הוגש כתב אישום, המייחס עבירה של נהיגה בשכרות עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה על פי עובדות כתב האישום ביום 08.2.2013 בשעה 03:20, נהג הנאשם בכביש 412 כשהוא שיכור כאשר בבדיקת דגימת אויר נשוף שמסר סמוך לעצירתו, נמצא ריכוז של 705 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף. תשובת הנאשם לאישום: בישיבת ההקראה השיב ב"כ הנאשם לאשמה, כדלקמן: "אבקש לכפור באשמה, מודה בזמן ובמקום ובנהיגה כופר בשכרות מסכים להגשת תע"צ ...". פרשת התביעה: מטעם התביעה העידו שני עדים: עת/1, רס"מ עדי בן יהודה, עת/2, רס"מ מיכל מימון. עת1/הגיש המסמכים הבאים: הזמנה לדין וכתב אישום, כולל נסיבות המקרה ודברי הנהג - ת/1. דו"ח עיכוב- ת/2. דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות- ת/3 עת2 הגיש המסמכים הבאים: פלט ינשוף מספר 1234- ת/4. דין וחשבון על בדיקת שכרות באמצעות ינשוף - ת/5. פלטים עצמים תחילה וסיום משמרת, כולל בדיקות כיול - ת/6. תעודת בלון יחידה ת/7. כן הוגשו בהסכמה : תע"צ תקינות, כרטיס מכשיר, טופסי ביקורת תקופתית - ת/8. שימוע בדבר פסילת רישיון נהיגה - ת/9. שימוע בדבר איסור מנהלי ברכב - ת/10. הודעת איסור שימוש ברכב - ת/11. פרשת ההגנה : הנאשם בחר להעיד להגנתו אך מסר רק שכל אשר מסר לשוטרים היה אמת, למעשה אישר הכחשתו ששתה אלכוהול. ולא הסכים עם הכתוב בעניין בדיקת הביצוע. ב"כ הנאשם טען בסיכומיו, בין היתר כי יש לזכות הנאשם כיוון שעת/1 לא הסביר מניין "המציא" את שעת העצירה וכיצד זכר אותה. עת/1 טען שהעביר הנאשם לעת/2 שלא נכחה בשטח וזאת בשעה 03.41, כאשר הבדיקה בשעה 03.44, וזאת רשמה כי נכחה עם הנאשם לפני "ה15 דקות" היא מסרה לו שאסור לו לאכול, לשתות, לעשן וכו'. ועמדה על כך שהייתה עמו כאמור. כמו כן אין לקבל את דו"ח המאפיינים שכן למרות הרישום שהוא "מן הגרועים ביותר" והנאשם "לא עמד ולו במבחן אחד", הרי התרשמות השוטר הינה "לא ניתן לקבוע". דיון ומסקנות: לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהופעת העדים בפניי, בחנתי את הראיות שהובאו בפניי מצאתי כי התביעה הוכיחה מעל כל ספק סביר את יסודות העבירה ואנמק: לעניין תקינות המכשיר: לאור הגשתם בהסכמה של המסמכים הרלוונטיים להוכחת תקינות מכשיר הינשוף במועד ההפעלה, אי חקירת עדים בנושא ולמעשה אי העלאת כל טענה כנגד התקינות, לא מצאתי ספק בתקינותו של מכשיר ינשוף מס' 45 שבאמצעותו נערכה הבדיקה. קביעת השכרות על פי בדיקת נשיפה - ינשוף: עת/1 מסר כי במהלך בדיקות שכרות אקראית בכביש 412 ק"מ 13, עצר את רכב הנאשם בשעה 03.20, שעה זו רשם העד הן בהזמנה לדין ת/1, בדו"ח העיכוב ת/2, אולם מעבר לכך שעה רשומה גם בדו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות ת/3. עת/1 דחה את נסיות ב"כ הנאשם שטען כי שעת העצירה אינה נכונה ועמד על השעה הרשומה (עמוד 2): "ש. מתי רשמת שהוא נעצר בשעה 3:23 ת. בשעה 3:23 ש. לא מתי רשמת את זה? ת. בשעה שעצרתי את הרכב לבדיקה. ש. כל ת/ 1 מילאת בדיעבד אחרי שהיה כבר בדיקת ינשוף אחרת לא היית יכול לדעת שיצא 537 ת. לא רשמתי אני לא זוכר. ש. אז אתה גם לא יכול לזכור מתי עצרת אותו במדויק. ת. בשעה שרשומה. ש. איפה רשומה השעה שמולתה כאן בדיעבד? ת. מה זה מאיפה מהשעון. ש. אתה מילאת את ההזמנה לדין בשעה 3:53 אני שואל איך בשעה 3:53 אתה יודע שעצרת אותו 21 ? בשעה 3:23 ת. אני לא זוכר לא רשמת את זה. ... ש. אתה זוכר את האירוע? ת. רק ממה שכתוב". בכל הכבוד הראוי לניסיונות הסנגור לערער את בטחון עת/1 בשעה, העד שב וענה כי זו השעה, ומקובלת עלי גרסתו שהוא כן נסמך על האמור במסמכים. כמו כן בסך הכל עברה כמחצית השעה בין העצירה לרישום ההזמנה לדין. וגם אם הלה לא רשם דבר ניתן לזכור השעה בפרק זמן זה. אולם יתרה מזו השעה 03.20 מופיעה גם בת/3 