נסע על השול ולא על הכביש, ועבר בכך עבירה על תקנה 33(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). הנאשם כפר במיוחס לו וביקש לקבוע את התיק להוכחות. בישיבת ההקראה, שהתקיימה ביום 06.05.13, השיב הנאשם לאשמה בהאי לישנה: "היו איתי ברכב אנשים ואני עצרתי על מנת לעזור למישהי להניע את הרכב. יש לי עד אחד". בישיבת ההוכחות, שהתקיימה ביום 10.09.13, העידה המאשימה מטעמה את מר עופר חזן עורך הדו"ח, אשר במועד האירוע היה שוטר, וכיום פרש ממשטרת ישראל. בתום פרשת התביעה העיד הנאשם לבדו. בתום עדותו ביקש כי בית המשפט יורה על דחיית הדיון על מנת לאפשר לו להשלים את עדויות ההגנה ולקרוא לעדות שני עדים נוספים: האחד, עד ההגנה עליו הצהיר בתשובתו לאישום ואשר בעדותו יש לטענתו כדי לתמוך בגרסתו לפיה הימצאותו בשול הייתה לצורך סיוע לרכב תקוע להניע; והשני, מר איציק קייס, כעד הזמה, על מנת שיעיד על ההכרות המוקדמת שהיתה בינו לבין עורך הדו"ח. לא נעתרתי לבקשת הנאשם, ואף הבעתי תמיהתי מדוע הנאשם בחר שלא להגיש בקשה לדחיית מועד הדיון כל עוד היה ידוע לו שהעד מטעמו אינו זמין. הרי במועד ההקראה הודעתי לצדדים כי כל צד ידאג לזימון העדים מטעמו ויוודא את התייצבותם לישיבת ההוכחות. לא זו אף זו, הנאשם התנגד לבקשת המאשימה לדחיית מועד הדיון, כאשר העד מטעמה איחר להתייצב לדיון וביקש לקיים את הדיון בהעדרו. דיון והכרעה החובה להשתמש בכביש בלבד תקנה 33(א) לתקנות התעבורה קובעת, כדלקמן: "במקום שיש כביש לא יסע נוהג רכב אלא בכביש, אלא אם יש הוראה אחרת בחלק זה". האם נסע הנאשם שלא בכביש? עד התביעה העיד בפניי כי בכניסה למנהרה היה פקק תנועה. לפתע, הוא הבחין באמצעות המראה כי רכבו של הנאשם מתחיל לנוע לאורך השוליים, ונסע "בסביבות 100 מטר פלוס" (עמ' 1, ש' 26). משכך, הוא הורה לו לעצור. הנאשם הודה בפניי כי נסע על השול "מטרים בודדים..."(עמ' 8, ש' 3). ואף בעדותו יש בכדי לאשש את גרסתו של עד התביעה כי שמר על קשר עין עם הנאשם מתחילת נסיעתו על השוליים " ...ונכנסתי לרכב וניסיתי להשתלב חזרה בתנועה. כשחזרתי לרכב הבחנתי בשוטר שהעיד, הוא גם הסתכל עלי והיה נראה כאילו הוא רוצה לצאת מהנתיב שלו לשוליים, הוא חזר לנתיב שלו, אני התחלתי לנסוע עם הרכב שלי. הוא היה כמה עשרות מטרים לפניי, הוא עצר בצד סימן לי לעמוד, עצרתי ..." (עמ' 7, ש' 6 -9). להגנתו טוען הנאשם כי הוא הבחין ברכב תקוע בשוליים ומשכך, עצר את רכבו בכדי להושיט עזרה לרכב זה. לאחר מכן ומשסיים עם פעולות הסיוע הוא נע עם רכבו על השוליים וזאת בכדי להשתלב חזרה לנתיב הנסיעה. כאמור, עד התביעה העיד בפניי כי הוא לא ראה אף רכב חונה על השול שאם כן היה עוצר בעצמו בכדי להושיט לו עזרה. בעדותו של הנאשם יש כדי לאשש זאת שכן הנאשם מודה כי עוד טרם החל בנסיעה הרכב התקוע עזב את המקום "כשנסעתי בשוליים היא השתלבה לפניי" (עמ' 8, ש' 15). גם אם אקבל טענת הנאשם כנכונה, הרי אין בה