רשלנות רפואית בהפריה חוץ גופנית

הסכמה להפריה חוץ גופנית: בין הטיפולים הרפואיים, המחייבים הסכמה בכתב, מצויים גם טיפולי הפריה חוץ גופית. כלומר, החוק הבחין בין סוגי טיפולים שבנוגע אליהם ההסכמה מדעת יכולה להיות מוסקת מהתנהגות או להתקבל בעל פה, לבין הטיפולים שבנוגע אליהם קיימת חובה לקבל את הסכמת החולה מדעת בכתב. לגבי טיפולים אלה, אין די אם כן בהסכמה בעל פה או בדרך של התנהגות. סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת. סעיף 14 לחוק זכויות החולה קובע כי הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות. על פי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 ועל פי תקנות בריאות העם (הפריה חוץ גופית) התשמ"ז-1987, נדרשת הסכמת הבעל לכל פעולה הכרוכה בהפריה חוץ גופית. בית המשפט בארץ קבע כי בבחינת ההחלטה הרפואית של הרופא ביחס לטיפול בחולה, יש להביא בחשבון גם את רצונותיו ובחירותיו של המטופל והקשבה לבעיותיו, טרוניותיו ובקשותיו של החולה הינה מחובות היסוד של הרופא, אין זאת אומרת שהרופא חייב להיכנע לדרישות החולה ולבצע בגופו ניתוח שאין בו הצדקה רפואית, כלומר גישת בית המשפט היא כי האזנה לרחשי ליבו של החולה תוכל להביא לכך שהמצב הרפואי של החולה יישקל בכובד ראש. הפסיקה קבעה כי החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ ובחינת האמצעים הסבירים, בהיעדר אחריות מוחלטת מתחשבת בהסתברות להתרחשות נזק, בהוצאות הנדרשות על מנת למנעו, בחומרת הנזק בערך החברתי של התנהגות גורמת נזק וכד' [ע"א 323/89, קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מה [2] 142, ע"א 2694/90, הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון ואח', פד"י מו [5] 628, ע"א 4025/91, צבי נ' ד"ר קרול, פד"י נ [3] 784 ועוד].רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואה