בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961, ולביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה. החלטות הפסילה וההשבתה נמסרו למבקש בשל עבירה לכאורה של נהיגה בשכרות. בטרם אתייחס לשיקולים הספציפיים הנוגעים לעניין הרשיון וביטול השבתת הרכב, אתייחס לטענה מקדימה אותה העלתה באת כוח המבקש ולפיה נפגעה זכות השימוע של המבקש, כיוון שלטענתה הנ"ל דובר רק את שפת האם שלו פיליפינית. אין ספק שזכות השימוע הינה זכות חשובה ביותר ופגיעה בה יש בה כדי להשפיע באופן קריטי ואף במצבים מסוימים לפסול לחלוטין את השימוע ואת תוצאות השימוע. ואולם מעיון בחומר הראיות שבפניי, עולה שאין זה המצב. תחילה אציין שהן השוטר שעצר את המבקש והן השוטר שערך את בדיקת השיכרות ציינו, כי הנ"ל מדבר עברית ואנגלית וציינו זאת מפורשות בטפסים. כאשר השוטר ציין כי הנ"ל מדבר עברית ואנגלית ומפעיל הינשוף אף כותב כי הנ"ל הסביר לנהג באנגלית את האמור בטופס. יתירה מזו. טופס השימוע עצמו מכיל דין ודברים שנאמרו בין הקצין הפוסל לבין המבקש, הן טופס השימוע בעניין הרכב והן לגבי הפסילה המנהלית של רשיון הנהיגה. לא זו אף זו. תגובתו המפורטת של הנהג זהה לחלוטין לדברים אותו טענה באת כוח המבקש בפניי, ואם לטענתה המבקש אינו דובר שפה אחרת מלבד שפת האם שלו מניין ידע זאת הקצין? יתירה מזו. אציין כי הטענה שהקצין דובר עברית בלבד אינה מבוססת על דבר מלבד הבל פיה של באת כוח המבקש ואיני מקבל טענה זו. הוסיף עוד, כי המבקש לא טרח להתייצב בבית המשפט ולא הגיש כל תצהיר בנושא, ובכך מנע מבית המשפט אף ניסיון קלוש לתהות על מצבו ולאור הדברים כאמור לעיל דוחה אני טענה זו לחלוטין, ואיני נדרש אף להפנות לפסיקת בית המשפט העליון בעניין עינת הראל. לעניין רישיון הנהיגה: שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור. באשר לראיות לכאורה: תיק המשטרה הוגש לעיוני. מעיון בתיק המשטרה עולה, כי ביום האמור, הבחין שוטר במבקש נוהג ברכבו עצר אותו . בבדיקת נשיפון נמצאה אינדיקציה לשכרות, נדרש לבצע בדיקת נשיפה, הוסבר לו מטרת נטילת הדגימה, בתום מבחן המאפיינים רשם השוטר כי הנ"ל תחת השפעת אלכוהול בינונית. תוצאות בדיקת הינשוף היו 455 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף, כאשר המפעיל ציין כי וידא את הנהלים הנדרשים טרם ביצוע הבדיקה. לא נטענו בפניי כל טיעונים כנגד חומר הראיות, מלבד הטענה הכללית כי הנ"ל לא הבין את שנמסר לו. ואולם כפי שציינתי מעל השוטרים ציינו כי הוא דובר את השפה, ולאור האמור קובע אני כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש. אין ספק שזכותו של המבקש להעלות את טענה שיש לו נגד חומר הראיות ואולם זה במסגרת ההליך העיקרי, אם וכאשר יבחר לכפור באשמתו. באשר למסוכנות: מסוכנות המבקש נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו. המבקש אוחז ברשיון נהיגה בארץ משנת 2009 צבר 3 הרשעות קודמות כולל עבירת מהירות משנת 2012 ואין ספק שותק נהיגתו קצר ביותר. אולם מעבר לכך, ניתן ללמוד על מסוכנות מעצם העבירה עצמה, על נהיגה בזמן שכרות כבר נאמר בפסיקה כי: בע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, פד"י מט(4) בעמ'163 נאמר: "שכרות - כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו". בבש"פ 10865/06, בערר על פסילה מנהלית בביהמ"ש העליון, קבע כבוד השופט א. הלוי: "לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך". נסיבות עצירתו של המבקש תוך נהיגה בכביש ראשי בשעת ליל מאוחרת כשהוא שיכור (לכאורה), מעידה על נהג המסוכן לציבור בנהיגתו. עוד אציין כי אין להקל ראש בשלילת רישיון נהיגה לשלושים ימים, אשר יכולה להיות להם פגיעה בפרנסת המבקש ופגיעה קשה לא פחות באורחות חייו, ולעניין זה עיינתי גם בהמלצת מעסיקתו, אולם המחוקק בחר להטיל מגבלה זו על מנת להילחם בעבירות התנועה ובקטל המתרחש בכבישים ומדובר בפגיעה סבירה, מידתית וקצובה. כאמור לעיל, נחה דעתי, כי קצין המשטרה פעל כדין ובסמכות, ובביטול הפסילה המנהלית, תהא פגיעה בביטחון הציבור. לעניין השבתה מנהלית של הרכב: מאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים. על פי ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה: "(ב) הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו. מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה." על פי ס' 57ב(ג): "בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב." המבקש הוא בעל הרכב והוא שנהג ברכב ולפיכך ההגנה הקבועה בסעיף 57 ב (2) הנ"ל אינה חלה במקרה דנן. יתרה מכך ,בנהיגה ברכב במצב של שכרות, נטל על עצמו המבקש את הסיכון של נהיגה בלתי שקולה עם אפשרות של פגיעה באחרים וכן היה עליו לדעת, שאם ייתפס עלול היא להיענש גם מנהלית בהתאם לחוק, המבקש גילה זלזול בסיכונים אלה, ועל כן אין לה להלין אלא על עצמו. אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים. כך או כך, הפגיעה במבקש בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה. סיכום: לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים, לא שוכנעתי, כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול פסילת רישיונו של המבקש ואיסור השימוש ברכב, או קיצור תקופתן, ומצאתי, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיונו של המבקש ועל איסור השימוש ברכב. סוף דבר, הריני דוחה הבקשה. תיק החקירה יוחזר לידי המשיבה. זכות ערר כחוק. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהפקודת התעבורה