 1 ולא לנתבעת 2, כך כי ללא אישור וזיכוי על ידי הנתבעת 2, אין בידי הנתבעת 1 כל אפשרות לזכות את התובעים, שכן כספם הוחזק בידי נתבעת 2". כנטען, עם ביטול חבילת הנופש הובהר לתובעים, כי עליהם לפנות לספקית החבילה, הנתבעת 2, האחראית על כל שינוי בהזמנה. הנתבעת 1 ייחסה אחריות לתובעים "לאי המצאת כתב הויתור והסילוק... באם היה מועבר לידי נתבעת 1 במועדו, היתה תובענה זו מתייתרת מזמן". הנתבעת 2 דחתה את הטענה כי נציגת השירות מטעמה התחייבה שהתובעים לא יחויבו בדמי ביטול. לטענתה, הבטחה כאמור לא יכלה להינתן בטרם בדיקה עם כלל הספקים המעורבים במתן השירות. לנוכח פניית התובעים, פנתה הנתבעת לספקי השירות בארץ ובחו"ל, על מנת לנסות ולהקטין את עלות דמי הביטול, שעמדו באותה עת ע"ס 230 דולר. מאמצי הנתבעת 2 הביאו להפחתת דמי הביטול לסך 70 יורו (עלות לילה אחד בבית המלון בברצלונה), תוך שהנתבעת 2 מוותרת על עמלותיה. הנתבעת 2 הוסיפה וטענה, כי באותו היום בו בוטלה ההזמנה, "דאגה הנתבעת 2 להוציא לנתבעת 1, דרך מערכות המחשב, חשבונית זיכוי בסך 337.82 דולר נטו. חשבונית זו לא מומשה ע"י הנתבעת 1". לגישתה, על מנת שתאושר סופית השבת כספי התובעים, "נדרשו התובעים לחתום על כתב ויתור, בו הם מתחייבים שעם קבלת הזיכוי למעט סך של 70 יורו, הם מוותרים על כל תביעה כלפי הנתבעת 2", אך התובעים סרבו לחתימה כאמור. לאחר קבלת כתב התביעה, זיכתה הנתבעת 2 את הנתבעת 1 בסך 476 דולר (מלוא הסכום ששולם לידיה בעבור חבילת הנופש, בהפחתת דמי הביטול בסך 70 יורו). דיון והכרעה: הצדדים תמימי דעים, כי התובעים זכאים להשבת התמורה ששולמה בגין חבילת הנופש שבוטלה. המחלוקת הינה אך בנוגע לתשלום דמי הביטול. דמי הביטול לגרסת התובעים, ביטלו את הנופש לאחר שהובהר להם שבנסיבות העניין, הביטול לא יהא כרוך בתשלום דמי ביטול. הנתבעות הכחישו שכך נטען בפני התובעים, אלא שהגב' אביבית לא התייצבה לדיון ובכך יש כדי להקים כנגד הנתבעת 2 את החזקה הראייתית, כי לו היתה היא מתייצבת ונחקרת על גרסתה, היה בעדותה כדי לתמוך בטענות התובעת. אוסיף, כי הנתבעת 2 לא טענה שהגב' אביבית לא שוחחה עם התובעת, אלא שלטענתה, היא לא תוכל לזכור דבר (פרוט' עמ' 1, ש' 14-15). בנסיבות העניין ובהינתן ונתתי אמון מלא בעדות התובעת, גרסת התובעים הוכחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי. אי השבת כספי התובעים: למרות שכאמור לעיל, הנתבעות לא חלקו על זכות התובעים לקבלת כספם וטענו אך לעניין דמי הביטול (בשיעור 70 יורו), הרי שהנתבעות בפועל לא השיבו את כספי התובעים ואילצו אותם לפנות לערכאות למימוש זכויותיהם. בהקשר זה, לא מובן מדוע התנו הנתבעות את השבת כספי התובעים בחתימה על מסמך ולפיו מוותרים הם על זכותם לדרוש השבת עלות דמי הביטול. לגישת הנתבעת 1, "נתבעת 2 טענה באופן ברור כי ללא חתימת התובעים לא ניתן להשיב כספם לא באופן חלקי ולא באופן מלא כאמור בכתב הסילוק" (הדגשה הוספה). האמור קיבל ביטוי מפורש גם בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת 2- "כתב הויתור מעולם לא הגיע חתום למשרדי הנתבעת 2, וזוהי הסיבה היחידה שבשלה לא זוכו התובעים באמצעות הנתבעת 1 בסך הזמנתם" (הדגשה הוספה). יש לראות בחומרה גם את עצם העובדה שהנתבעות גבו את מלוא עלות החבילה לאחר ביטולה ובמקביל, מיאנו להשיב את כספי התובעים. יודגש, התשלום הראשון עלה על שווי דמי הביטול ומכאן, שגביית ארבעת התשלומים הנותרים היתה ללא זכות שבדין, תוך ניצול כוחן העדיף של הנתבעות על פני הצרכנים. התובעת הבהירה שדרשה שיתרת התשלום לא תגבה, אך הנתבעת 1 המשיכה בגבייה תוך התעלמות מעובדת ביטול העסקה ומדרישות התובעת. יודגש- הנתבעות לא טרחו כלל להשיב את כספי התובעים, אף לא לאחר שהוגשה התביעה. הנתבעת 1 אף לא השיבה את הכספים בהם זוכתה ע"י הנתבעת 2 לפני הדיון שנערך במעמד הצדדים. בהותרת כספי התובעים בידי הנתבעות היה משום עשיית עושר עמה אין להשלים. אין ליתן יד למצב בו גופים כופים על אזרחים וויתור על זכותם החוקתית לתבוע את המגיע להם בערכאות, ומתנים השבת כספם בוויתור כאמור. מה אינטרס לגיטימי היה לנתבעות עת שדרשו מהתובעים כי יחתמו על כתבי-ויתור? לשווא נחפש אינטרס או קצהו של אינטרס לגיטימי. הנתבעות ניצלו את מעמדן העדיף על פני התובעים, ובית-המשפט לא ייתן יד למי שעושה כן: "זכות הגישה של האזרח לערכאות הוכרה בהלכה הפסוקה כזכות יסוד, אף שאין היא כתובה עלי חוק: "גישה חפשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם אינה כתובה עדיין עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות... תקנת הציבור דורשת שהדרך אל בית המשפט תהיה פתוחה, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בסכסוכים משפטיים למיניהם". (דברי השופט זמיר בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פד"י מח(2) 862, 874)" (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים. ניתן ביום 22/06/08. ראה גם ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769, 789). זאת ועוד, "לכאורה, דרישת הנתבעת כי התובעים יחתמו על כתב וויתור על כל דרישה או תביעה הינה בגדר תנאי שחזקה שהוא מקפח לפי סע' 4(1) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 ושממילא מוקנית לבית המשפט סמכות לבטלו, כולו או חלקו (סע' 19 לחוק החוזים האחידים)" (ת"א (עכו) 5195-11-09 פדיל קדאח נ' השטיח המעופף בע"מ, . ניתן ביום 29/08/11). על עוסקים המודעים לזכות צרכן לקבלת כספו, לדאוג להשבת הכספים ללא דיחוי או התנאה, כקבוע בחוק הגנת הצרכן. גרירת רגליים במשך כשלוש שנים ובפועל, חיוב התובעים לפנות לבית המשפט כדי לממש זכותם, הינה התנהלות פסולה. העובדה שגביית כספים נעשית ללא כל קושי ע"י ספקים, אך השבת הכספים מצריכה מהצרכן טרחה ואובדן זמן, כאשר בפועל מבוצעת ההשבה לאחר זמן לא מבוטל או שאינה מבוצעת כלל, הינה נוהג פסול אשר אין להשלים עמו. מעבר לעובדה שבירור טענות צרכנים אורך בלא מעט מהמקרים זמן רב מהנדרש, הרי שבכל אותו הזמן מוחזקים כספי הצרכנים בידי הספקים, אשר משיבים אותם במקרים רבים בסופו של יום בערכי קרן בלבד. הנתבעות שבו והפנו אצבע מאשימה לתובעים, שלא עקבו ויצרו קשר טלפוני חוזר על מנת להתעדכן בטיפול בזיכוי. אלא שעל הנתבעות היה לבצע את הזיכוי ללא הטרחת התובעים. האמור מתווסף לתיאור התובעים את היקף הטרחה שנכפתה עליהם (פרוט' עמ' 3, ש' 9-26). על הנתבעות היה לפעול מיוזמתן להשבת הכספים שאינם שנויים במחלוקת ולא להמתין מספר שנים ובסופו של יום, אף לחייב את התובעים בנקיטה בהליכים משפטיים שניתן היה למנעם בנקל. סבורני, כי בכך שהנתבעות לא השיבו את הכספים לתובעים, גם לאחר הגשת תביעתם, יש כדי לזכותם בפיצוי. קריטריונים לעניין שיעור הפיצוי הראוי נקבעו בחוק הגנת הצרכן. סעיף 31א(ה) לחוק קובע, כי בבואו לקבוע את גובה הפיצויים, יתחשב בית המשפט, בין השאר ב"הרתעה", "חומרת ההפרה, היקפה הכספי ונסיבותיה", "שוויה הכספי של העסקה שבקשר אליה בוצעה ההפרה" וכן, ישקול בית המשפט "עידוד הצרכן למימוש זכויותיו". בנסיבות הענין, יש לקחת בחשבון גם את העובדה שאין המדובר במעידה חד פעמית, אלא במדיניות בלתי ראויה (פרוט' עמ' 4, ש' 1). יצוין, כי כל אחת מהנתבעות טענה לאחריות רעותה, אך שתי הנתבעות חטאו בהתנהלותן מול התובעים. הנתבעת 2 אשר לא השיבה את הכספים והתנתה את ההשבה בחתימם על דמי הביטול, והנתבעת 1 אשר לא פעלה לשמירת זכויות לקוחותיה, לא התייחסה בכבוד הראוי לפניותיהם, המשיכה בגביית מלוא עלות החבילה (אף לאחר שהוצאה חשבונית זיכוי) וכן, לא השיבה את הכספים שהועברו לחשבונה ע"י הנתבעת 2 לאחר הגשת התביעה. מסקנת הדברים הינה שעל הנתבעות להשיב לתובעים את מלוא התמורה ששולמה (2,195 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ביטול העסקה וכן, לפצותם בסך 2,000 ₪, פיצוי הכולל את הוצאות המשפט, עוגמת הנפש, הטרחה וזמן הבטלה שחוו. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים. נופשסוכני נסיעות (תביעות)החזרת כספים