הגישה הרווחת בבית המשפט היא כי אין להטיל על רופא לערוך בדיקות ובירורים נרחבים ללא כל סיבה. ייזומן של בדיקות נוספות צריך להתבקש מנסיבות העניין. כאשר הנבדק מציג עצמו כאדם בריא, וכאשר הבדיקה הרגילה והטבעית אינה מצביעה על כל חשש או סיכון, רשאי הרופא להסתפק בבדיקה הראשונית, ובהיעדר אינדיקאציות כלשהן אין הוא חייב להמשיך לחקור, כמו כן נקבע כי המבחן השולט בשאלה מתי על הרופא להעמיק חקר ולברר את העובדות הינו מבחן הרופא הסביר, דהיינו האם בהתאם למידע שהיה בידי הרופא המטפל, רופא סביר היה מעמיק וחוקר, במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות בפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן, בית המשפט קבע לעניין שאלת החבות ברשלנות רפואית כי חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו וקביעותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים שיש בהם לסייע לאבחון נכון ומדויק. רפואהרשלנות רפואית (רופאים)תביעות רשלנות רפואית