שהעד החל בעריכתו בסמוך לעצירת הנאשם. לא זו אף זו, במעמד הכפירה הודה ב"כ הנאשם "מודה בזמן..." והדבר מדבר בעד עצמו, והנאשם עצמו לא מסר כל שעה אחרת שלטענתו נעצר בה, כך שלמעשה אין כל סיבה שלא לקבל את שעת העצירה כ03.20. עת/1 ציין כי הודיע לנאשם כי הוא מעוכב לבדיקת שכרות וכי מרגע זה נאסר עליו לשתות, לאכול, או לעשן עד להודעה אחרת, ובת/3 מצוין כי מרגע עצירת הרכב וכל עוד שהנאשם היה במשמורתו הוא לא אכל, לא שתה, לא עישן, לא הקיא, ולא הכניס דבר מה לאפו או לפיו. והדבר אמין בעיני. כן נרשם שהעביר את הנאשם למפעילת הינשוף ב03.41 לאחר שהנאשם הסכים לבדיקת הינשוף וחתם על הסכמתו ועל קבלת ההסבר הנדרש ס' 8 בת/3. וגם זה אמין בעיני ולא נסתר ע"י ההגנה. נקודה נוספת שציין הסנגור הייתה שעת/1 לא ציין מתי הביא את הנאשם לבית דגן, ולטעמי אין בכך ממש, שכן עת/1 ציין כי נהג ברכבו של הנאשם ועמו לחניה בטוחה בבית דגן וציין זאת לאחר כל הבדיקות, שנערכו בשטח ואין לכך כל קשר לבדיקת הינשוף עצמה שנערכה במקום עצירת הרכב ולא בתחנה בבית דגן. ע/ת2, מפעילת הינשוף הפעילה את הינשוף במקום עצירת הנאשם, ציינה כי הנאשם הועבר אליה ע"י עת/1, היא בצעה את הבדיקה תוך שימוש בפיה חדשה עבור כל נשיפה שבוצעה, ובבדיקת הינשוף נמצאה תוצאה סופית של 705 מיקרוגרם תוצאה העולה על שולי הבטיחות שנקבעו לאכיפת שכרות כפי שנקבע ע"י בית המשפט המחוזי בפרשת עוזרי, 290 מיקרוגרם. ב"כ הנאשם ציין נכונה כי עת/2 כתבה בת/5 כי הייתה נוכחת בזמן שלפני ה-15 דקות והיא גם הודיעה לו שאסורים עליו כל הדברים והשגיחה עליו יחד עם עת/1, וזאת כאשר עת/1 עצמו ציין כי היה לבד עד המפעיל. איני סבור שיש בסתירה זו על מנת להושיע את הנאשם, שהרי חשוב לזכור שגם עת/1 וגם עת/2 נכחו, במקום עצירת הנאשם, כאשר עת/2 לא נקראה למקום אלא הייתה שם מלכתחילה, ויתכן שלטעמה השגיחה על הנאשם. אולם בכל מקרה סומך אני בהחלטתי זו על דבריו של עת/1, שהשגיח על הנאשם כל הזמן וראה לעניין זה גם השורה האחרונה בנסיבות המקרה בת/1, וזאת אף מעבר לאמור בפרוט בת/3. איני מקבל הטענה כי עקב רישום של עת/2 שהשגיחה על הנהג, לא ניתן להסתמך על בדיקת הינשוף, שכן סתירה זו אינה בעלות נפקות משפטית רלבנטית להרשעת הנאשם. שהרי אין מדובר באותן סתירות "מהותיות מוכוונות מטרה" שהפסיקה קבעה שיש בהם לערער אמינות גרסת עדים, אלא שבנסיבות המקרה כאמור, מדובר בסתירה שאינן יורדת לשורשו של עניין ההשגחה על הנאשם, הפעלת מכשיר הינשוף או פוגעת מהותית באמינות העד. לאור האמור, מצאתי כי מכשיר הינשוף הופעל כראוי ונשמרו נוהלי הפעלתו ותוצאת המדידה בסך 705 מיקרוגרם אמינה. חיזוק תוצאות בדיקת הנשיפה באמצעות מבחן הביצוע: אין ספק שצודק ב"כ הנאשם שטען בסיכומיו כי "נרשם דו"ח מאפיינים מן הגרועים ביותר שכן מרישומיו של עת/1 עולה כי הנאשם לא עמד ולו במבחן אחד", ואין צורך להכביר מילים נוספות. אומנם נכון הדבר כי עת1 ציין במסקנתו שלא ניתן לקבוע האם הנהג נראה תחת השפעת אלכוהול, אך המבחנים מדברים בעד עצמם. לסיכום נקודה זו אציין כי יש מצבים בהם מתעורר קושי להרשיע נאשמים בשכרות על סמך בדיקת המאפיינים ואולם אין לכך חשיבות מעשית במקרה זה לאור תוצאות בדיקת הינשוף המעידה על שכרותו של הנאשם. גרסת הנאשם: הנאשם אכן הכחיש כי שתה אלכוהול בסמוך למועד הנהיגה וטען כי שתה ויסקי יומיים לפני הנהיגה, ובחקירה החוזרת גם טען כנגד תוצאות בדיקת המאפיינים, אך זאת לאחר שבחקירה הנגדית טען כי אין לו מה לומר על רישום השוטר. כך או כך לא מצאתי לקבל את גרסתו וזאת לאור עדות עדי התביעה ותוצאות בדיקת הינשוף. סוף דבר: כאמור לעיל התביעה עמדה בהוכחת היותו של הנאשם שיכור, אני קובע כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום ומרשיעו בדין. משפט פלילימשפט תעבורהשכרותפקודת התעבורה