בקשה של המדינה להורות על פסילה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה בהתאם לסעיף 46ב(א) בפקודת התעבורה זאת לאחר שהוגש נגדה כתב אישום המייחס עבירה של גרימת מוות ברשלנות. מעבר לטענות ההגנה לפיהן הראיות שכנגד המשיבה דלות וספק אם חוצות הן את רף קיומן של ראיות לכאורה, טענה המשיבה לשיהוי בהגשת בקשת המדינה כמצדיק את דחייתה. בבסיס עמדת המשיבה העובדה כי האירוע נשוא כתב האישום התרחש ביום 30.9.12. לאחר האירוע הטרגי בו מצא את מותו ילד, נשלל רישיונה של המשיבה במסגרת הליך מנהלי לתקופה של 90 יום, ובתום תקופה זו הושב לה רישיונה. רק בימים אלו, ומשחלפה כחצי שנה, הגישה המדינה כתב אישום נגד המשיבה אליו נלוותה בקשה זו. לשיטת ההגנה, יש בזמן אשר חלף במהלכו נהגה המשיבה כדי להפריך את חזקת המסוכנות שלה ככל שזו הייתה קיימת. המדינה מצידה הפנתה לחוק, וטענה למסוכנות מובנית מעצם מעורבות המשיבה בגרימת מותו של ילד. המדינה התקשתה להסביר מדוע נוצר פער של כחצי שנה במהלכה נהגה המשיבה ללא מגבלה. המדינה הסבירה כי העומס הרב בפרקליטות הוא אשר הוביל לשיהוי שבהגשת כתב האישום וכן בהגשת הבקשה לפסילה עד לתום ההליכים. בהתאם לטענות המדינה (אותם ביססה על פסיקה שהוגשה) אין בשיהוי אשר נוצר כדי לאיין את מסוכנות המשיבה. מאחר והשאלה המרכזית הניצבת להכרעה היא שאלת איון המסוכנות, הרי שאין נפקות לשיהוי גם אם זה אינו תקין ואין לו הצדקה. תיק החקירה הועבר לעיוני ולהלן הכרעתי בבקשה זו: כנסת ישראל החליטה בשנת 2007 לתקן את החוק בכל הקשור לסיטואציה בה אדם גרם לכאורה ברשלנותו או בפזיזותו למותו של אדם אחר. בעוד לפני התיקון צריכה הייתה המדינה להוכיח את מסוכנותו של המעורב בגרימת המוות תוך הפנייה לראיות או לעבר תעבורתי רלוונטי, הרי שתיקון החוק הפך את הנטלים וחזקת המסוכנות קמה מעצם המעורבות בגרימת המוות. עצם הגשת כתב האישום יוצרת חזקת מסוכנות אותה הנטל הוא על על כתפי המשיבה להפריך כתנאי לדחיית בקשת המדינה, וכך קובעת פקודת התעבורה, תשכ"א - 1961: 46ב. (א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בענינו. (ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור. בפרשה שבפני נהגה המשיבה רכב כאשר ותק נהיגתה קצר מאד (שנה ושלושה חודשים בלבד ביום התאונה). בהתאם לראיות שבידי המדינה, הביטה הנאשמת (המשיבה) לכיוון הספסל האחורי ברכבה עת רכבה המשיך לנוע קדימה. בשלב מסוים כאשר הבחינה בכך, ביקשה לבלום אך תחת זאת לחצה על דבשת המאיץ מה שגרם לרכבה לפגוע בעוצמה בקיר בנוי מאחוריו שהה המנוח, ילד כבן 6, אשר נפגע ומת. המדובר בנסיבות המעידות על התנהלות רשלנית לכאורה מצד המשיבה יחד עם חוסר ניסיון לכאורי בהפעלת רכב. בידי המדינה ראיות טובות לכאורה נגד המשיבה ובהחלט יש בסיס ראייתי לכתב האישום. לא מצאתי בטיעוני המשיבה נימוקים המפריכים את חזקת המסוכנות אשר נקבעה בחוק. המבקשת נהגת עם ותק נהיגה קצר מאד, וכבר התנהלות בלתי זהירה לכאורה מצידה המאפשרת לרכב לנוע קדימה כאשר מבטה מופנה לאחור, גרמה למותו של ילד קטן. אין אני המותב שדן בתיק העיקרי ולכן האמירה לעיל אינה מבססת אשם אלא קביעה כי יש בידי המדינה ראיות מהן ניתן ללמוד על מסוכנות מהמשך נהיגת המשיבה. מסוכנות זו לא הופרכה ע"י המשיבה ולכן קביעת המחוקק לפיה רשיונה יפסל עד למתן פסק דין בעניינה תקפה. ביחס לטענת השיהוי, קראתי בעיון רב את הפסיקה שהגישו הצדדים לתיק. הגם שדעתי אינה נוחה (וזאת בלשון המעטה) מהתנהלות הפרקליטות לפיה "בשל עומס עבודה" לא הוגשה בקשה לפסילה עד לתום ההליכים עם תום ההליך המנהלי, הרי שבעניין זה הפסיקה של בית המשפט העליון היא חד משמעית: בבש"פ 2653/99 מסעאד זיאד נגד מדינת ישראל נקבעו ע"י כב' השופט חשין הדברים החד משמעיים הבאים: "עוד טענו לפני באי-כוח הנהגים, כי עצם העובדה שהתביעה לא נזדרזה בהגשת הבקשה לפסילת רשיונותיהם, מלמד כי אין נשקפת מהם כל סכנה. כפי שראינו, נתקבל טעם זה על דעתו של בית-משפט השלום לתעבורה ודבריו באותו הקשר הבאנו לעיל. אני דוחה טענה זו, ואין לי אלא לצרף את דעתי לדעתו של כבוד השופט ברוך אזולאי בבית-המשפט המחוזי, באומרו כי השיקול של השתהות המשטרה והפרקליטות בהשלמת החקירה ובהגשת כתב-אישום יכול שיהיה לו "משקל מסויים, אך שיקול זה יכול להיות בעל משמעות מכרעת רק במקרים גבוליים". אכן, ראוי כי ייבדק כיצד זה שהמשטרה והפרקליטות השתהו במקום שהיה ראוי להן כי יפעלו בזריזות, אך עובדת ההשתהות, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להכריע, לא בשאלה אם יש יסוד מספיק להאשמות (כלשון סעיף 46לפקודת התעבורה) ולא בשאלת מסוכנותם של הנהגים." אין בפרשה שבפני כל "מקרה גבולי" כפי שכינה זאת כבוד השופט חשין. המדובר בפרשה מחרידה בה נהגת חסרת ניסיון לא הביטה לכאורה לכיוון אליו נע רכבה וכאשר גילתה מצב זה הפעילה את רכבה בצורה לא נכונה, מה שלכאורה גרם בסופו של יום למותו המיותר והטראגי של ילד. אין בנהיגתה בחצי השנה האחרונה ללא גרימת עבירות אחרות כדי להפריך את חזקת מסוכנותה הנובעת מאירוע גרימת המוות. המשיבה נהגה יותר משנה לפני האירוע המתואר בכתב האישום ולא גרמה לכל עבירה. עובדה זו לא מנעה את מותו של הילד ואין בה כדי להעיד על היעדר מסוכנות וחוסר מיומנות בהפעלת הרכב מצידה. כאשר המדובר בוותק נהיגה כה קצר, לא ניתן ללמוד מהיעדר עבר לפני או אחרי אירוע כה דרמטי דבר על שאלת המסוכנות. בלית ברירה, המסוכנות תילמד מנסיבותיו הלכאוריות של האירוע ומהתנהגות המשיבה במהלך האירוע המתואר בכתב האישום. אני קובע כי נסיבות האירוע בפרשה זו מעידות על מסוכנות מצד המשיבה, מסוכנות אותה כאמור לא הפריכה המשיבה בטיעוניה ואין הצדקה לסטות מהוראות החוק בפרשה זו רק בשל השיהוי הבלתי תקין שבהתנהלות הפרקליטות. אשר על כן, אני מקבל את בקשת המדינה ומורה בזאת על פסילת המשיבה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינה בתיק העיקרי הצמוד לבקשה זו. על המשיבה להפקיד את רישיון נהיגתה באופן מידי במזכירות בית המשפט. משפט תעבורהפקודת התעבורה