בכדי להוות הגנה טובה עבורו שכן היה עליו להיוותר במקום עמידתו, לסמן לצורך חזרה לנתיב הנסיעה, עד שיעלה בידו לשוב לנתיב הנסיעה, זאת כפי שעשתה נהגת הרכב אשר לה העניק הנאשם סיוע - "ש. כלומר היא בעצם השתלבה בתנועה במקום מבלי לנסוע על השוליים כי אתה עומד לפניה. ת. כן" (עמ' 8, ש' 18 -19) במקום לעשות כן, בחר הנאשם להתקדם ולנסוע על השול, ובהתאם לעדותו, הוא עצר רק במועד בו התבקש לעשות כן על ידי עד התביעה. אציין כי הנאשם העיד בפניי כי במועד האירוע היו עימו ברכב שלושה נוסעים נוספים "שני טרמפיסטים ואחי" (עמ' 7, ש' 26). משכך, תמוה בעיניי מדוע הנאשם, אשר ידע כי אחד העדים שוהה בחו"ל, בחר שלא לקרוא לעדות אחד משני הנוסעים האחרים אשר היו עימו ברכב. הלכה פסוקה היא, כי אי הבאת עד רלוונטי לעדות פועלת לרעת הצד שנמנע מהבאתו ומחזקת את גרסת הצד שכנגד. שכן לו סבר הנאשם כי יהיה בכך כדי לסייע בידו היה מביאו לעדות. אי הבאתו של אחד הנוסעים אשר במקרה דנן היה נוכח עימו מהווה חיזוק לראיות התביעה. "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה" (ע"פ 437/82 אבו נ' מ"י פ"ד לז(2) 85. ויפים לענייננו דברי בית המשפט העליון בעפ 677/84 אמנון דוד נ' מדינת ישראל , פ"ד מא (4) 033 ( 15.09.87): "כידוע, כלל הוא, שאי-הבאת עדות או ראיה, אשר נאשם יכול היה להביא ולפי תכתיב השכל הישר יכול היה להיעזר בהן אילו הייתה גירסתו נכונה, מקימה נגדו חזקה, אותה עדות או אותה ראיה היו "מדברות" נגדו: ...בכך חיזוק נוסף - אולי לאו דווקא סיוע פורמאלי בפני עצמו - לבניין התביעה". (ראה גם: ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736; ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין ( 28.12.94)). לסיכום אמנם בפניי עדות יחידה מטעם המאשימה אולם, לאחר ששקלתי את עדותו של הנאשם אל מול עדותו של עד התביעה, אני סבור שאף בגרסתו של הנאשם יש חיזוק לגרסת המאשימה. על כן הגעתי למסקנה כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, היינו, נסיעה על השול ולא על הכביש. הנאשם טען ואף רמז לכך מספר פעמים בעדותו, כי מקונן בלבו החשש שמא ההיכרות המוקדמת שהיתה בינו לבין עד התביעה, היא זאת שגרמה לרישום הדו"ח נגדו. אינני שותף לגרסה זו של הנאשם ולא התרשמתי כי ההיכרות המוקדמת, אם היתה כזו, היא זאת שגרמה לרישום הדו"ח נגדו. עד התביעה ציין כי בעת שהבחין ברכב מבצע את העבירה ממרחק מה במראה הימנית של רכבו, וגם לאחר שביקש ממנו לעצור, הוא לא ידע כי מדובר ברכבו של הנאשם. לטענתו, אלא הנאשם היה מזכיר לו את השם של חברו, על מנת להימנע מרישום דו"ח נגדו, השוטר לא היה מזהה את הנאשם. התרשמתי מעדותו של השוטר כעדות אמינה ולכן אני מקבל את גרסתו בהקשר זה. לאור כל האמור לעיל, לאחר שהזהרתי את עצמי כי מדובר בעדות יחידה במשפט פלילי, אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. משפט תעבורהתקנות התעבורהכביש